שבת כא: - הידור במצוַת נר חנוכה

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

הידור במצות נר - חנוכה / אביעד ברטוב ונעם מלכי


בשני השיעורים הקרובים נעשה פסק זמן קצר ממסכת ברכות, ונפנה לעסוק בסוגיות הקשורות לחנוכה.

מחלוקת רמב"ם - תוס'

כאמור בכותרת, שיעור זה יעסוק בהידור במצות נר חנוכה, ונתחיל בגמרא בשבת כא ע"ב:

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו.
והמהדרין - נר אחד לכל אחד ואחד.
והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך."

על פי הבריתא, יש שלוש דרכים לקיום מצות נר חנוכה:

1. ניתן לקיים את המצוה בצורה הפשוטה ביותר, ולהדליק נר אחד בלבד בכל בית.

2. ניתן להדר קצת ולהדליק נר כנגד מספר הנפשות בבית.

3. ניתן להדר אף יותר, ולהדליק בצורה מדורגת: משמונה נרות ולמטה - לדעת בית שמאי, מנר אחד ולמעלה - לדעת בית הלל.

מתוך הבריתא לא ברור האם המהדרין מן המהדרין מדליקים כנגד אנשי הבית - כמו המהדרין, או שהם מדליקים רק כנגד ראש המשפחה.

הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד' הלכה א) כותב:

"כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היו בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית... והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד."

רואים אם כן, כי לדעתו המהדרין מן המהדרין מדליקים כנגד כל אחד מאנשי הבית, בנוסף להידור של 'מוסיף והולך'.

בתוס' ד"ה והמהדרין מן המהדרין כתבו, כי המהדרין מן המהדרין מדליקים בצורה של 'מוסיף והולך', פעם אחת בלבד ולא כמספר הנפשות בבית. נימוקם הוא:

"שכן יש יותר הידור, דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר, שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים. אבל אם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן והילך - ליכא היכרא, שיסברו שכך יש בני אדם בבית."

לדעתם, אם ננהג כשיטת הרמב"ם, היתרון של שיטת המהדרין מן המהדרין (והוא, הדלקה כנגד הימים) ירד לטמיון, כי הרואה את הנרות לא יוכל להכיר באיזה יום אנו נמצאים, שהרי הוא לא יודע כמה נפשות יש באותו הבית.

מחלוקת גר"א - הגרי"ד

בהמשך הגמרא, מובאים שני הסברים למחלוקת בית שמאי ובית הלל:

"אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים וטעמא דבית הלל כנגד הימים היוצאים, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו - כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו - דמעלין בקודש ואין מורידין."

הגר"א[1] הסביר שמחלוקת הרמב"ם והתוס' היא בעצם מחלוקת האמוראים בגמרא: התוס' סברו כדיעה הראשונה, שטעמם של בית שמאי הוא כנגד הימים היוצאים, וטעמם של בית הלל הוא כנגד הימים הנכנסים, ואז ברור למה צריך היכר באיזה יום אנו עומדים. ואכן, אם ננהג כשיטת הרמב"ם לא יהיה היכר כזה.

לעומתם, הרמב"ם סובר כדיעה השניה, שטעמם של בית שמאי הוא כנגד פרי החג וטעמם של בית הלל הוא 'מעלין בקודש ואין מורידין', וממילא אין צורך לדעתו בהיכר באיזה יום אנו נמצאים, ולכן אין כל בעיה להדליק נרות גם כנגד אנשי הבית.

הגר"א מוסיף וכותב, ששיטת הרי"ף היא כשיטת הרמב"ם. הוא מוכיח זאת מכך שהרי"ף הביא את דברי רבה בר בר חנה. מכך שרבה בר בר חנה סובר כמו הטעם השני, הבין הגר"א שהרי"ף פסק להלכה כשיטת הרמב"ם.

ב'הררי קדם'[2] (סימן קסב), מקשה על הסבר זה של הגר"א, שבדברי הרמב"ם עצמו בהלכה ב', עולה שיש עניין שיהיה היכר בימים הנכנסים, ואם כן אין לומר שטעמו הוא 'מעלין בקודש'. ואלו הם דברי הרמב"ם:

"כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, ובליל שני עשרים, ובליל שלישי שלשים, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמנים נרות."

מדייק הגרי"ד, שאם אכן טעמו של הרמב"ם היה משום 'מעלין בקודש', הוא לא היה אומר שבלילה השני צריך עשרים נרות דוקא, אלא היה מסתפק בהעלאת סכום הנרות במספר כלשהוא ולאו דוקא בעשרה (כנגד אנשי הבית).

לכן, תירץ הגרי"ד את קושית התוס' בדרך שונה: גם הרמב"ם סובר שטעם העלאת סכום הנרות הוא כנגד הימים הנכנסים, ולגבי מה שהקשו בתוס', שאם כל אחד מדליק אין היכר למספר הימים, יש לומר שאין צורך בהיכר שכזה. כלומר, הדין של 'פרסומי ניסא' שייך רק בנר של מצוה ולא בשאר הנרות של הידור. למרות שהנרות האחרים באים כנגד הימים הנכנסים, אין צורך שיהיה בכך היכר, ואין צורך שהרואה יבין באיזה יום אנו נמצאים.

אפשר לחזק את דברי הגרי"ד, שאין כלל צורך בהיכרא במספר הימים, שהרי גם לשיטת התוס', שרק אחד מדליק כנגד הימים הנכנסים, עדיין לא היה היכר מהו מספר הימים, כי הרואה לא היה יודע האם באותו בית נוהגים כמו המהדרין מן המהדרין ומדליקים כנגד מספר הימים הנכנסים, או שמא נוהגים בבית הזה כשיטת המהדרין 'בלבד' ומדליקים כנגד מספר הנפשות בבית[3].

ההלכה

בשו"ע[4] פסק כמו התוס':

"כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה, עד שבליל אחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר."

ואילו הרמ"א פסק:

"ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט."

ולגבי קושית התוס':

"ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין."

יש לשים לב להבדל בין שיטת הרמב"ם לבין מה שפסק הרמ"א. על פי הרמב"ם, אחד מדליק כנגד מספר הנפשות ואילו לדעת הרמ"א, כל אחד מדליק לעצמו.

ברור, שתירוצו של הגרי"ד לא שייך בדעת הרמ"א, שהרי זה האחרון כתב במפורש שיש צורך בהיכרא במספר הימים, ונראה, שאין צורך גם בתירוצו של הגר"א על מנת להסביר את שיטת הרמ"א, כי מתוך דבריו רואים שהוא פתר את הבעיה שהעלו התוס' בכך שעושים היכר בין הנרות של כל אחד ואחד, וממילא ניתן לראות באיזה יום נמצאים. אך לשיטת הרמב"ם, יש צורך בתירוצים שהבאנו, שכן מדבריו משמע שאחד מדליק את הנרות ברצף, וממילא אין היכר.

דרך אחת להסביר את העובדה שהרמ"א שינה במקצת את שיטת הרמב"ם, היא לומר שאין מחלוקת עקרונית ביניהם, והרמ"א סובר כמו הרמב"ם, ואף לדעתו יכול אחד להדליק בשביל כולם.

נר איש וביתו

נקודה נוספת שיש לברר: לשיטת הרמב"ם שאחד מדליק כנגד מספר אנשי הבית, איזה עניין יש בהדלקה כנגד מספר האנשים, בין לשיטת המהדרין ובין לשיטת המהדרין מן המהדרין?! לפי מה שכתב הרמ"א שכל אחד מדליק, מובן מדוע מדליקים כנגד אנשי הבית - כי כל אחד מדליק לעצמו, אך אם אחד מדליק, איזה עניין יש בלהדליק כנגד מספר הנפשות?!

את מחלוקת הרמב"ם והרמ"א ניתן אולי לתלות בשאלה אחרת - בהבנת מצוַת 'נר איש וביתו'. את מצות 'נר איש וביתו' אפשר להבין בשני אופנים:

א. אפשר לומר שיש חובה על כל אנשי הבית להדליק נר חנוכה, אך הם עקרונית יוצאים ידי חובה גם בהדלקתו של אחד מהם.

ב. אפשר לומר שמצות ההדלקה היא על כל 'בית' בפני עצמו והחובה היא, שבכל בית יהיה נר דולק.

על פי זה יש לומר שלדעת הרמ"א, המצוה היא על אנשי הבית, והם יוצאים ידי חובה בהדלקת אחד מהם.

לעומתו, הרמב"ם סובר, שהמצוה חלה על ה'בית', ולכן לכתחילה אחד מדליק בשביל כולם. על פי זה מובנת יותר המשמעות של מספר הנפשות, גם אם בפועל רק אחד מדליק. שהרי הדבר שמסמל ומאפיין את ה'בית' יותר מכל, זהו מספר האנשים שבו, ולכן מדליקים כנגד מספר הנפשות.

ניתן לדייק שזו הבנת הרמב"ם מתוך דבריו בהלכה א:

"...מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק..."

כעת, אם נשווה בין תירוצו של הגר"א לתירוצו של הגרי"ד בדעת הרמב"ם, נראה כי לדעת הגר"א, הרמב"ם כלל לא מצריך התייחסות למספר הימים, ולדעת הגרי"ד יש צורך בכך אך אין צורך בפרסום הדבר.

נראה, כי ניתן למצוא נפקא מינה בין שני התירוצים. המשנ"ב בסימן תרעא ס''ק ה כותב:

"ואם יש לו עשרה נרות, אף על פי כן לא ידליק רק בליל שני שתים, ובליל שלישי לא ידליק שתים רק אחת."

נראה, כי לפי הסבר הגרי"ד, שיש צורך להתחשב במספר הימים למרות שאין צורך בפרסום הדבר, אכן אין להדליק ביום השלישי שני נרות, כי זה לא תואם את מספר הימים. אך לפי תירוץ הגר"א, שאין כלל צורך להתחשב במספר הימים, אלא טעמו של הרמב"ם הוא 'מעלין בקודש' בלבד, לכאורה, יש יתרון בהדלקת שני נרות ביום השלישי על פני הדלקת נר אחד בלבד באותו היום, כי יש בכך העלאה בקודש, וממילא אין צורך בהיכר במספר הימים.

ב'הררי קדם' הקשה על שיטת התוס', שלפי שיטתם, שהמהדרין מדליקים כמספר אנשי הבית ואילו המהדרין מן המהדרין מדליקים כנגד מספר הימים, איזה יתרון יש למהדרין מן המהדרין על המהדרין, שהרי הם 'מפסידים' את ההדלקה כנגד מספר הנפשות?!

ותירץ, שיש יתרון בהדלקה כנגד מספר הימים, שכן בכל יום הנס הלך וגדל ויש בכך יותר פרסומי ניסא. לעומת זאת, איזה מין פרסומי ניסא יש בהכרזת מספר הנפשות שבבית?!

הגדרת ההידור

עד כה ראינו מספר שיטות בנוגע לדרכי ההידור בנר חנוכה. כמו כן הבחנו בין קיום המצוה לבין הידור המצוה, שהם שני דברים שונים. ב'מנחת אשר'[5] כתב, שהבנה זו אינה מדויקת. לדעתו, הבריתא מציגה בפנינו שלוש דרכים לקיים את המצוה, ולא כפי שהבנו תחילה שהבריתא מציגה תחילה את קיום המצוה (האפשרות הראשונה) ואחר כך את אופני ההידור בה (האפשרות השניה והשלישית).

המנחת אשר מנמק הבנה זו בכמה נימוקים:

א. הרי אנו מוצאים בבריתא שבית שמאי ובית הלל נחלקו באופן ההידור, וכן בהמשך הגמרא אנו מוצאים שהאמוראים נחלקו בהבנת טעמי השיטות. ולא סביר שתהיה מחלוקת כזו במנהג בעלמא.

ב. כמו כן לא מצינו שחז"ל יתקנו את גדרים הלכתיים להידור, כתקנה.

ג. וכמו כן בדרך כלל ההידור הוא בגוף המצוה (כמו במילה שגם הציצין הם בגוף אבר המילה), ואילו בדיון זה בנר חנוכה ההידור אינו בגוף המצוה (הנר הראשון) אלא כתוספת עליה (בנרות הנוספים).

סיבה נוספת לכך ניתן לראות בדברי הרמב"ם בהלכה י"ב:

"אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליקן."

וכתב האור שמח (על אתר) שמכך שהרמב"ם כתב "נרות" רואים שהכוונה היא, שעליו למכור את כסותו גם כדי להדליק כמהדרין, כי הנר הוא הכלי שבו שמים את השמן והרי כדי לקיים את 'נר איש וביתו' מספיק נר אחד! כעת, אם ההידור הוא אינו חלק מהמצוה עצמה אלא תוספת נפרדת, היכן מצינו שיש חובה על העני למכור את כסותו לצורך הידור?! אלא הלכה זו מובנת יותר אם נבין שהדיון בבריתא על מספר הנרות הוא בעצם דיון על אופן קיום המצוה, ולא על הידור מצוה רגיל.[6]

נראה, כי יש כמה נפקא מינות לשאלה האם ההידור הוא הידור בעלמא או דרך נוספת בקיום המצוה:

א. אם זהו הידור בעלמא, יש להתחיל להדליק בנר הראשון - בנר של המצוה, כי אין להעביר על המצוות לצורך הידור, אך אם זה חלק מהמצוה אפשר להתחיל להדליק גם מהנר של ההידור.

ב. במקרה שלא בירך לפני ההדלקה ורוצה לברך תוך כדי. אם זהו הידור בלבד, לא ניתן לברך, כי לא מברכים על ההידור, אך אם זה חלק מהמצוה, ניתן יהיה לברך גם לאחר תחילת ההדלקה.

ג. נפקא מינה נוספת היא הדין, למאן דאמר כבתה זקוק לה, במקרה שרק הנר של ההידור כבה. אם מבינים שההידור הוא אופן נוסף לקיום המצוה ייתכן ויהיה צורך לחזור ולהדליק, כיוון שמתחילה הדליק היהודי בצורה המהודרת, ואנו מחשיבים את כל הנרות כיחידה אחת, כי כך הוא בחר לקיים את המצוה, ואם חלק מהנרות כבו, חצי מצוה בטלה וממילא כל ההדלקה בטלה - ויש לחזור ולהדליק. אם זה רק הידור בעלמא, הנר של המצוה עדיין דולק והמצוה לא בטלה - ולכן לא יהיה צורך לחזור ולהדליק.

שאלת השבוע:

כצפוי, השאלה השבוע תהיה קושיתו המפורסמת של הבית יוסף:

לכאורה, הנס נמשך רק שבעה ימים ולא שמונה (שהרי בכד שמן שנמצא היה שמן ליום אחד) ומדוע אם כן מדליקים נרות במשך שמונה ימים ולא שבעה?

שילחו לנו תשובות מקוריות ומעניינות, ונשמח לפרסם את התשובות המקוריות ביותר.



[1] ביאור הגר"א סימן תרעא סעיף א, ד"ה וי"א.

[2] שיעורי הגרי"ד על סדר מועד, ששמע וכתב הרב מיכל זלמן שורקין.

[3] ולפי זה צריך עיון גם בשיטת התוס'.

[4] סימן תרעא סעיף ב'.

[5] לקט שיעורים ושיחות על ספר בראשית, סימן נ"ד.

[6] אמנם, עדיין יש לברר מדוע לא יוכל לקיים את המצוה באופן הראשון, אך עדיין דין זה מובן יותר אם מדברים על קיום המצוה ולא על הידור בעלמא.