שבעה נקיים

דין שבעה נקיים נאמר בתורה בנוגע לזב ולזבה. לגבי זב נאמר: "וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו, וכבס בגדיו, ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא ט"ו, יג), ולגבי זבה נאמר "ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (שם כח). ניסוח הדרישה בפסוק - "וספר לו" או "וספרה לה" - מזכיר את מצוַת ספירת העומר: "וספרתם לכם", ולפי פשט הדברים נראה שהזב או הזבה צריכים לבצע תהליך אקטיבי של ספירה, בדומה לספירת העומר, ולא רק להשגיח שבעה ימים שלא ייטמאו.

בעניין זה נחלקו הראשונים. תוס' בכתובות עב ע"א (ד"ה "וספרה") מקשה מדוע זבה אינה מברכת על ספירתה כמו שאנו מברכים על ספירת העומר, ומתרץ שיש חשש שתראה דם ולא תסיים את ספירתה, ולכן מוטב שלא תברך. תוס' מעלה בעיה צדדית, אבל ברמה העקרונית נראה שלדעתו ספירת הזבה דומה לספירת העומר, וכוללת פעולה אקטיבית של ספירה בפה. כך גם הביאו האחרונים בשם השל"ה, שזבה צריכה לספור "היום יום אחד לימי ליבוני" וכו' (עיין פת"ש יו"ד קצ"ו, ד).

לעומתם, כותב ספר החינוך (מצווה ש"ל), שלא ראינו מעולם שהזבה סופרת בפה, ועליה רק להשגיח שבעה ימים שלא נטמאה. הפסוק כאן אמנם מתפרש באופן שונה מהפסוק הנוגע לספירת העומר, וזהו כוחה של התורה שבעל פה, שהיא מפרשת פסוקים דומים באופנים שונים.

להלכה התקבלה הדעה שזבה אינה סופרת בפה, ועדיין ניתן לשאול: האם המשמעות היא שלא נחוץ תהליך של ספירה, או שמא נחוץ תהליך כזה, אלא שהוא נעשה בלב ולא בפה? שאלה זו עולה בדיון האחרונים בעניין היסח הדעת בשבעה נקיים: אישה החלה למנות שבעה נקיים, אחר כך חשבה שנטמאה והפסיקה את המניין, ובהמשך גילתה שבעצם לא נטמאה. האם אישה זו יכולה להמשיך במניין המקורי (עיין פת"ש שם, ג)? דיון זה תלוי בין השאר בשאלה האם ישנה דרישה לתהליך חיובי של ספירה, וממילא נחוצה מודעות תמידית של האישה להימצאותה בתהליך כזה, או שמא לא נחוץ תהליך של ספירה, ודי בכך שהאישה מוודאת שלא נטמאה במשך שבעה ימים.

לשאלה זו יש ביטוי גם בסוגיית הגמרא. המשנה בנידה סח ע"ב מחדשת שכדי לוודא ששבעת הימים הם אכן נקיים, צריכים הזב והזבה לבדוק את עצמם מדי יום ביומו. המשנה מביאה מחלוקת בשאלה, מה דינם של זב או זבה ש'פספסו' חלק מהימים ולא בדקו בהם: לדעת ר' עקיבא, כל יום שלא נבדק נחשב מספק כיום טמא, כך שיש למנות שבעה ימים מחדש; לדעת ר' אליעזר, יום כזה נחשב בדיעבד כיום נקי, ועולה למניין שבעת הנקיים; ואילו ר' יהושע מציג דעת ביניים: יום שלא נבדק אינו נחשב יום טמא, אך גם אינו עולה למניין שבעת הנקיים, ולכן צריכים להשלימו. שיטה זו נראית תמוהה: אם חוששים לטומאה ביום זה - יש לספור מחדש, ואם אין חוששים לטומאה - מדוע לא נחשיב אותו כאחד מן הימים הנקיים? ר' יהושע כנראה סובר, שדין שבעה נקיים כולל גם דרישה פורמלית של תהליך ספירה, ומעשה הבדיקה הוא חלק מתהליך זה. לכן, לא ניתן להחשיב במניין שבעת הימים יום שלא בדקו בו, גם אם אנו מעריכים שלא היתה טומאה באותו היום. ר' אליעזר סבור שאין דרישה לתהליך ספירה, או שעכ"פ הבדיקה אינה מרכיב הכרחי בתהליך זה, ולכן גם יום בלא בדיקה יכול לעלות למניין שבעת הנקיים.