שורשים מקראיים (א)

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 4 – שורשים מקראיים #1
 

א. מטבע ברכה

סקרנו עד כה את מערכות הברכות השונות לפני האכילה בספרות התנאים. טרם ניגש לעמוד על מקורן ומשמעותן, נעיר הערה כללית על ניסוח מטבע ברכה.
המערכת הליטורגית של חז"ל כוללת בתוכה שני סוגים עיקריים של טקסטים – קריאה של קטעים מתוך כתבי הקודש (דוגמת קריאת שמע, הלל, קריאת התורה ועוד) יחד עם עולם עשיר ומגוון של ברכות ותפילות. שני סוגים אלו, נבדלים זה מזה באופן מהותי באשר לזהות מחברם. כתבי הקודש הם טקסטים שמקורם במקרא ובנבואה, והגיעו לידי חז"ל כטקסטים חתומים וסגורים. לעומת זאת, עולם הברכות והתפילות הינו יצירה חז"לית מובהקת. חז"ל עצמם הם שגיבשו וניסחו את מטבע הברכה ואת תכניו העיקריים.
ניתן לעמוד על השוני והפער בין שתי חטיבות ליטורגיות אלו, על ידי השוואה של המשניות במסכת ברכות העוסקות בקריאה מדויקת של קריאת שמע ושל ברכות. המשנה העוסקת בקריאת שמע מתמקדת בכללי הקריאה המדויקת של קריאת שמע.[1] היות ומדובר בטקסט מקראי נתון מראש, הדיון מתמקד בהיבט אחד – החובה ההלכתית הבסיסית של קריאה מדויקת. לעומת זאת, המשניות העוסקות באמירת ברכות ותפילות, מתמקדות בנוסח של הברכות והתפילות. במשנה העוסקת בברכות קריאת שמע יש אזהרה לומר את הברכות לפי מטבע ברכה קבוע.[2] במשנה העוסקת בתפילה, ישנה מחלוקת תנאים האם יש מטבע ברכה קבוע לתפילה.[3] המשנה הראשונה בברכות פרק ו' פותחת בקביעה "כיצד מברכין על הפירות", ובכך קובעת שיש מטבע ברכה קבוע של ברכות הפירות. כפי שראינו בשיעור הקודם, יש בתוספתא ברכות פרק ד' הלכות ד-ה מחלוקת תנאים באשר לקיומו של מטבע ברכה קבוע של ברכה לפני אכילה. סתם משנה מאמצת את שיטת ר' יוסי, שיש מטבע קבוע.[4] הצד השווה במשניות אלו הוא ההתמקדות בשאלות הנוסח. זאת משום שהברכות הינן יצירה חז"לית, ולכן עיקר הדיון בהן הוא אודות קביעת נוסח הברכות.[5] אמנם, כפי שפרופ' עזרא פליישר הדגיש, עמדו לרשות מתקני הברכות מטבעות של תפילה וברכה במקרא עצמו. הם יכלו לשאוב מהמקרא ומאוצר התפילות הנהוגות בימי בית שני צירופי מלים ומטבעות לשון, דפוסי סגנון ואמצעים רטוריים.[6] אולם, עיקר המלאכה נעשתה על ידם. סיכומו של דבר, עולם הברכות החז"לי, מעצם טבעו עומד בזכות עצמו יחד עם זה שהוא מתייחס לרבדים קדומים יותר במקרא.

ב. מטבע ברכה ומעמד ברכה מדאורייתא או מדרבנן

כהמשך לאמור לעיל, אני מבקש להדגיש שני דגשים באשר ליחס בין מעורבות חז"ל בעיצוב הברכה ובין הקביעה האם החובה לברך לפני אכילה הינה מדאורייתא או מדרבנן.
ראשית, יש לנתק בין הקביעה שחכמים עיצבו את מטבע הברכה ובין הדיון האם מדובר בתחום שחובת הברכה שלו היא מדאורייתא או מדרבנן. ישנן ברכות רבות שנקבע שחובת אמירתן היא מדאורייתא, על אף שברור שמטבע הברכה עוצב על ידי חז"ל. אסתפק בציון דוגמאות מובהקות וידועות המדגימות את העניין. לדעת הרמב"ם ישנה חובה מדאורייתא להתפלל מדי יום, עם זאת מטבע הברכה של תפילות הקבע הינה מדרבנן.[7] החובה לברך ברכת המזון הינה מדאורייתא לכולי עלמא, עם זאת, ברור שמטבע הברכה שלה נטבע במשך הדורות.[8]
בנוסף, אני מבקש להדגיש שיש להפריד בין השאלה האם החובה לברך היא מדאורייתא לבין הקביעה ההיסטורית מתי החלו לברך. במידה והחובה לברך היא מדרבנן, הרי ודאי שהנוהג ההלכתי החל בזמן שלאחר מתן תורה. אולם, גם אם מדובר בחובה שנקבע שהיא מדאורייתא, אין בכך משום קביעה היסטורית שחובה זו נהגה מאז מעמד הר סיני. הדברים אמורים במיוחד לדעת הרמב"ן בשורש ב' בספר המצוות, שקבע שכל מה שחכמים דרשו באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הוא מדאורייתא. הרמב"ן ביקש לכלול את כל המפעל של חכמי תורה שבעל פה בתוך ההתגלות בסיני, שלפי תפיסתו הינה התגלות מתמשכת.[9] משמעות שיטתו היא שהדרשה מעגנת את ההלכה במקרא, ומעניקה לו מעמד דאורייתא. מעמד זה ניתן משום שהוא נכלל בהתגלות בסיני. ברם, הרמב"ן לא קובע שחז"ל לא חידשו חידוש הלכתי, ולא טוען שהלכה זו נהגה מאז ימיו של משה רבינו.[10]
סיכומו של דבר, עוד טרם ניכנס לדיון האם החובה לברך לפני האכילה היא מדאורייתא או מדרבנן, נוכל לקבל את הקביעה שמטבע הברכה של ברכות לפני אכילה נקבע על ידי חכמים, ולדון באופן בלתי תלוי בשאלה ההיסטורית באשר לראשיתו של מוסד הברכה לפני אכילה.

ג. עדויות על ברכה לפני אכילה בספרות בית שני

קשה לקבוע על סמך עיון בתנ"ך, האם בירכו באותה עת לפני אכילה. אין בתורה ציווי מפורש לברך לפני אכילה. תיאורי האכילה המרובים בתנ"ך לא כוללים תיאור של ברכה לפני האכילה, למעט תיאור בודד של שמואל המברך לפני אכילת הזבח (שמואל א', ט', יג). קשה לקבוע על סמך אותו תיאור בודד, של ברכה לפני אכילת זבח שהיא אכילת קודש ציבורית מיוחדת, שנהגו באותו זמן לברך לפני כל אכילה.
מתקופת בית שני יש לנו כמה מקורות מכתבי כת מדבר יהודה ומקורות בני הזמן בהם יש תיאורים של ברכה לפני אכילת סעודות.[11] משה בנוביץ רצה להסיק על סמך עדויות אלו שהיה נוהג הלכתי רווח בסוף תקופת בית שני לברך לפני כל אכילה.[12] ברם, המעיין בתוכן העדויות יווכח שרובן המכריע (למעט אולי מקור אחד) מתארות ברכה דווקא לפני סעודה הכוללת לחם ויין. בשימוש במונחים שטבענו בשיעור 2, ניתן להתנסח שבמקורות בית שני יש עדויות על "ברכות המזון לפניה", אך אין לנו תיעוד באשר לנהוג בנוגע ל-"ברכות הפירות" או "ברכות המינים".
אין לנו מקורות חז"ל מתקופת בית שני. ברם, ייתכן וניתן לשרטט תמונה דומה באשר להלכה של חז"ל מתוך תוספתא ברוכת פרק ה' הלכה כב. התוספתא מתארת את הברכות שמברך אדם האוכל קדשים ומנחות בירושלים. משום כך, סביר להניח שהתיאור חוזר לתקופת בית שני:
היה מקריב מנחות בירושלם או' ברוך שהגיענו לזמן הזה
כשהוא מקריבן או' בר' אש' קד' במצו' וצו' להקריב מנחות
כשהוא אוכלן או' המוציא לחם מן הארץ
היה מקריב זבחים בירושלם אומ' ברו' שהגיע' לזמן הזה
כשהוא מקריבן או' ברוך אשר קדש' במ' וצו' להקריב זבחים
וכשהוא אוכלן או' בר' אשר קד' במצ' וצונו לאכל זבחים
תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ה הלכה כב
להלכה זו יש מבנה ברור של תקבולת בין הברכות שמברך מקריב מנחות ובין הברכות שמברך מקריב זבחים. והנה, בעוד שיש תקבולת שלימה בין הברכות שמברך המקריב, יש פער בולט באשר לברכה שהאוכל מברך. כשם שהאוכל מנחה מברך המוציא לחם מן הארץ, כך היינו מצפים שהאוכל זבח יברך את הברכה שלפני אכילת בשר – שהכל נהיה בדברו. אולם, להפתעתנו הברכה שאוכל הזבח מברך הוא אקב"ו לאכל זבחים. ר"ש ליבמן חש בקושי זה, ולכן כתב:
והנה התוספתא לא הזכירה כאן שצריך לברך גם שהכל נהיה בדברו, והטעם הוא משום שהיו רגילים לאכול את הבשר גם בפת, והפת פוטרת אותו מברכה זו...
תוספתא כפשוטה ברכות עמ' 88
באופן אחר, ניתן להציע שתוספתא זו שימרה הלכה קדומה מזמן שבו כבר נהגו "ברכות המזון לפניה" אך טרם נתקן לברך על שאר מאכלים. משום כך, יש בה ברכת המוציא אך אין לבשר ברכה לפניה, ולכן נוסח מטבע ברכה אקב"ו לאכל זבחים.[13] אין במקור בודד זה בכדי להכריע, אך ניתן לומר שאין לנו שום עדויות קדומות על "ברכות הפירות" ועל "ברכות המינים". אלו נראות כיצירה חז"לית מובהקת שניתן לתעדה רק לאחר חורבן בית שני.[14]

ד. ברוך פרי אדמתך

קביעתנו ביחס לזמן של תיקון "ברכות הפירות", מובילה אותנו לאתגר של איתור השורשים של ברכות אלו במקרא. כפי שציינתי קודם, אין בתורה שום צו לברך לפני אכילת פירות.[15] לכן, נתמקד באיתור מקראות שיש בהם רעיונות העומדים בבסיס מערך "ברכות הפירות". נפתח בעיון במקראות מפורשים המתארים ברכה לפירות. בפסוקים אלו כמעט ומופיע בשלימות מטבע הברכה, "ברוך פרי האדמה":
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:
דברים ז', יג
בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:
דברים כ"ח, ד
בפסוקים אלו יש מטבע ברכה של "ברוך פרי האדמה". אלא, שהמברך בפסוקים אלו את פירות האדמה הוא הקב"ה. הרעיון הפשוט הקיים בפסוקים אלו (ולהבדיל, בפסוקי התוכחה בהם יש היפוך של רעיון הברכה לפירות, לקללה חלילה) הוא שפירות זקוקים במיוחד לברכת שמים. הסיבה לכך היא פשוטה – הפירות צומחים מדי שנה, וזקוקים במיוחד לברכה אלוקית על מנת שתנאי הגידול יעלו יפה והיבול יצמח. לכן, נמצא רבות בתורה את הברכה והקללה במישור החקלאי ובזיקה לפירות.[16]
כיצד זוכה האדם בברכת ה' לפירותיו? לאורך כל התורה יש לזה הסבר יסודי והוא "אם בחוקותי תלכו". מדובר באמירה כללית על שמירת המצוות, המהווה תנאי לברכת ה' ליבול. נוסיף, שבספר דברים עצמו יש רעיון שחוזר על עצמו מספר פעמים, לפיו ישנה מצוה ספציפית המזכה את האדם בברכת ה'. מצוה זו היא מצות הנתינה לחלש המזכה את הנותן בברכת ה'. כך, במצות נתינה לעני בדברים ט"ו, י – "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". כך, ביחס לחובת עזיבת לקט שכחה ופאה בדברים כ"ד , יט – "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". וכבר דרשו רבותינו על הפסוק "עשר תעשר" – "עשר בשביל שתתעשר".[17]
נוסיף, שמבחינה רעיונית פשוט יותר שהמברך הוא הקב"ה. שכן, כפי שהסבירו רבים, לשון בר"ך הוא לשון שפע וריבוי. עמד על כך ר' חיים מוולוז'ין:
...והענין כי מלת 'ברוך' אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון, שהרי כשאמר לרבי ישמעאל 'ישמעאל בני ברכני', לא אמר שום שבח בברכתו אלא תפלה ובקשת רחמים (ברכות ז.)... אבל האמת כי 'ברוך' פרושו לשון תוספת ורבוי, וכענין 'קח נא את ברכתי' (בראשית ל"ג, יא), 'וברך את לחמך' (שמות כ"ג, כה)... שאי אפשר לפרשם לשון תהלה ושבח, אלא לשון תוספת ורבוי"
נפש החיים שער ב פרק ב
היות וכך, הדבר הפשוט יותר הוא לתאר את הקב"ה כמברך את הפירות, כפי שהוא אכן מתואר במקרא. בקביעת החובה לברך "ברכות הפירות", חז"ל אימצו דפוס מקראי של ברכה לפירות, אלא שהם שינו את זהות המברך ואת זהות המתברך. הם הפכו את האדם למברך את הקב"ה, ולכן מטבע הברכה שונה מ"ברוך פרי אדמתך" ל"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה". נושא הברכה הוסט מהפרי לבורא הפרי - הקב"ה. כמו כן, הרחיבו חז"ל את מעגל הפירות המתברכים והוסיפו גם ברכה לפירות העץ.
ישנם מקראות בהם אדם מברך את הקב"ה. ברבים מהם מדובר בהודאה על שעבר, כאשר המברך מברך את הקב"ה על החסד שגמל עמו.[18] ועדיין, יש חידוש גדול בברכה של אדם ביחס לפירות. שכן, מדובר כאן במטבע ברכה שאינו נאמר בלשון עבר אלא בלשון בינוני מתמשך. מה עוד שלדברי ר' חיים מוולוז'ין לא ברור מה פשר הרעיון שאדם מברך את הקב"ה. עוד חזון למועד לעיסוק בשאלות אלו. אני מסתפק עתה בהפנייה של הקורא למאמר יסודי של הרב אליקים קרומביין שסקר גישות שונות בהגות היהודית בעניין זה.[19]
נראה ששריד לתפיסה המקראית נשתמרה בתוספתא ברכות פרק ד'. שנינו שם:
הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות
תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה א
בביאור המונח "יתירו לו כל המצוות", מציע ר"ש ליברמן:
וכן אמרו בתורת כהנים (מכילתא דמלואים צו הכ"ג, מ"ב ע"א): אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום. פירות יש בה מצות הרבה וכו'. וכן בירושלמי חלה (סוף פ"א, נ"ח ע"א): עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה וכו'. וכן בילמדנו בלק (ילקוט שם, סוף רמז תשס"ו): אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו טועם פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות וכו'. אמר ליה רבוני הרי עשר אצבעות לפניך אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות וכו'... והיא כעין הודעה לפני האכילה שכל עשר המצות התירו לו את הפרוסה באכילה. ופשיטא שגם ברכה היא בכלל המצות... ולפ"ז אפשר לפרש גם את הגירסא שלפנינו, והיינו שאם נהנה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות, ואם לא בירך הרי החסיר את המצוה האחרונה, ואין כאן כל המצות.
תוספתא כפשוטה לברכות עמ' 56
לפי הסברו של ר"ש ליברמן, תפיסת התוספתא היא שיש מערך שלם של מצוות המוטלות על אדם לפני שמותר לו לאכול. מצוות אלו מפורטות בירושלמי חלה סוף פרק א':
עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה:
משום לא תחרוש, בל תזרע, בל תחסום, לקט שכחה ופיאה, תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה
ר' יצחק בידו אתי מיסב לידוי הוא פשט עשרתי אצבעתי ואמ' הרי קיימתי עשר מצוות
תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק א ה"ד
הרוב המכריע של מצוות אלו הן מצוות של מתנות עניים ותרומות ומעשרות. לשיטת התוספתא המצרפת לרשימה זו גם את החובה לברך לפניה, אין ייחוד בברכה כמתירה לאכול. הברכה לפני האכילה מוצגת כסוף שרשרת המצוות. כאמור, יש בתוספתא זו משום שימור של התפיסה המקראית הרואה במעשרות ובנתינה לעני "מתיר" של אדם ליהנות מהעולם הזה, ולזה הוסיפו חז"ל גם את הברכה. ברם, במקורות אחרים לא מוזכרת שרשרת מצוות אלו. נראה בהם שהברכה עומדת בפני עצמה והיא המתירה את ההנאה מהעולם הזה. נראה להציע שלמקורות האחרים הברכה לא הצטרפה למערך המעשרות אלא החליפה אותו. מסתבר שהסיבה היא שמערך המעשרות הינו מערך שאינו מלווה את האכילה היומיומית. היא מוגבלת לארץ ישראל בלבד, ולחברה חקלאית המפרישה תרומות ומעשרות בגרון, הרי שההפרשה נעשית בחלק קטן של השנה. חז"ל רצו לגבש "מתיר" שילווה כל אכילה של פירות. משום כך, הם ייסדו את מוסד "ברכות הפירות".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ראה: משנה ברכות ב', ג, (וראה גם משנה מגילה ב', א).
[2] ראה: משנה ברכות א', ד, המזהירה את האומר ברכות קריאת שמע, לשמור על מטבע ברכה ארוך וקצר, כפי שתקנו חכמים.
[3] ראה: משנה ברכות ד', ג-ד.
[4] עם זאת, היא קובעת להלכה במשנה ב', שבדיעבד יצא ידי חובה אם בירך ברכה כללית יותר. גם אפשרות זו מוגבלת למקרה שבירך ברכה כוללת יותר שנוסחה תוקן על ידי חז"ל. לא מצינו במשנה אפשרות לברך באופן חפשי לחלוטין על פירות. ועיין בסוגית הבבלי מ: הדנה בעניין.
[5] עזרא פליישר הדגיש במחקריו את ההיבט של ברכות כיצירה חז"לית. ראה: עזרא פליישר, "תפילת שמונה-עשרה - עיונים באופיה, סדרה, תוכנה ומגמותיה", תרביץ סב (תשנ"ג), עמ' 181.
[6] פליישר, שם.
[7] ראה: רמב"ם משנה תורה, הלכות תפילה פרק א' הלכות א-ד.
[8] הרמב"ן בהשגותיו לשורש הראשון של ספר המצוות של הרמב"ם סיכם היטב את כל העניין. ראה: ספר המצוות של הרמב"ם עם השגות הרמב"ן, מהדורת הרב ח"ד שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"א, עמ' יט-כ.
[9] ראה: משה הלברטל, על דרך האמת – הרמב"ן ויצירתה של מסורת, ירושלים תשס"ו, בפרק הראשון "ההשגות לספר המצוות והפילוסופיה של ההלכה" עמ' 76-21.
[10] הרמב"ם קבע שיש למנות במניין המצוות רק מצוות שנאמרו בסיני, ולכן הוא לא כלל במניין המצוות מצוות דרבנן והלכות שנלמדו באמצעות י"ג מידות. הרמב"ם עוסק כאן בשאלה ההיסטורית וקובע שמצוות דרבנן ודרשות חז"ל לא נאמרו היסטורית בסיני (אלא אם כן יש עדות מפורשת של חז"ל שהדרשה מקיימת מסורת הלכתית שנמסרה למשה בסיני). פרשני הרמב"ם נחלקו מהי עמדתו באשר למעמד של דרשות. הרמב"ן בהשגותיו הבין שלדעת הרמב"ם מעמדן מדרבנן, ולכן חלק עליו בעוז. לעומתו, הרשב"ץ הציע שהם לא נמנים במניין המצוות אך יש להם מעמד דאורייתא. יש להם קטגורית ביניים של "דברי סופרים" שפירושו הוא שהיסטורית הם לא נאמרו בסיני אבל שיש להן מעמד דאורייתא. לשיטת הרמב"ן, יש לשיטת הרמב"ם זיהוי בין הקביעה ההיסטורית ובין קביעת המעמד כדאורייתא. לעומת זאת, לשיטת הרשב"ץ, אף הרמב"ם מבחין בין השאלה ההיסטורית ובין קביעת המעמד כדאורייתא.
[11] העדויות ההיסטוריות סוכמו בפתח מאמרו של משה בנוביץ, "ברכות לפני הסעודה בימי הבית השני ובהלכה התנאית", מגילות ח-ט, עמודים 96-81.
[12] שם, עמ' 84-81.
[13] הצעת פירוש זו למדתי מידידי ד"ר מנחם כ"ץ הי"ו. להצעת פירוש נוספת ראה: הרב יאיר קאהן, "ברכה על אכילת שלמים", בתוך: מאמר הזבח, אלון שבות, תש"ע, עמ' 50-37. הרב יאיר מציע שהיות והמסגרת הראויה לאכילת בשר היא כקרבן, שלכן ברכת הנהנין על אכילת בשר הוא ברכת המצוה על אכילת זבח. לשיטתו, לא מדובר פה בהעדר מערך של ברכה לפני אכילה על אכילות שאינן סעודות, אלא בדין מיוחד ביחס לברכת הבשר.
[14] אני חוזר ומדגיש שאין בקביעה זו משום התייחסות למעמד של "ברכות הפירות" כדאורייתא או דרבנן. בעז"ה , נעסוק בשאלה זו כאשר נלמד את סוגית הפתיחה של הבבלי לפרק כיצד מברכין. נסתפק בשלב זה בציון שרוב הראשונים אכן סוברים ש"ברכות הפירות" הן מדרבנן.
[15] עוד נעסוק בהמשך בדרשות חז"ל המעגנים את החובה לברך את "ברכות הפירות". כפי שנראה, הם דורשים מקראות שונים. ברם, הם לא מציינים מקרא מפורש בה מופיעה החובה.
[16] ראה למשל, את ברכת יצחק "ויתן לך האלוקים", בה יצחק מברך את יעקב בכך שהקב"ה יברך את עבודתו החקלאית. בדומה לכך, הברכה והקללה בסוף ספר ויקרא (ויקרא כ"ז) מדגישה גם היא היבטים חקלאיים, ועוד רבות כהנה.
[17] בבלי שבת קי"ט, א.
[18] ראה: העבד מברך את הקב"ה על שמצא בת זוג ליצחק בבראשית כ"ד, כז; יתרו מברך את הקב"ה על הצלת ישראל מיד מצרים בשמות י"ח, י, ועוד. 
[19] ראה: הרב אליקים קרומביין, " ההתרחשות הרוחנית שבברכות", עלון שבות 160 (תשס"ב), עמ' 146-129.