שד"ל

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 29
שד"ל
 
א. תולדות חייו
שמואל דוד לוצאטו (להלן שד"ל, 1800-1865) נולד וחי באיטליה. אביו, ר' חיזקיה, היה חרש עצים ותלמיד חכם.[1] בהיותו בן 4 החל שד"ל ללמוד חומש עם אביו,[2] תוך שימת לב מיוחדת לפשט הכתוב, ללא תלות במפרשים קודמים. אביו דאג לחינוך תורני ואקדמי עבור שד"ל. שד"ל נשלח ללמוד בתלמוד תורה מודרני, בו למדו בנוסף למקצועות קודש מדעים ושפות שונות, ביניהם גרמנית, איטלקית, צרפתית ולטינית, שפות שעתידות להיות משמעותיות מאד בפירושו של שד"ל. בשנת 1821 כתב שד"ל תרגום איטלקי לתפילות. עם הוצאתו לאור של תרגומו לתפילה, זכה שד"ל להכרה בקרב הקהילה היהודית באיטליה. לאחר פירסום זה, עסק שד"ל בפרסום שיריו[3] ובפרסום מאמרים מחקריים בפילולוגיה מקראית. בשנת 1826 נשא לאישה את בת מורו ר' רפאל ברוך סגרי. בשנת 1829, כאשר נפתח בית המדרש לרבנים בפאדובה, נתמנה, בהמלצתו של יש"ר,[4] לאחד משני המורים הראשיים של בית המדרש, ומאז החל פרק חדש בחייו. שד"ל הפך לאחת הדמויות הדומיננטיות ביהדות איטליה, וממייסדי 'חכמת ישראל'. על אף היותו שומר תורה ומצוות, המתודה המחקרית שלו הייתה בעלת השפעה משמעותית על תנועת ההשכלה. שד"ל נודע כבלשן, כחוקר הלשון העברית, המקרא, ספרות ימי הביניים, וכמשורר. עשרות מחקריו ומאמריו התפרסמו בכתבי העת השונים בתקופתו. בשנת 1831 הוא סיים את כתיבת ספרו "אוהב גר" על תרגום אונקלוס, ועל שם ספרו קרא את שם בנו הבכור "אוהב-גר".
לעומת הצלחתו הרבה במחקר, והישגיו האינטלקטואליים המרשימים, הרי חייו האישיים היו מלאי צער. בשנת 1841 מתה אשתו של שד"ל, בלהה בת-שבע, לאחר שטיפל בה במשך שנים ארוכות במחלת נפש ממנה היא סבלה. שד"ל התחתן עם אחות אשתו, ובן אחד מתוך שני בנים ובת שהיא ילדה לו, מת בהיותו בן שבע. מספר שנים אחר כך, ב1851, נפטרה גם בתו מלכה, בהיותה בת שמונה עשרה בלבד. בשנת 1854 מת בנו הבכור אוהב גר, בהיותו כבן 24, שהיה אף תלמידו האהוב. מות בנו הבכור שבר את רוחו, וכעבור שנים בודדות נחלש גופו. הוא סבל מעוני[5] ומעיוורון, ונפטר בשנת 1865.
 
ב. פירוש שד"ל
היקף הפירוש ומקורו
שד"ל פירש בעיקר את התורה, ואת הספרים ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, משלי ואיוב. פירושו לתורה בגירסתו הראשונה נדפס בשנת 1847, כנספח לפירוש רמבמ"ן[6] לתורה, בשם "המשתד"ל". שד"ל עצמו לא כתב פירוש שלם לתורה; פירוש שד"ל לתורה, כפי שמופיע בדפוס היום, הינו פרי עריכתם של תלמידי שד"ל אשר יצא לאור כ-5 שנים לאחר מותו.[7] הפירוש נערך על פי פירושו המודפס 'המשתד"ל', מאמריו השונים, ורשימות הרצאותיו בבית המדרש לרבנים. לעיתים שינה שד"ל את דעתו ממה שכתב בפירוש 'המשתד"ל', והעיר על כך בהרצאותיו כי הוא "מבטל את מה שאמר בהמשתדל".[8]
מאפייני הפירוש
פירושיו לתורה מעידים על שליטה מוחלטת בכל הפרשנות היהודית הענפה שקדמה לו. לעיתים הוא מצטט מפירושי קודמיו מתוך הסכמה, ולעיתים מיתוך וויכוח.[9] ידיעותיו של שד"ל לא היו מוגבלות רק לפרשנות היהודית המסורתית; הוא הכיר היטב את הפרשנות הנוצרית והביקורתית והִרבה לצטטם, לעיתים מתוך הסכמה ולעיתים בהסתייגות. בהקדמתו לפירושו לספר ישעיהו מצדיק שד"ל את השימוש בפירושי הנוצרים, וכותב כך:
...ואם לפעמים מצאתי להם... פירוש חדש הצודק מכל צדדיו, לא דחיתיו, אבל קיבלתיו, וכתבתיו בשם בעליו, כי האמת לבדה היא מגמתי, ואמונתנו תהילה לאל, איננה מפחדת מן האמת.[10]
אחד המאפיינים המיוחדים בפירוש שד"ל הוא הדיונים הפרשניים בינו לבין תלמידיו המצוטטים על ידו בפירושיו.[11] מדיונים אלו עולה דמות של מורה ענוותן, הרוכש חיבה וכבוד לתלמידיו ולדעותיהם, ואינו נמנע מלבטל דעתו ולקבל את דעת תלמידו. ראו, למשל, את דבריו בסוף הקדמתו לספר ישעיה:
ושבח ותהילה גם כן לכל תלמידי הנאהבים והנעימים, אשר היטו לקול מלי אוזניים קשובות, ונכנסו עימי בעובי החקירה, ועזרוני בפלפולם להוציא האמת לאורה, ולחדש חידושים...
דוגמא לדיון בין תלמידים ניתן למצוא בפירוש שד"ל לפסוק "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית י"ג, טז), בו הוא מצטט דיון פרשני שהתנהל בין שלושה מתלמידיו בביאור הפסוק:
אמר דוד חזק כי היה ראוי לקרוא זרעך ימנה בבנין הקל[12]. והשיב אליעזר אברהם פואה כי מאמר "אם יוכל איש למנות" המכוון בו 'כמו שאין איש שיוכל למנות', ועל כן יצדק לומר אחריו "גם זרעך ימנה, כלומר גם זרעך לא יהיה איש שיוכל למנות אותו. ושבתי אנקונה אומר כי יוכל איש הוא פועֵל סתמי - 'אם יהיה אפשר למנות את עפר הארץ יהיה אפשר למנות גם זרעך'.
דרכו הפרשנית
בהקדמתו לפירושו לתורה קובע שד"ל שלשה עקרונות לפרשנות המקרא, ובהקדמתו לפירושו לספר ישעיהו הוא קובע כללים נוספים. במסגרת זו נביא כמה מכלליו הבולטים ביותר בפירושו לתורה.
א. ידיעת הדקדוק וכללי הלשון. יסוד זה תופס מקום נכבד בפירוש שד"ל. מלבד חשיבות ידיעת הלשון בפירושו למקרא, נעזר שד"ל גם בשליטתו הנרחבת בשפות שמיות (ארמית, סורית ערבית). ידיעותיו אלו סייעו לו רבות בפירושו לתורה ולספרי הנביאים. כך, למשל, בפירושו לשינוי שמה של שרי לשרה (בראשית, י"ז, טו) הוא כותב ש"בלשון הערבית שרא ענינו הוליד זרע רב". כלומר, יש משמעות תוכנית להוספת האות ה"א, המתאימה לאירוע בו שונה השם.[13]
דוגמא נוספת לשימוש בשפות השמיות היא פירושו למילה הקשה "נאדרי" בשירת הים - "ימינך ה' נאדרי בכח" (שמות, ט"ו, ו):
נראה לי כי שורש אדר אח לשורש אזר בעברית, חדר בסורית (שעינינו סבב והקיף), ונאדרי בכח כמו נאזר בגבורה (תהילים, ס"ה, ז) ומזה 'אדרת', לבוש המקיף את כל הגוף, ומזה אדיר, תחילת הוראתו נאזר, והושאל להוראת החוזק, כמו "אאזרך ולא ידעתני" (ישעיה, מ"ה, ה).
ב. פירוש הכתובים בהתאם למציאות בה נכתבו.[14] דוגמא ליישום עקרון זה ניתן למצוא בפירושו לשכרן של המיילדות "ויעש להם בתים" (שמות א, כא). שד"ל מפרש שהמיילדות היו בדרך כלל נשים שלא התברכו במשפחה, ועל כן הן יכלו לעסוק במקצוע שדרש יציאה לעיתים קרובות מחוץ לבית. על רקע זה מובן ששכרן של המיילדות היה שהן זכו להקים משפחה. דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בפירושו למשמעות כתונת הפסים שהעניק יעקב ליוסף (בראשית, ל"ז, ג). הוא מפרש (על פי בראשית רבה, פ"ד, ה) שהכוונה היא לבגד שמכסה את כל הגוף, עד כף היד וכף הרגל. העובדים בשדה לבשו בגדים קצרים, כי יותר נוח לעבוד בהם, והבגד הארוך היה בגד שלבשו האנשים שלא עבדו בשדות, שהפך לסמל מעמד. כלומר, קבלת כתונת הפסים מיעקב מסמלת את העובדה שיוסף משוחרר מחובות העבודה המשפחתיות.
ג. רגישות ספרותית. לדעת שד"ל, על מנת להבין את שירת הקודש ואת מליצות התורה והנביאים, המפרש חייב לפתח רגישות לשירה, וכלשונו "בעל נפש שירית".[15] ואכן, שד"ל היה בעל נפש שירית מאין כמותה. רגישות זו באה לידי ביטוי הן בפירושו לתורה והן בפירושיו לנביאים. למשל, בפירושו לתגובתו הארוכה של יעקב בראותו את כתונת בנו - "כתנת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף" (בראשית, ל"ז, לג), מבאר שד"ל שדברי יעקב "טרף טרף יוסף", אינם חזרה מיותרת על המלים "חיה רעה אכלתהו", אלא מבטאים את השלבים השונים בתפיסתו של יעקב את האירוע:
תחילה בראותו את הכתונת אמר 'כתונת בני היא זאת', אח"כ בהתבוננו על הדם אשר עליה ועל מה שאמרו לו שמצאו הכתונת, ויוסף עדיין לא שב לביתו, שיער בליבו כי 'חיה רעה אכלתהו', ובבוא לפניו הרעיון הזה, מיד נכמרו רחמיו על בנו ונצטייר בדמיונו כאילו הוא רואה את יוסף בין מלתעות החיה, וקרא במר נפשו: 'טרוף טורף יוסף!' כלומר, 'מקרה אכזר כזה אירע לבני חביבי ליוסף!'
דוגמאות רבות ל'נפשו השירית' ניתן למצוא בפירושו לשירת הים (שמות, ט"ו, א - יט), ונביא כמה מהן. את השימוש בלשון יחיד "סוס ורכבו" (שם, א) מפרש שד"ל כך:
במליצת השיר לשון יחיד נבחר מלשון רבים, כי ההרגשה חזקה הרבה יותר כשהתבוננות השומע מתכוונת לנושא אחד, ממה שהיא בהיות רוח השומע משוטטת בין נושאים רבים, כגון" שפטו יתום ריבו אלמנה" (ישעיה, א', יז) אם היה אומר שפטו "יתומים" ריבו "אלמנות", היתה המליצה מפסדת מכוחה הרבה, כי היתה המחשבה משוטטת בין כמה יתומים ואלמנות, ועכשיו כולה מקובצת ביתום אחד ואלמנה אחת...
דוגמא נוספת היא השימוש במילים ארמיות בשירת הים (למשל, המילה "רמה" בפסוק "סוס ורכבו רמה בים" [שם, שם] היא מילה ארמית, ופירושה "השליך"). את המצאותן של מילים ארמיות בשירת הים מבאר שד"ל באופן הבא:
וכן הרבה מילות ארמיות מיוחדות למליצת השיר, כגון "אנוש" במקום "אדם"...וזה מפני שמליצת השיר אוהבת להשתמש במילות בלתי מורגלות בפי ההמון, ובמילות עתיקות וזרות (כדרך שבלשון איטלקי המשוררים בוחרים להם מילות רומיות או איטלקיות נושנות), כי מיעוט ההרגל בהן יוסיף להן נעימות וחן.
הרגישות הספרותית נדרשת גם בחלקים הדיניים של התורה, ולא רק בחלקים השיריים שלה. למשל, בפרשת משפטים מזהה שד"ל לא מעט משחקי מילים אשר נועדו, לדעתו, להקל על הזכרון. כך, למשל, בפסוק "כי יבער איש את בעירה (שמות כ"ב, ד):
אמר "בעירה[16]", להיותו לשון הנופל על לשון...והמשפטים נאמרו קצת על דרך השיר כדי שיתרשמו בזכרון ההמון.
דוגמא נוספת נמצאת בפסוק "וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג, ה):
 לשון הנופל על לשון בהוראות מתחלפות.
כלומר, פירוש המילה "עזוב" בתחילת הפסוק הוא "להניח לו", ואילו פירוש "עזוב תעזוב" הוא "עזור לו לפרוק המשא".
ד. חשיבות טעמי המקרא. שד"ל מייחס חשיבות רבה לטעמי המקרא, ומדגיש את תפקידם כמשקפי מסורת פרשנית; עם זאת, הוא מדגיש כי המסורת של טעמי המקרא מתחילה בימי בית שני, ולכן היא איננה מחייבת.[17] ואכן, שד"ל לא נמנע מלחלוק על בעלי הטעמים. כך, לדוגמא, בפסוק "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית, ח', יא), שד"ל מפרש ש"טרף" (עלה רענן, שעודו על העץ או שנתלש לא מזמן) הוא תמורת הנושא "עלה זית", כלומר, הנה עלה זית, עלה לח ורענן - בפיה. לפי קריאה זו, "טרף" הוא מכלל הנושא, ורק "בפיה" הוא הנשוא. הוא מציין שפירושו הוא בניגוד לטעמים, וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ, שעל פיהם פיסוק הכתוב הוא "והנה עלה זית - טרף בפיה" (שהרי המילה "והנה" מוטעמת במרכא, והמילה "זית" מוטעמת בטפחא, והטעמים מרכא-טפחא מחברים בין מילים, ומשמשות כמקף), כלומר, "טרף בפיה" הוא הנשוא ו"טרף" הוא פועַל.
פירושים מקוריים של שד"ל
בפירוש שד"ל ניתן למצוא שלל רב של פירושים מקוריים, המעידים על שכלו הישר וחשיבתו הצלולה. כך, למשל, בפירושו לפסוק "ותרא אותו כי טוב ותצפינהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב). פרשני המקרא מנסים להבין מהו "טוב", ולבאר את הקשר בין שתי צלעות הפסוק - ותרא אותו כי טוב /ותצפינהו"[18] שד"ל מבאר את הפסוק כך:
ולי נראה כמשמעו, וקוראים "טוב" לתינוק כשאינו בוכה וצועק, ואם היה צועק לא היה אפשר לצפנו, כי היה קולו נשמע מרחוק, ומפני שהיה טוב יכלה לצפנו.
 
ג. יחס שד"ל לנוסח המקרא
בהתייחסו לנושא נוסח המקרא שד"ל כותב כך:
היסוד העשירי הוא כי ספרי הקודש נשמרו תמיד בקרב ישראל כסגולה יקרה וחמודה, ומעולם לא נשלחה בהם יד לזייפם ולהוסיף ולגרוע בהם. ועם כל זה לא היה אפשר שלא יימצאו בהם כה וכה קצת חילופי נוסחאות, שאחת מהן היא הנכונה אשר יצאה מתחת ידי בעל הספר, והאחרת אינה אלא שגגת הסופר המעתיק. וזה היה מצוי יותר בדורות הקדמונים, כשלא היו הספרים מחוברים באגודה אחת...אבל אחר שנכתבו הספרים בכתב אשורי, ואחר כל הזהירות והזריזות שנהגו חכמים והעם כולו בשמירת ספרי הקודש, לא נתחדשו עוד טעויות וחילופי נוסחאות רק מעט מזער.
כלומר, שד"ל אינו שולל לגמרי את האפשרות לקיומם של שיבושי נוסח. אנו מוצאים זאת בפירושיו בעיקר בספרי הנביאים, אך גם בתורה. כך, למשל, בפירושו לפתרון חלומו של שר האופים על ידי יוסף, בפסוק "ישא פרעה את ראשך מעליך, ותלה אותך על עץ ואכל העוף את בשרך מעליך" (בראשית, מ', יט). הקושי בפסוק הוא שלא ברור מדוע אחרי הריגתו של שר האופים על ידי הסרת ראשו תולים אותו. שד"ל מציע, בשם "יש אומרים", שהמילה "מעליך" היא טעות סופר, שנשתרבבה בטעות מסוף הפסוק, ובפסוק המקורי נאמר "ישא פרעה את ראשך", בדומה למה שנאמר לשר המשקים (שם, יג).[19] פירוש זה היה נתקל, כנראה, בהתנגדות מצד היהדות האורתודוקסית מחד, ומאידך כראיה וכחיזוק לביקורת המקרא הנמוכה. על כן, נראה לי כי למרות ששד"ל מציע פירוש זה בשם "יש אומרים", יש מקום להשערה ספקולטיבית כי מדובר בדעת עצמו, אך כדי להמנע מעימותים שד"ל תלה את הפירוש ב"יש אומרים".
 
ד. יחס שד"ל למדרשי הלכה
השכל הישר מחייב את שד"ל לבאר לעיתים את הפסוקים ההלכתיים בניגוד לדרשות חז"ל אשר אינן עולות בקנה אחד עם פשט הכתוב. כמובן שבדומה לרשב"ם שד"ל איננו מתכוון לכפור בתוקפה של הלכת חז"ל ולקבוע שיש לנהוג להלכה על פי פירושיו ולסטות מחז"ל, אלא שלדעתו הלכה לחוד ופשט המקרא לחוד. על גישתו של שד"ל בפירושיו לחוק המקראי הוא מעיד בעצמו:
ואני לא זזתי מלפרש הכתובים לפי עומק פשוטם... ופעמים רבות נגד ההלכה הפסוקה והמקובלת... וביארתי גם כן מה היה סיבה לתקנתם.
כלומר, לדעתו, חז"ל ידעו שמדרשי ההלכה הם לא לפי פשט הכתוב, והם במודע דרשו את הכתוב כ'תקנה'; ולכן, שד"ל רשאי לפרש את הכתוב לפי פשטו, בהוראתו המקורית של הפסוק.
דוגמה לכך היא פירושו לפסוקים "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו...ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות, כ"א, יח - יט). הכתוב מדבר בנזקי גוף שנגרמו במהלך מריבה בין שני אנשים. אחד היריבים הִכה את רעהו באבן או באגרוף הכאה שלא גרמה מיתה אלא נפילה למשכב. ר' ישמעאל פירש במכילתא את הביטוי "על משענתו" כביטוי מטפורי:
על משענתו - על בוריו. זה אחד משלושה דברים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה כמין משל.
(מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ו).
שד"ל, לעומת זאת, מפרש את המילה "משענתו", כפשט, כלומר: אם המוכה מצליח ללכת בעזרת מקל הליכה ("משענתו"), ולאחר מכן הוא מת, המכה מחוייב בתשלומים בלבד, כי ניתן לומר שמותו הוא תוצאה של רשלנותו, בכך שהוא לא הקפיד על התאוששות זהירה. על ההלכה של חז"ל בעניין זה הוא כותב: "וזה חומרא". שד"ל כנראה רואה בדברי חז"ל מעין 'תקנה', אשר לפיה ינוקה המכֶּה רק אם יחזור הנפגע לבריאותו וכוחו הראשון כמקודם. שד"ל מנסה להסביר את דרכם של חז"ל כמתקני תקנות, ולאו דווקא כפרשני פשט.
דוגמא נוספת לשיטתו של שד"ל בביאור פסוקים הלכתיים בניגוד לחז"ל אנו מוצאים בפירושו לדינו של בעליו של שור מועד שנגח והרג: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו, ולא ישמרנו, והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות, כ"א, כט - ל). ההלכה הפסוקה היא שבעליו של השור אינו מומת על ידי בית דין, אלא רק חייב לשלם "כופר" שיקבע ("ישית עליו") בית הדין:
"וגם בעליו יומת" - יומת בידי שמים. אתה אומר בידי שמים או אינו אלא בידי אדם? כשהוא אומר "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו", הא נותנין פדיון למומתין בידי שמים.[20]
(מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה י).
שד"ל, לעומת זאת, מבאר פסוקים אלו כפשוטם:
 "וגם בעליו יומת" - לפי הפשט יומת בב"ד, אלא שהתירה התורה לקחת כפרו הואיל ולא הרג בידיים והניחה ביד השופטים לשפוט לפי ענין האיש ולפי ענין המאורע, אם ראוי הוא למיתה, ואם ראוי להינצל בכופר, ומה יהיה שיעור הכופר...
כלומר המילה "אם" לדעת שד"ל מתבארת כמובנה הרגיל, כמתן כמה אפשרויות החלטה: אמנם הדין הבסיסי הוא המתה, אלא שלעיתים, על פי שיקול דעת בית הדין, ניתן לפסוק כופר. שד"ל כנראה יפרש שהעובדה שלהלכה נקבע שבית דין לא ממיתים כלל במקרה כזה, אלא רק מחייבים תשלום, היא תקנת חכמים.
 
ה. הפן האנושי בפירוש שד"ל
יחד עם הפן האינטלקטואלי, פירושי שד"ל רוויים גם בפן האנושי. כך, למשל, בפירושו לשמות י"ב, מד, "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו", מבאר שד"ל את דין חיוב מילת העבד:
מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך...וכל מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו. ובסוף בית שני כשנתקלקלו המידות על ידי מלכי בית הורדוס ולמדו ישראל דרכי גויים, ובפרט המלכים והשרים העשירים, היו אוהבים להידמות לרומאים, וידענו כי הרומאים היו אכזרים כלפי עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתן לפי דעתי היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות...
לדעת שד"ל, התורה איננה ספר של אינפורמציה וחוקים, אלא עיקרה הוא פיתוח רגש החמלה והמוסר, ומטרתן של ומצוות רבות היא פיתוח רגש החמלה. למשל, כך הוא כותב בפירושו לויקרא כ"ב, כח, "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":
 לא לרחמים על הבהמה ממש, אלא לחזק בלבנו מידת הרחמים ולהרחיקנו מן האכזריות.[21]
 רעיון זה הובע גם ביצירתו הידועה "חלק כחלק יאכלו":
ארור מדע אם רק ערמה ונכל
יורה אותנו, וצדקה לא ירב!
תאבד לעד חכמה, יאבד השכל,
אם חסד אם חמלה יסיר בקרב
...
לא, אך לזאת נתן שכל ודעת
לזרוע השלום, חסד לטעת.
 
 

[1]   בהקדמתו של שד"ל לספר ישעיהו, הוא מתאר את אביו:
                ואדוני אבי ז"ל, שהיה חרש עצים, ומימיו לא קרא הומיר...              והיה קורא בתנ"ך בכל יום...
     במספר מקומות מצטט שד"ל פירושים מקוריים של אביו. למשל, בפירושו לבראשית, כ"ו, יח מביא שד"ל בשם אביו פירוש מעניין, בו מבחין אביו של שד"ל בין דברי יעקב ליצחק בבואו לפניו לקבל את ברכת עשיו, לבין דברי עשיו לאביו בבואו לקבל את ברכתו:
                אמר אדוני אבי זצ"ל, כי יעקב בבואו לפני אביו לא אמר אלא          'אבי', והמתין שישאלהו מי הוא. אבל עשיו תיכף לבואו לפניו          פירש לו למה בא, ולא המתין שישאלהו מי הוא, אלא אמר   מיד: 'יקום אבי ויאכל...'. וטעם הדבר, כי יעקב ירא שמא                 יכירנו יצחק לקולו, וכדי לנסות הדבר לא אמר תחילה אלא:              אבי, והיה בדעתו שאם יכיר את קולו ויאמר לו: "מה לך יעקב             בני? אז ידבר לו בענינים אחרים ולא יזכיר כלל ענין הברכה.              לא כן עשו שלא היה ירא שמא יימצא שקרן, לא הוצרך לכך              וגילה לו רצונו מיד.
[2]   את חידושיו לתורה החל שד"ל לכתוב בגיל צעיר. עדות לכך ניתן למצוא בפירושו לפסוק "אחי רבקה אם יעקב ועשיו" (בראשית כ"ח), בו הוא מציין שכבר בשנת תקע"ג, דהיינו בהיותו בן 13, הוא כתב פירושים לתורה.
[3]   בשנת 1825 הוציא לאור קובץ שירים, בשם "כינור נעים".
[4]   יצחק שמואל ריג'ייו (1784 - 1855), רב, פילוסוף, חוקר יהדות, פרשן מקרא וסופר. היה מראשי תנועת חכמת ישראל, וממיסדי בית המדרש לרבנים בפאדובה.
[5]   את רוב כספו הוא הוציא בקניית ספרים.
[6]   ר' משה בן מנחם מנדלסון.
[7]   על העיכוב בהדפסת פירושיו עקב קשיים כלכליים כותב שד"ל בהקדמתו לפירושו לספר ישעיה:
והנה כי מאד כספה נפשי בכל משך השנים הללו לראות מלאכתי מפורסמת בעולם, לא הייתי מצטער על היות שערי הדפסתה נעולים בפני. כי ראיתי, כי בעברי עליה כל שלוש שנים עם תלמידים חדשים, הייתי תמיד מתקן שגיאותי וממלא חסרונות מלאכתי, ובפי ובלבבי הייתי אומר, כל מאן דעבדין מן שמיא לטב.
[8]   עיינו, למשל, בפירושו לבראשית, י"ח, יט.
[9]   במידה מסויימת פירוש שד"ל דומה לפירוש האברבנאל בכך ששניהם נוהגים לצטט פירושים שונים באופן ביקרותי, על מנת לברר את הפירוש הנכון ביותר.
[10]            שד"ל יחס חשיבות רבה לאמת באופן כללי. בין השאר, הוא חיבר על כך את שירו 'האמת נסי', בו הוא מתאר את נכונותו לדבוק באמת למרות העלבונות שסופג:
                קושט ויושר אמת בת שמים,
                אותך מנוער ועד כה אהבתי.
                מעוז מצר בעבורך נצבתי,
                דורך הקשת וחוגר מתניים.
                לפני השקר כרועי ברכיים
                רבים ראיתי, ואת ריבך רבתי.
                מרמה שקצתי, נכלים תיעבתי,
                כבוד הנחלתי לברי כפיים.
                על כן משטמה ומשאת החלה
                ביני וידידי; חסר לב שמוני
                ולדון קישוט המשוגע דימוני.
                נאוה ושחורה, גבירתי, עד קבר
                טוב לי עלייך שאת חרפת גבר
                אהיה קישוט מפני קושט סלה
[11]            ובכך יש דמיון מסויים לפירוש תוספות על הגמרא.
[12]            מי שיוכל למנות עפר הארץ יוכל למנות גם זרעך.
[13]            שד"ל מוסיף פירוש נוסף להוספת הה"א:
ואולי הה"א שהיא סימן הנקבה נוספת באברהם ושרה לסימן פריה ורביה.
[14]            בלשון שד"ל:
היסוד החמישי הוא לצאת ממקומנו ומזמנו, ולהביא עצמנו בזמן הכותבים ובמקומם. וזה ודאי לא ייתכן לנו לעשותו בשלימות, אבל קצת מזה אפשר ואפשר. ועל הכל צריך שלא יתכוון המפרש למצוא חן בעיני דורו, ולקנות לעצמו תהילה וכבוד, ולמצוא לספריו קונים רבים, כי זה יביאהו (גם בלי שתהיה זאת כוונתו ובלי שיחדל לאהוב האמת) לסלף דברי הקדמונים ולקרבם למנהגי האחרונים.
(הקדמת שד"ל לספר ישעיה).
[15]            ואלו הם דבריו:
היסוד השמיני בשירי הקדש ובמליצות הנביאים צריך מלבד זה שיהיה המפרש בעל נפש שיריית, באופן שיהיה מוכשר להיכנס בפנימיות רעיוני המשוררים והנביאים ולהבין הדברים שלא נכתבו, אך היו במחשבת המשורר.
(הקדמה לספר ישעיה).
[16]            במקום "צאנו".
[17] וכך הוא אומר בהקדמתו לתורה:
למעמד התנועות והטעמים יש איפוא חשיבות רבה מאוד בשעה שאנו באים לפרש את כתבי הקודש. ואמנם אנו רואים שגדולי המפרשים מסתמכים לעיתים קרובות על דעתם של בעלי הניקוד, ואחדים מהם אף הזהירו אותנו בפירוש לבל נסטה ממנו...באמת ראויה דעת הנקדנים שנכבד אותה ונשמע לה. אולם אינה נמנעת הטעות, ומפרשי המקרא אינם אסורים איסור מוחלט מלחלוק עליה.
[18]            עיינו, למשל, בפירושי רמב"ן ורשב"ם במקום.
[19]            דוגמא נוספת להערות נוסח מופיעה בפירושו לבראשית כ"ז, מו, בפסוק "ותאמר רבקה אל יצחק, קצתי בחיי...". שד"ל מתייחס לאות ק' הקטנה המופיעה במילה "קצתי":
נ"ל כי היה מנהג הסופרים בימי קדם כשהיתה תבה מתחלת באותה האות שהתבה הקודמת מסיימת, היו משמיטין אחת מהאותיות הדומות ואולי היו מציינין האות ההיא באיזה סימן להודיע שהיא עומדת במקום שתיים. ואחר זמן הוסיפו בין שתי התיבות האות החסרה, ולהיות המקום צר כתבו אותה זעירה, וכיוצא בזה "ויקרא אל משה" (ויקרא א, א).
 
[20]            ולא נותנים פדיון למומתים בידי אדם.
[21] בדומה לכך, ראו דבריו לדברים, כ', יט, בנוגע לאיסור השחתת עצים:
...אבל אני מצווך שלא תכרתהו כדי שתרגיל נפשך במידה טובה, שלא לשכוח מי שהטיב לך.