שבת הגדול - וערבה לה' - הפטרת שבת הגדול

  • הרב יהודה שביב

הפטרת שבת הגדול

(מלאכי ג, ד-כג)

בשבת שקודם הפסח שוב "זונחים" את ההפטרה הקבועה לפרשה שקוראים בה (דרך כלל פרשת צו) ומפטירים בנבואת מלאכי. והרי זה מזכיר את ארבע שבתות שאף בהן הפטרות ייחודיות שאינן קשורות לפרשת השבוע. אולם הבדל יש, שבאאותן שבתות קוראים בספר שני עניין נוסף ופסוקי ההפטרה קשורים באותה קריאה. לא כן בשבת הגדול שאין לפסוקי ההפטרה כל אחיזה בפסוקי הפרשה[1].

מסתבר שחג הפסח הקרב הוא שגרם לקביעת הפטרה ייחודית. שהרי כבר הפטרות קודמות - פרה והחודש - נקבעו כהכנה לחג. אולם במבט ראשון קשה למצוא בפסוקי הפטרה זו קשר כל שהוא אל החג, הלכותיו ומסריו[2].

במסגרת זאת נבקש להתבונן בנקודות אחדות בפרשה שניתן לשמוע בהן הד ולראות בהן יחס לגאולת מצרים.

א. מראשית ועד אחרית

במצרים, לקראת הגאולה, החלה השליחות הנבואית בישראל. במשה רבינו, רבם של נביאים, נפתחה השליחות; ובמלאכי אחרון הנביאים נחתמה. והוא מלאכי כורך בסיום נבואתו ראשית ואחרית וקורא: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" (כב). ובתוך נבואתו הוא מדבר על העבר: "למימי אבתיכם סרתם מחקי" (ז); והוא מלמד את בני ישראל להתבונן על כל שהיה בתולדות עולם ולראות את פלא ההישרדות היהודית "ואתם בני יעקב לא כליתם"[3]. ומתוך ההסתכלות הפנורמית הזאת יכול הנביא לנבא: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (ד).

ערב הגאולה ממצרים מוצגים פסוקי אחרית הנבואה כדי לקבל בעזרתם תמונה רחבה ומקיפה.

ב. עבודת אלקים

עניין העבודה תופס מקום רב בהפטרה - "אמרתם טוב עבד א-להים" (יד); וה' יחמול על יראי ה' "כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו" (יז). ואז אז יבחינו "בין צדיק לרשע, בין עבד א-להים לאשר לא עבדו" (יח).

והיכן לראשונה דיברה תורה על עבודת ה', הוי אומר בהקשר ליציאת מצרים. כבר בתחילת השליחות למשה נאמר לו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים..." (שמות ג, יב). ואף פרעה יודע כי מבקשים הם להשתחרר מעבדותו כדי לעבוד את ה', ובמכת החושך הוא מסכים: "לכו עבדו את ה'" (י, כד) ומשה מבהיר לו כי "אנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה" (י, כו). יציאת מצרים היא בעצם יציאה מעבדות לעבדות; מעבדות בשר ודם לעבודתו של הבורא, שהיא בעצם חירות.

ולא רק בעבודת בשעה הדברים אמורים, אלא בעבודה לדורות, שיותר מכל מערכת מצוות אחרת קרויות מצוות הפסח בשם עבודה, כאמור: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה..." (יג, ה); "והיה כי תבאו אל הארץ... ושמרתם את העבדה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם" (יב, כה-כו).

בשבת שקודם 'חג העבודה' מטעימים באוזני קהל ישראל: "וחמלתי עליכם כאשר יחמל איש על בני העבד אתו".

ג. חג החמלה

מלאכי מבטיח בשם ה': "וחמלתי עליכם כאשר יחמל איש על בנו" וחמלה זאת ימיה כימי עולם וראשיתה אז במצרים. הלוא נתפרש הכתוב "ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (שמות יב, יג): "ופסחתי - וחמלתי" (רש"י עפ"י האונקלוס והמכילתא). וכן להלן: "ופסח ה' על הפתח" (יב, כג): "ופסח - וירחם ה' על מי שבתוכו" (רס"ג) ו"זבח פסח" (יב, כז) מתפרש: "זבח חמלה" (רס"ג)[4] ולפי זה חג הפסח הוא בעצם חג החמלה.

ד. אבות ובנים

יותר מכל מצוה אחרת וטכס אחר ביהדות מהווים הבנים בליל הסדר מרכיב מרכזי. כל עצמו של סיפור יציאת מצרים אינו אלא מענה לשאלת הבנים "והגדת לבנך", ואף מצוות הנעשות בו בלילה באות להתמיה ולעורר את הבנים לשאול. שכן עניין הבנים היה מרכזי הן בשעבוד הפיסי (השלכה ליאור; המתה) והן ביציאה לעבודת ה', שכן בעוד פרעה מסכים: "לכו נא הגברים ועבדו את ה'" (שמות י, יא) קובע משה לא כי אלא "בבנינו ובבנותינו... נלך כי חג ה' לנו" (י, ט).

בליל הסדר מספרים את סיפור הגאולה תוך שזירת הדורות; דור לדור יביע אומר, והורים משמיעים לבניהם כשהלבבות פועמים יחד. וכך מנבא מלאכי בחתימת נבואתו, יעשה אליהו הנביא לפני בוא יום ה'. הוא "ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבתם" ויתירה היא פעולה זו מזו הנעשית בליל הסדר שבאותו לילה האבות הם המנחילים והמוסרים לבנים ואילו בעת גאולת עתיד לא רק האבות מנחילים אלא גם "והשיב לב אבות על בנים" היינו: "ע"י בנים. יאמר (אליהו) לבנים דרך אהבה ורצון: לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום" (רש"י).

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה

"יום ה' הגדול והנורא" עליו מדבר מלאכי, הוא יום התגלות כבוד ה'. הוא בעצם ביטוייה ותכליתה של הגאולה. וכמו קו מקשר עובר בין גאולה ראשונה במצרים לבין זו האחרונה המתוארת בהפטרה. אלא שבעוד שהראשונה היתה בחפזון והתיקון הרוחני בא בעקבותיה, הרי שלאחרונה תקדם שליחותו של אליהו הנביא כמתקן וכמכשיר לבבות וכעושה שלום בעולם[5].

שבת שקודם חגיגת חווית הגאולה הראשונה מעלים באוזני הקהל תמונה מהגאולה האחרונה, כדי שיצרפו גם אותה למסכת הגאולה שתירקם בליל הסדר.



[1] על הבעייתיות שבמנהג הפטרה זה ועל דרך היווצרותו ראה במאמרו של הרב ד"ר אריה הילביץ ב'סיני' כרך סט חוב' א-ב, ושל יוסף עופר בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון מס' 332.

[2] ראה את שהביא בעניין זה הרב יעקובסון ב'חזון המקרא' חב' עמ' 232.

[3] "כמו שכלו שאר האומות שלא נשאר להם זכר בשמם וכלו מהיות גוי" (רד"ק).

[4] ובראב"עז: "ואמרתם זבח פסח - מצאנו פסוח והמליט (ישעיה לא, ה) והטעם כמו חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח". (וראה: ב'מועדים בהלכה 'לרש"י זווין בסוף המאמר הראשון של פסח; ר' וייס 'פסח - חמל תוס' ב'לשוננו' כז-כח תשכ"ד; בנימין קוסובסקי 'פסח - פסח' ב'טורי ישורון' לפסח תשל"א).

[5] ראה סוף מסכת עדויות "שאין אליהו בא... אלא לעשות שלום בעולם...".