שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא

  • הרב משה טרגין

"שווייה אנפשיה חתיכא דאיסורא"

כמו בכל מערכת משפטית, גם בהלכה יש הנחיות וכללים שעל פיהם מקבלים ראיות או הוכחות משפטיות. הראיה הקבילה ביותר היא שני עדים המעידים על אירוע מסוים. בהעדר עדים אנו נאלצים לתור אחר מקורות מידע חלופיים. על מנת לחייב בעל דין בשבועה, למשל, ניתן להסתפק בעדותו של עד אחד. ביחס לאיסורים ניתן להסתדר גם ללא עדים כלל ולהסתפק ברוב, בקרבה או בחזקה. ביחס לערווה (קביעת מעמדו האישי של אדם בענייני נישואין או גירושין), לעומת זאת, קיימת דרישה בלתי-מתפשרת לשני עדים דווקא: "אין דבר שבערווה פחות משניים". לאור האמור עד כה, מפתיע הדבר שמצינו שאדם יכול להעיד על עצמו ביחס לענייני נישואין וגירושין ולהטיל על עצמו איסור חיתון באמצעות עדותו. הדוגמה הספציפית שאליה נתייחס מובאת במשנה במסכת קידושין (דף סה ע"א), המחדשת שאדם יכול לומר על אישה מסוימת כי היה נשוי לה ובכך לאסור על עצמו את קרובותיה. דין זה, הידוע בשם "שווייה אנפשיה חתיכא דאיסורא", חל גם לגבי דברים שבערווה (כפי שמחדשת המשנה), ונראה לכאורה כי הוא סותר את כללי עדות הרגילים ביחס לערווה, שלפיהם "אין דבר שבערווה פחות משניים". בשיעורנו ננסה לעמוד על טיבו של דין זה.

שווייה נגד עדות

ברור שאיננו יכולים להתייחס להצהרה אישית זו כפי שאנו מתייחסים לשני עדים. לא זו בלבד שמדובר בעדות של איש אחד אלא שהעד הזה אף נוגע בעדותו - יש לו אינטרס אישי בעדות ובתוצאותיה, עובדה שפוסלת לעדות בדרך כלל. הראיה הטובה ביותר לכך שהיחס כלפי שווייה אכן אינו דומה ליחס כלפי עדות רגילה היא היקף חלותו של דין שווייה. המשנה מחדשת כי אף על פי שבעקבות עדותו של האדם כי נישא לאישה זו הוא נאסר בקרובותיה, מותרת היא להתחתן עם כל מי שתחפוץ מבלי להזדקק לגט ממנו - ובכלל זה אפילו קרוביו! עדותו אינה יעילה לגבי כל העולם - תוקפה מוגבל למה שנוגע לו בלבד. הגמרא על המשנה אמנם דנה באפשרות שהוא יאסור אותה בקרוביו, אך למסקנה היא חוזרת בה ומסיקה כי הוא יכול להטיל איסור רק על עצמו. ברור כי עדות אישית זו אינה דומה לעדות רגילה.

מאחר שברור לנו כי מדובר בדברים שונים, מוטל עלינו לברר עד כמה שונה דין שווייה מדין עדות רגילה. האם נאמר כי שווייה בנוי בצורה כלשהי על בסיס עדות, אלא שהוא סוג מסוים של עדות, המוגבל יותר מבחינת יעילותו? ייתכן כי הגם שרק שני עדים יכולים לכונן אמת אובייקטיבית, שבכוחה לחייב את כל הנוגעים בדבר, הרי שבעניינים אישיים, ביחס לדינים הנוגעים רק לאדם עצמו, ניתנה לו היכולת להעיד על עצמו. אנו מכירים שני מקומות שבהם עולה יכולתו של האדם להעיד על עצמו. המקום הראשון שבו נפגשנו בעניין דומה הוא דין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", המקנה נאמנות לעדותו של אדם על עצמו גם בהעדר עדים. ניתן להסיק על נאמנות דומה גם מדעת רבנן במסכת כריתות (יא ע"ב - יב ע"א) כי עדים אינם יכולים להעיד על אדם שחטא בשוגג (ולחייב אותו בכך בקרבן חטאת) אם הוא טוען כנגדם כי עשה זאת במזיד; בית דין מקבלים את טענתו - ולא את עדותם. דין מחודש זה (שהרי בדרך כלל אין אדם יכול לסתור את מהימנותם של שני עדים ללא שני עדים אחרים) מוסבר בגמרא באמצעות העיקרון "אדם נאמן על עצמו כמאה עדים". ייתכן אפוא שדין שווייה בנוי על עיקרון דומה: בנוגע למצבו האישי יש לעדותו של אדם תוקף של עדות רגילה. נראה שזוהי דעת רבנו יונה, המשווה בחידושיו למסכת כתובות (כב ע"א) (הובא בשיטה מקובצת) את דין שווייה ליכולתו של אדם להטיל על עצמו חיוב ממוני גם בהעדר עדים.

לעומת זאת, אנו יכולים להסביר את שווייה בכיוון המנתק בין דין זה לבין דיני עדות. ניתן לומר שאדם זה אינו יכול לשמש כעד כלל, הן בגלל היותו עד יחיד והן בגלל היותו נוגע בעדות, ולמרות זאת הוא רשאי להכריז על מצבו האישי באופן חד-צדדי ומבלי להזדקק לעדים. כאשר אדם מכריז על מצבו - נשוי או רווק, נידה או כל זהות אחרת הכרוכה באיסורים הלכתיים - איננו מעניקים לעדותו תוקף אובייקטיבי (שהרי היא עדות יחיד), אולם אנו קוראים לו להתנהג על פי אמות המידה המשתמעות מהכרזתו. תהליך זה אינו מושתת על ראיות והוא אינו נסיבתי, אלא בנוי על התחייבות עצמית. גם ללא עדים אדם זכאי לכונן את מעמדו לפחות בכיוון אחד - בכיוון של יצירת איסורים. ולא זו בלבד: אנו אף נכפה עליו להתנהג על פי הצהרתו. הבנה זו עולה מדברי מהר"י בן לב (הובאו דבריו בקצות החושן סימן ל"ד ס"ק ד), המשווה את דין שווייה ליכולת הקיימת בעולם האיסורים ליצור איסור חדש על ידי נדר. רבים מן האחרונים אמנם הקשו על ההשוואה לנדר (עיין שו"ת נודע ביהודה תניינא, אבן העזר, סימן נ"ג), אולם ניתן עדיין להסיק מדברי מהר"י בן לב כי יש עיקרון משותף לנדר ולדין שווייה: היכולת ליצור איסור באופן עצמאי, גם כשאיסור כזה אינו קיים אובייקטיבית מצד עצמו.

ניתן לתלות הבנות אלו בדין שווייה בדברי הגמרא. הגמרא במסכת כתובות מביאה ברייתא המונה סוגים שונים של ראיות. בסוף הברייתא מובא דין שווייה, הנחשב כשני עדים. אם נבין את ההשוואה הזו כפשוטה נאמר כי שווייה אכן דומה לעדות, אלא שהוא עדות ברמה האישית. אך ניתן גם לומר כי הברייתא אינה מתכוונת לומר ששווייה הוא אכן מדין עדות, אלא רק שהוא יעיל ליצירת איסור ברמה האישית באותה מידת יעילות שיש לעדותם של שני עדים.

סיכום

עסקנו עד כה בטיבו ובמקורו של דין שווייה: האם דין זה הוא סוג של עדות, אלא שזו עדות המוגבלת בהיקפה, או שמא דין זה מושתת על היכולת ליצור איסור באמצעות אמירה בהעדר עדים או כל ראיה אחרת? על פי האפשרות האחרונה נצטרך להוסיף ולומר כי מה שאדם מקבל על עצמו יכול לחייבו גם כששוב אין הוא רוצה בו, ועל סמך עובדה זו יכולים בית דין לכופו לעשות כדבריו.

היקף דין שווייה

דרך אחת לבחון את השאלה שהעלינו לעיל היא לבחון את תוקפו של דין שווייה. מהי ההלכה אם הטענה אינה משכנעת במישור העובדתי? ברור כי במקרה שטענת שווייה תעמוד מול שני עדים היא לא תובא בחשבון ותידחה לאלתר. גם ההבנה כי שווייה בנוי על התחייבות עצמית לא תועיל במקרה זה, משום שההלכה אינה מאפשרת לבני אדם להחיל על עצמם איסורים הלכתיים באמצעות בדיות או שקרים. אך עדיין אין ברור מה הדין כאשר הטענה אינה משכנעת בגלל שיקולים אחרים. הגמרא במסכת כתובות עוסקת בבעל שבא לבית דין מיד לאחר החתונה וטען כי אשתו אינה בתולה ולכן היא אסורה עליו (בהנחה שזינתה במשך תקופת האירוסין). על אף שדין שווייה היה יכול לאסור את האישה על הבעל במקרה זה, הגמרא שוקלת להתירה לו מפני שטענתו אינה משכנעת: ייתכן שהאישה אכן בתולה והבעל טעה בדבר. הגמרא דוחה את טענת הבעל, אף על פי שנאמנותו אינה מוטלת בספק. מגמרא זו ניתן להסיק כי דין שווייה הוא דין המעוגן במציאות ועל כן תלוי בראיות. לו היה שווייה פועל מדין התחייבות עצמית, הייתה הגמרא צריכה לאסור על הבעל את אשתו גם אם אין ברור שהוא צודק, שהרי סוף סוף הוא משוכנע שהיא אסורה לו, ובכך הטיל על עצמו את האיסור גם אם לא זינתה תחתיו.

למסקנה הגמרא מקבלת במקרה זה את דין שווייה, אך הסיבה לחלותו של הדין אינה ברורה. על סמך מה מקבלת הגמרא את טענת הבעל במקרה של ספק זנות? האם למסקנה טענת הבעל משכנעת, ושווייה אכן אוסר אותה מדין עדות במקצת? האם למסקנה הגמרא אכן מודה ביכולתו של הבעל להעיד שאשתו לא הייתה בתולה? או שמא הגמרא מקבלת את טענתו משום שהיא מבינה כי שווייה הוא קבלה עצמית של איסור, אף על פי שגם למסקנה הגמרא מבינה כי אין הבעל בקי מספיק להעיד אודות אשתו בנושא רגיש ועדין זה? ריטב"א מסביר כי למסקנת הגמרא ניתן להאמין לבעל ולהסתמך על דבריו. השיטה מקובצת, לעומתו, מסיק מדברי רש"י כי למעשה אין אנו מקבלים את טענת הבעל, אך בכל זאת אנו אוסרים אותו על אשתו על סמך דבריו. שתי דעות אלו משקפות את ההבנות האפשריות בדין שווייה.

ריטב"א דן בגורם נוסף בסוגיה זו: תגובת האישה להאשמות הבעל. אם האישה כופרת בדברי הבעל לחלוטין, אנו מפעילים את דין שווייה - הוא בטוח בעמדתו והיא בטוחה בעמדתה. לעומת זאת, במקרה שהיא מודה לו שאכן אינה בתולה, אלא שהיא מייחסת זאת לאירוע כלשהו (תאונה, מכה או טיפול רפואי), דין שווייה אינו מועיל. במקרה כזה אין התאמה בין בני הזוג ביחס לרמת הביטחון בנושא הנידון. הבעל אינו יכול לדעת בצורה מהימנה על דברים שהתרחשו לאשתו לפני החתונה. טענתה היא טענת ברי, ואילו הוא טוען טענת שמא, ולכן טענתו נדחית. אפשר להסביר כי בשל התייחסותנו אל דבריו כאל עדות עליו לטעון אותם בצורה משכנעת. אם עדותו אינה ודאית ביחס לעדותה של האישה, אנו מתקשים להפעיל את דין שווייה.

סיכום

היקפו של דין שווייה תלוי בהגדרתו. אם נתעקש כי שווייה בנוי על עדות, נוכל להפעיל אותו רק במקרים שבהם הטענה נטענת בוודאות ואינה נסתרת כלל על ידי גורמים אחרים. אך אם נסביר כי שווייה יוצר את האיסור בעצמו, נוכל לקבל טענה כזו בכל מקרה.

כפיית בית דין על טענת שווייה

עניין נוסף שבכוחו לשפוך אור על טיבו של דין שווייה הוא דרגת כפיית פסק בית דין במקרה שפסק זה מושתת על טענה זו. האם בית דין כופים לנהוג על פי שווייה, או שמא הם רק ממליצים לנהוג על פי דין זה ומורים עליו כעל אופציה מועדפת? בפשטות אנו מבינים כי כופין על שווייה, כפי שמפרש ריטב"א בכתובות (דף ט ע"א). אולם הרמב"ם בהלכות אישות (פכ"ד הי"ז) נוקט בלשון המניעה פרשנים רבים לומר כי הוא אינו סבור שכופין על שווייה (עיין שו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סימן כח; שו"ת רבי עקיבא איגר ח"א סימן פח; פתחי תשובה אבן העזר סימן קט"ו ס"ק ז). עמדה כזו מובנת רק אם נאמר כי שווייה אינו דין הפועל מכוח עדות ומשמש כראיה בעלת תוקף מוגבל אלא דין הנוגע לאדם בלבד, דין פרטי, ועל כן לא שייכת בו כפייה.

ראוי לציין כי לרוב השיטות שווייה אינו תלוי ברצון הטוען, וכי ההבנה המצויה היא ששווייה מוטל על הטוען גם בניגוד לרצונו. אך עדיין יש מקום לשאול אם נענשים על דין שווייה. היכולת להעניש על טענת שווייה מורה על כך שלפחות לגבי הטוען יש לטענה תוקף של עדות; העדר עונש ילמד ששום מידע בעל ערך לא ניתן לבית דין בטענה, וכי לכל היותר הוחל פה חיוב אישי, שאינו מחייב בהטלת עונש. מעניינת למדי העובדה שהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"כ הי"ג) הוא היחיד הסבור כי יש להעניש על טענת שווייה (שם מדובר במלקות). פסק זה של הרמב"ם יוצר סתירה פנימית בדבריו, שכן הוא סבר גם כי שווייה לא ניתן לכפיית בית דין; תמוה הדבר כי בית דין לא יכפו על הנידון דין שווייה, אך יענישו אותו על סמך דין זה. נראה שלפי הרמב"ם ישנם שני סוגים של טענות שווייה. ישנן טענות שווייה שכופין אותן על הטוען ואף מענישים עליהן, וישנן טענות שאפילו אינן ניתנות לכפייה.

היכולת לחזור מטענת שווייה

הנושא השלישי שנעסוק בו הוא יכולתו של אדם לחזור בו מטענת שווייה. הגמרא בכתובות (כב ע"א) דנה במקרה של אישה שטענה כי היא נשואה, ולאחר זמן חזרה בה והסבירה כי אמרה זאת לשם דחיית מחזרים לא-רצויים ("נתנה אמתלא לדבריה"). הגמרא אומרת כי היא יכולה להתיר את עצמה מטענת השווייה שלה באמצעות אמתלא. האם נוכל לומר כי הקלות שבה ניתן להשתחרר מדין שווייה מורה על היותו דין של חיוב עצמי ולא דין של עדות? ייתכן כי היכולת לבטל את שווייה באמצעות הסבר נאות נעוצה בכך שמעולם לא הייתה פה ראיה אמתית, אלא רק חיוב עצמי של האדם, היכול להיות מופר על ידי הסבר או אמתלא. אך אפשר גם ששווייה אכן מספק ראיה כלשהי, אלא שרמה זו של ראיה יכולה להתבטל בהינתן הסבר משכנע. לשאלה זו, שמבחינתנו היא שאלה מקומית בלבד, יש השפעה נרחבת על כל דיני עדות. באילו סוגים של ראיות יש לנידון היכולת לחזור בו על ידי אמתלא? דיון זה, שאינו מענייננו הישיר בשיעור זה, הוא נגזרת מן ההבנה של דין שווייה - האם הוא דין עדות או שמא הוא דין התחייבות עצמית כנדר.

סיכום

דרגת הכפייה, העונש והיכולת לחזור מן הטענה, כל אלו נושאים היכולים לסייע לנו לעמוד על טיבו של דין שווייה.

השיטה מקובצת בחידושיו למסכת כתובות מעלה שאלה מעניינת בנוגע לנוסח טענת שווייה בבית דין. האם הבעל מסתפק רק באמירת העובדות, או שמא הוא אף אומר בעצמו את האיסור המוטל עליו, כגון 'כך וכך היה ועל כן אני אסור'? כשעדים מעידים בפני בית דין אין הם מנחים אותו כיצד לפסוק. תפקידם הוא רק לדווח על העובדות בצורה הטובה ביותר, ובית דין הם שיחליטו בעניין בכוחות עצמם. לכן אם שווייה הוא צורה של עדות, אין כל סיבה שהאדם יצטרך לומר לבית דין באיזה איסור הוא נאסר בטענה. אך אם נאמר כי שווייה פועל מדין נדר - קבלת התחייבות עצמית בהעדר עדים - ייתכן כי נדרוש מהטוען לפרש את האיסור שבו הוא נאסר כתוצאה מן הטענה. במקרה כזה הוא יצטרך לומר בפני בית דין 'כך וכך היה ולכן עליי להיאסר'.

סיכום

העלינו שתי אפשרויות בהבנת דין מעניין זה. כשאין שני עדים, ההלכה מקבלת את עדותו של בעל הדין. האם בדין זה יצרו חז"ל עדות אישית בעלת תוקף אובייקטיבי, גם אם תוקף זה מוגבל לאדם הטוען בלבד, או שמא הם רק אפשרו לו חירות ביחס לעולמו האישי ונתנו לו את היכולת לקבוע את מעמדו בלי קשר לעולמה של עדות? ראינו כי דרגת הכפייה על שווייה, העונש עליו והיכולת של הטוען לחזור בו תלויים בשאלה זו.