שבת קח. - מסגרת הספר

  • הרב אביעד ברטוב

מסגרת הספר / אביעד ברטוב

עורות הכשרים לספר תורה

הבריתא במסכת סופרים קובעת מאילו חומרים ניתן להכין ספר תורה:

"אין כותבין ספרים, לא על עורות בהמה טמאה, ולא על עורות חיה טמאה, ולא תופרין בגידן, ולא כורכין בשערן, והלכה למשה מסיני שכותבין על עורות בהמה טהורה, ועל עורות חיה טהורה, ותופרין בגידן, וכורכין בשערן. הלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה, וכותבין בדיו על העור, שהוא סמוך לו מן המקרא: 'ואני כותב על הספר בדיו' " (מסכת סופרים פרק א')

הגמרא לומדת מדרך כתיבת מגילתו של ירמיה הנביא, כיצד ספר תורה צריך להכתב: א) על גבי עור בהמה טהורה ב) בדיו. הלכה נוספת הנלמדת שם היא לגבי דין שרטוט השורות[1].

מהו הטעם לכך שמותר לכתוב את ספר התורה רק על גבי בהמה טהורה? הגמרא בשבת (קח.) מסבירה שצורך זה נובע מהפסוק 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - בפיך מן המותר בפיך.

הלכה נוספת המובאת במסכת סופרים, היא כי עור נבלת בהמה טהורה - כשר. והדברים תמוהים! שהרי לפי טעמה של הגמרא בשבת החפצא עליו נכתב הספר צריך להיות כשר לאכילה, משמע כי כל עור נבלה נאסר! מסבירה הגמרא:

"שאל אחד את ר' יהושוע הגרסי, מפני מה כותבין על עורות נבילות וטריפות? - אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך, ואחד הרגו אספקלטור. איזה מהם משובח? זה שהרגו מלך!
- אמר לו, אם כן יהא מותר באכילה! - אמר לו: הרי הוא אומר, 'לא תאכלו כל נבילה', הכתוב אסרה, אני מה אעשה לך" (שבת קח.).

רבי יהושע הגרסי מסביר כי ההגיון מאחורי התרת עור נבלה טהורה, נובע מכך שקודם התנבלותה היא הייתה ראויה למלך, ורק מסיבות אלו ואחרות לא עלה בידה להגיע על שולחנו. תוספות על אתר מבאר את הדברים:

וא"ת תינח מתו מאליהן, נחורות ועקורות מאי איכא למימר? וי"ל כיון דמתו שרי. א"כ מן המותר בפיך לאו דוקא, אלא ממין המותר בפיך קאמר" (שם ד"ה איזה).

תוספות מעלה את השאלה האם בהמות שלא מתו כדרכם תהיינה ראויות לספר תורה. תשובתו היא כי אין מניעה בדבר, שכן הדרישה של 'מן המותר לפיך' אינה דורשה שעור הבהמה יהיה ראוי בפועל לאכילה, אלא כי העור יהיה ממין טהור, ובהמה נחורה עקורה היא ממין טהור.

עורות דגים ועופות

כאמור, ספר תורה צריך להיכתב על עורו של מין כשר. מה דינם של עורות דגים? בעניין זה דנה הגמרא:

"בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? - אמר לו: אם יבא אליהו ויאמר. מאי אם יבא אליהו ויאמר? אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור - הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! - אלא: אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה, אי לא פסקא זוהמא מיניה" (שבת קח.).

כלומר, עור של דג מגודר עקרונית כעור לכל דבר, אלא שיש בו בעייה צדדית של זוהמא. מהי 'זוהמא' זו? ה'שפת אמת' על אתר מנסה לברר את הבעייתיות שבדבר:

"אפשר דשאר בהמות וחיות נפסק זוהמתן ע"י שחיטה, וכן בנבלה וטריפה הואיל שיש במינם שחיטה, מה שאין כו דגים דאין בהם שחיטה לכן לא פסקה זוהמתן. ועיין מה שכתב בחידושי הר"ן דכשבא נחש על חוה כו' ישראל שעמדו על הר סיני כו' חוץ מדגים שלא היו שם, ודאי כך היה קבלה בידו דכולם עמדו שם זולת דגים שאינם יכולים לזוז מן המים ליבשה".

מדברי ה'שפת אמת' משמע שזוהמא היא עניין רוחני הקיים בכל בהמה, אלא שבדרך כלל השחיטה מסירתו. אולם אם נלך בכיוון זה, יקשה עלינו להסביר כיצד בהמה נחורה כשרה לספר תורה (על פי התוספות), והרי היא לא נשחטה, ואם כן יש בה עדין 'זוהמא'.

דעה אחרת בהסבר כיצד פוסקת הזוהמא, מובאת בדברי הרמב"ם:

"...ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא, שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה" (הלכות תפילין פ"א, הלכה י).

הרמב"ם סבר כי עיבוד העור מסיר את הזוהמא, ובעור דגים שלא ניתן לעבדו לא פסקה הזוהמא. נראה כי לדעת הרמב"ם, זוהמא היא עניין פיזי לחלוטין.

מה דינו של עור עוף? בעניין זה אומרת הגמרא:

"אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן - דאית ליה עור ... אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור הוא, ואיצטריך. סלקא דעתך אמינא: כיון דאית ביה פירצי פירצי - מאיס, קמשמע לן".

כלומר, היה מקום שלא להכשיר עור עוף משום הנקבוביות (פריצי) הרבות שיש בו, ואולם משום שהדיו נקלטת בו הכשירו לכתיבה[2].

גוויל, קלף ודוכסוסטוס

עור הבהמה מורכב משתי שכבות, אשר טכנית ניתן לכתוב על כל אחת מהן. השכבה הצמודה לבשר מחוברת אליו באמצעות הדוכסוסטוס, ואילו השכבה החיצונית מחוברת לשער הבהמה ממנה מפיקים את הגוויל[3], שממנו יפיקו את הקלף לאחר עיבודו. השו"ע מבאר את הדברים, ומביא את פסק ההלכה:

"הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף, ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. ולפי זה, כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס. וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד" (או"ח ל"ב).

כאמור, השו"ע פוסק כי תפילין כתיבתם על הקלף בלבד, אולם לגבי ספר תורה נשארים הדברים פתוחים:

"כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק, וכותבין בו במקום שער. ואם כתב ספר תורה על הקלף - כשר, והוא שיהיה כתוב בצד הפנימי שכלפי הבשר.

הגה: וקלפים שלנו הם יותר מובחרים מגויל, וכותבין עליהם לכתחלה לצד בשר. ואין כותבין עכשיו על הגויל. ואם שינה וכתב על קלפים שלנו במקום שער, פסול. מיהו יש מקילין בזה".

השו"ע פוסק כי בדיעבד ניתן לכתוב ספר תורה הן על הגוויל והן על קלף, ואילו הרמ"א פוסק כבעלי התוספות שהאידנא כותבים רק על קלף. בימינו יש מקהילות ספרד הממשיכות לדבוק בפסיקת המחבר, אולם יש שהתאהבו במראהו הצחור של הקלף ובכך הם נטשו את מנהג הגוויל.

חילוק שלישי קיים לגבי מזוזה:

"כתבה על הקלף או על הגויל, כשרה. לא אמרו: דוכסוסטוס, אלא למצוה. (וקלפים שלנו כשרים לכל)" (סי' רפ"ח).

לסיכום:

 

שו"ע (מקורו ברמב"ם)

רמ"א (מקורו בבעלי התוס')

ספר תורה

1) גוויל.
2) קלף.

קלף

תפילין

קלף

קלף

מזוזות

1) דוכסוסטוס.
2) גוויל /קלף.

1) דוכסוסטוס.
2) גוויל / קלף.

אם נבחן את שיטת השו"ע, שמקורה בדברי הרמב"ם, אנו רואים כי קיימות ג' רמות: דוכסוסטוס בדרגה הנמוכה ביותר המועיל רק במזוזה, קלף המועיל בכל אחד מן התשמישים, וגוויל שמועיל בחלקם. נראה כי ניתן לעמוד על פישרה של חלוקה זו מתוך דברי הרמב"ם בתשובות:

"נמצא לדבריכם ולדברי האומרים ככם, תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקומות רעות ופחותות שאין הכתיבה מעולה בהן. והראיה השנית כמו שהכרחתי בה דברי האומרים כדבריכם שכתבתי בחבור זה: הדבר ידוע שס"ת הוא מקודש יותר מתפילין (שבת עט:, ועי' פי' ר"ח סוף פ"ג דמגילה בשם הירושלמי, רמב"ם ה' תפילין פ"ג הי"ז) והתפילין יותר מקודשין מן המזוזה, וכך היא הלכה למשה מסיני, שיהיה עור כל אחד ואחד מהן חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו. ס"ת על הגויל עור שלם, ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה, ומזוזה על חצי ר"ק. נמצא כל אחד לפי מעלתו בקדושה, מעלת עורו במקומו. וכתיבת כל אחד משלשתן במקום הנאה לכתיבה, כדי שיהיה כתיבה תמה" (סימן רפ"ט).

הרמב"ם מסביר כי איכות הקלף של כל מצווה, נקבעת על פי רמת הקדושה של התשמיש. בתפילין וספר תורה ישנה קדושת ספר והם צריכים להישמר לימים רבים, על כן הם נכתבים בקלף או בגויל. אולם מזוזה אין בה קדושת ספר, והיא דין בבית, ועל כן אין חובת שימור בה ודי לכתובה על עור מאיכות נמוכה.

דיו

הרמב"ם בהלכות ספר תורה מביא רשימה של הדברים המעכבים בספר תורה, וביניהם:

"שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבין על הקלף" (תפילין ומזוזה פ"א, הלכה ג).

ראינו לעיל כי לדעת הרמב"ם החומר ממנו מופק תשמיש המצווה מעיד על רמת קדושתו, האם נאמר דבר דומה גם לגבי הדיו? בהמשך דבריו מפרט הרמב"ם את מעשה הדיו:

"כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים.

אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין" (שם).

מלשונו של הרמב"ם משמע שהדבר היחיד המעכב בדיו הוא צבעו. לא כן סבר ר"ת בתוס' בגיטין וזו לשונו:

"אומר ר"ת דדיו שלנו הוא קרוי דיו ולא אותו שעושין מעפצים דההוא לא מיקרי דיו, מדתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע דלאו היינו דיו דלא תני אלא הנך דלא תני במתני'. ובסמוך דפריך ארבי אבהו דאמר במי מילין מרבי חנינא אמאי לא פריך מדיו דמתניתין... ומתוך כך אוסר ר"ת לכתוב ספר תורה בדיו של עפצים" (גיטין יט.).

ר"ת סובר שמרכיבי הדיו מעכבים, ודיו שיש בו עפצים פסול לספר תורה. הרמב"ם כפי שראינו לעיל טוען כי הוספת העפצים מורידה את רמת ההידור אך לא פוסלת את הדיו.

מעניין לראות כי ר"ת "משנה את עורו". לעיל ראינו כי ר"ת מסביר שאצלנו כבר לא מבדלים בין גוויל לקלף בספר תורה, ולעומת זאת הרמב"ם סבר שרמת ההידור היותר גבוהה היא שספר תורה ייכתב על קלף. בעוד שלגבי דיו ר"ת סבר שהפרטים הקטנים מעכבים, בספר תורה הוא סבר אחרת.

לענ"ד נראה כי הרמב"ם הולך לשיטתו הכללית בהלכות ספר תורה, והיא כי על מנת להכשיר ספר תורה די לעמוד בהגדרות הכלליות של ספר ואין חשיבות לפרטים. נקודה זו באה לידי ביטוי בכך שספר תורה יכול להיכתב ביוונית, צורת האותיות אינה מעכבת כל עוד הן קריאות, וצבע הדיו הוא שחור אבל מרכיביו אינם מעכבים. את הפרטים השונים המובאים בגמרא לגבי מבנה הקלף ומרכיביו של הדיו מקטלג הרמב"ם תחת הידורי מצווה.

השיטה המעניינת היא זו של ר"ת. אם נשים לב, גם בקלף וגם בדיו מקטלג ר"ת את המוצרים הנ"ל תחת הכותרת 'שלנו' (דיו שלנו, עורות שלנו). שיטתו היא שיש להתאים את הלכה למציאות בת זמננו, ולעמוד על הקשר בין ההגדרות המופיעות בגמרא, למציאות העכשווית. ולכן, כאשר עוסקים בעורות, ובדורו של ר"ת כבר לא עיבדו עורות כמו בתקופת המשנה, אנו מוצאים שיש להכשיר את הקלף. בדיו לעומת זאת, ע"פ המוכר לר"ת, היה קיים דיו ללא עפצים ולכן ר"ת כותב שהוספת עפצים מעכבת.

לסיכום

אם נסכם, שיטת הרמב"ם היא להעמיד את ההגדרות ההלכתיות כקטגוריות ולא לעסוק בפרטים. לר"ת לעומת זאת הפרטים חשובים, אבל נר לרגליו היא המציאות והוא טורח להתאים את הפרטים עם המציאות העכשווית. שיטה שלישית בה עסקנו בשיעור הקודם ולא נרחיב בה את הדיבור היא שיטת הרמב"ן, אשר מייחס חשיבות רבה לפרטים ומשתדל שלא לשנותם כלל מאחר שפרטים אלו יסודם בסודות עמוקים. האמור מכל הנ"ל הוא שמסגרת של ספר תורה על פרטיה והלכותיה מעידה על רמת הקדושה של ספר. כדי להכשיר ספר תורה די בתנאים מינימליים, אולם כדי להוסיף בו הידור וקדושה יש להתמיד בפרטים המובאים בדברי הראשונים.



[1] בדין שרטוט דנו בשיעור שעבר.

[2] הרמב"ם בהלכות כלים (א:ד) מביא הלכה מעניינת הקשורה לעניננו:

"יראה לי שהכלים העשויים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו. וא"ת והרי הוא כשר לכתוב עליו תפילין כעור בהמה וחיה. הנה עור הדג אינו מקבל טומאה, ולולא זוהמתו שאינה פוסקת היה כשר לתפילין. הנה למדת שאף דבר שאינו מקבל טומאה כשר לתפילין אם אין לו זוהמא".

אגב הדיון בעורות דגים, מעיר הרמב"ם הערה חשובה: ניתן היה לחשוב כי עור עוף אינו כשר לספר תורה מאחר שהוא אינו מקבל טומאה. מה הקשר בין הדברים?

בהלכות טומאה וטהרה, ישנן שתי סיבות אפשריות שבגללן חפץ לא יקבל טומאה: א) ישנה גזה"כ שחומר שממנו מיוצר הכלי אינו מקבל טומאה (אבנים, דגים וכו') ב) לחפץ אין שם כלי. הרמב"ם רצה להדגיש שלחפץ העשוי מעורות דגים יש שם של כלי עור, אלא שהחפצא של דג אינה מקבלת טומאה. ולכן, לולא חידוש זה היינו חושבים שעורות דגים אינם כשרים לספר תורה, כי לעור דג אין כלל שם של עור, קמ"ל.

[3] גוויל הוא שם נרדף לדבר שאינו מעובר. ראה ב"ב ב. שם הוראתו של גוויל היא אבן שאינה מעובדת.