שורשים מקראיים (ב)

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 5 – שורשים מקראיים #2
 

א. עוד בעניין "וברך פרי אדמתך"

בשיעור הקודם, בתחילת מסענו לאיתור שורשים מקראיים ל"ברכות הפירות", העליתי בפניכם השערה שיש מקום לקשר בין "ברכות הפירות" ובין הפסוקים בתורה בהם הקב"ה מתואר כמי שמברך את פירות האדמה. בשעת כתיבת הדברים, כתבתי אותם מדעתי, ללא שהיה ידוע לי תנא דמסייע לרעיון. לאחר העלאת הדברים על הכתב ושליחתם אליכם, הקב"ה, גלגל לידי מרגלית טובה.[1] מצאתי בתוך ספר הקניין של רב שמואל בן חפני קטע המקשר בין המקורות באופן דומה.[2] הדיון מובא במסגרת הפרק הראשון של החיבור העוסק בקניין סודר. לאחר הבאת הדין שלא קונים קניין סודר בפירות,[3]  רב שמואל ניגש לברר את הגדרת המונח "פירות":
והשם פירות כולל את כל פירות העץ והזרעים ושאר צמחי הארץ.
ומורה על כך המאמר:
"כיצד מברכין על הפירות,
על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן,
ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ,
ועל ירקות אומר בורא פרי האדמה ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים".
הלא תראה את מאמרו "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך"
ספר הקניין של רב שמואל בן חפני, מתוך הפרק הראשון[4]
רב שמואל מצא לנכון, לצטט את הפסוק המכיל את הביטוי "וברך... פרי אדמתך", מיד לאחר הבאת המשנה העוסקת ב"ברכות הפירות". ייתכן, והקישור הינו מילונאי בלבד, במסגרת בירור המונח פירות. ועדיין, יש לנו כאן מקור מתקופת הגאונים המצמיד את המקורות, והתומך ברעיון שיש קשר בין הרעיון המקראי שהקב"ה מברך את הפירות ובין העולם הרעיוני של "ברכות הפירות".
להשלמת הטיעון אוסיף, שידידי ד"ר מנחם כ"ץ הציע שמכל מטבעות הלשון של שבח במקרא, חז"ל אימצו את מטבע הברכה, דווקא משום שהוא דו משמעי. כבר במקרא עצמו מצינו את לשון ברוך משמש הן כפנייה לקב"ה, והן כברכה מאת הקב"ה אלינו. מודל ראשוני של דו משמעות זו ניתן למצוא בברכת מלכי צדק בבראשית י"ד. מלכי צדק בירך הן את אברהם והן את הקב"ה באמצעות שימוש במטבע ברכה – "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית י"ד, יט-כ). יש קשר לשוני הדוק וברור בין ברכות אלו ובין ברכת "מגן אברהם". ואף בתפילת העמידה מתקיימת הדדיות זו. אנו פונים באמצעות מטבע "ברוך אתה" לקב"ה, ובסיום תפילת העמידה הוא משיב לנו באמצעות ברכת כהנים "יברכך ה'".[5] משמעות הדברים שמטבע ברכה יכול להיות מבע לכך שיש ביננו ובין הקב"ה מערכת יחסים הדדית.[6] בכך נשלים את הרעיון אודות קשר אפשרי בין הרעיון המקראי שהקב"ה מברך את הפירות ובין "ברכות הפירות". חז"ל קבעו שאנו נברך את הקב"ה על הפירות, והוא מאיר לנו את פניו ומברך את הפירות שלנו.
 

 ב. לשון מקרא ולשון חכמים במטבע ברכה

נמשיך לתור אחר השורשים המקראיים והרעיוניים של "ברכות הפירות" מתוך עיון במטבע הברכה, ובמשניות פרק כיצד מברכין.
מטבע הברכה של "ברכות הפירות מובא במשנה מסכת ברכות פרק ו':
כיצד מברכין על הפירות?
על פירות האילן הוא או' בורא פרי העץ...
ועל פירות הארץ הוא או' בורא פרי האדמה..
משנה ברכות ו', א
הגר"א מוילנה העיר על הפער בין לשון ההוראה ההלכתית במשנה ובין מטבע הברכה, תוך שהוא מתחבט באשר להסבר הפער:
וקשה למה לא תקנו על פירות הארץ בורא פרי הארץ,
וא"ת שאדמה מבוררת טפי קשה למה אין אומרים על הפת המוציא לחם מן האדמה.
בשלמא מה שאין אומרים על פירות האילן לשון פרי האילן משום דאילן הוא לשון תרגום והברכה צריכין לומר בלשון הקודש, אלא שבמשנה כתוב בלשון תרגום כמו אתרוג ולולב שהן לשון תרגום...
חידושי הגר"א אמרי נועם, מסכת ברכות, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קמ
הגר"א שם לב לפער בין לשון ההוראה ההלכתית ובין מטבע הברכה. בעוד שלשון ההוראה ההלכתית היא "פירות האילן", מטבע הברכה הוא "בורא פרי העץ". וכן, בעוד שלשון ההוראה ההלכתית היא "פירות הארץ", מטבע הברכה הוא "בורא פרי האדמה". השאלה הפשוטה היא מדוע אין התאמה ביניהן. מדוע לא התנסחה המשנה – "על פירות האילן מברך בורא פרי האילן", או "על פירות העץ מברך בורא פרי העץ". מה פשר הפער?
הגר"א מציין שיש לברך את הברכה בלשון הקודש, ומכאן הבחירה במילה "עץ", באשר המילה "אילן" הינה "לשון תרגום". דומני שהסבר דברי הגר"א הוא ששלושת המילים שהוא מזכיר לא מופיעות בתנ"ך. הן מופיעות בתרגום אונקלוס כתרגום של מילים מקראיות. אונקלוס מתרגם את המילה "עץ" באמצעות המילה "אילן";[7] את המונח "פְּרִי עֵץ הָדָר", הוא מתרגם "פירי אילנא אתרוגין";[8] את המונח "כַּפֹּת תְּמָרִים", הוא מתרגם "לולבין".[9]  ברם, לאמתו של דבר מלים אלו – אילן, אתרוג ולולב – הינן מלים המשתייכות לשפה העברית.[10] אני מציע לנסח את היסוד של הגר"א ברוח ניסוח הסבר דומה של בעל תוספות אנשי שם:
בלשון המקרא פרי העץ ופרי האדמה ובלשון המשנה נקראין פירות האילן ופירות הארץ. והברכות כולן נתקנו על לשון המקרא. אבל התנא כשצריך לומר שעל דבר זה מברך ברכה זו, קורא הדבר ההוא בלשון המשנה שהוא מדבר בו
תוספות אנשי שם, משנה ברכות ו': א ד"ה בפה"א
יסוד הדברים דומה להצעת הגר"א, אלא שהניסוח מכיר בהיקלטות המלים בשפה העברית. חז"ל ניסחו את מטבע הברכה באמצעות מטבע לשון מקראית, ואילו את ההוראה ההלכתית הם ניסחו במטבע הלשון השגורה בפיהם.[11]
 
פרופ' יחזקאל קוטשר העיר אף הוא על משנתנו, וציין שלא מדובר במקרה בודד אלא בתופעה מכוונת המייחדת את לשון מטבעות הברכה בתוך הרובד הלשוני של לשון חז"ל, ומשתמשת בלשון מקרא.[12]
קוטשר גם הבליע בדבריו הסבר לפשר המעבר מהשימוש במילה עץ לשימוש במילה אילן בלשון חז"ל:
וסוג נוסף, אע"פ שהוא עשוי להופיע בלשון התנאים, אין לראותו עדיין כשייך לאותו רובד, הוא: מטבע של ברכות וקטעי תפילה. מטבעות אלה עשויים להכיל מלים מקראיות. דרך משל, בניגוד לעברית מקראית, שבה תיבת "עץ" משמשת הן לציון "אילן" (tree) והן לציון החומר (wood), בלשון חז"ל נתרחש פיצול (בהשפעת הארמית), כלומר השדה הסמנטי נחלק לשנים: בהוראת tree = משמשת "אילן", ואילו לציון החומר מוסיפה לשמש "עץ" (בלשוננו המדוברת, בפי התינוקות, נתרחש אותו פיצול, אך בכיוון אחר: tree = 'עץ' – להוציא בשיר "חג לאילנות", בזכות המקור המשנתי של שיר ילדים זה, ואילו החומר = 'קרש').[13] ובכן בברכה אנו אומרים "בורא פרי העץ" (ולא "אילן") כלשון מקרא.
ערכי המילון החדש בעריכת יחזקאל קוטשר, כרך א' עמ' 53
עם זאת ישנם יוצאים מן הכלל. הגר"א ציין כדוגמאות ל"לשון תרגום" את המלים אתרוג ולולב. אלא, שבמטבע הברכה שלפני נטילת ארבעת המינים, אנחנו מברכים בשימוש בלשון חכמים ולא בלשון המקרא. קוטשר הסביר את הסיבה לכך, בהמשך דבריו:
כנגד זה, בניגוד ללשון הכתוב: "ולקחתם לכם... כַּפֹּת  תמרים" (ויקרא כ"ג, מ) אנו מברכים: "על נטילת לולב". אפשר להבין, כי "כפות תמרים", ששוב לא שימשה בלשון חז"ל, הומרה ב"לולב" של לשון חז"ל. אך למה השינוי בפועל, הן השורש "לקח" היה חי אף בלשון חז"ל? אף כאן דברים בגו: בניגוד לעברית מקראית שורש "לקח" בלשון חז"ל "דו-משמעי הוא. הוא משמש בהוראת "לקיחה" סתם – אך גם בהוראת "קנייה" (בעברית מקראית שימוש זה נדיר ביותר). מאחר שאדם אינו חייב לקנות לולב, והוא יוצא ידי חובתו גם בשלו וגם בלולב שזכה בו במתנה, בעל כורחו חייב אדם להשתמש בשורש חד משמעי = "נטל".
קושטר, שם

ג. מטבע הברכה של "ברכות הפירות"

לאחר קביעה זו, נצא ונתור אחר המקורות במקרא ללשונות של מטבע "ברכות הפירות". הרב מרדכי ברויאר, העמיד אותנו על הקשר בין מטבעות הברכה של "ברכות הפירות" ובין בראשית א'. השימוש בלשון "בורא" מקשרת את תודעתנו לבריאה הקמאית בבראשית א'. לקראת סיום תיאור הבריאה, מופיע פסוק המתאר את האכילה האנושית (בראשית א', כט) – "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". בפסוק זה, הקב"ה מעניק לזכר ולנקבה שנבראו שני מינים לאכילה – "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", ו"פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע". שני מיני האכילה האנושיים שניתנו לו מאת הבורא הן פירות. משום כך, אלו מהווים את תבנית היסוד של מטבע הברכה של "ברכות הפירות". ברכת "בורא פרי העץ" מחזירה אותנו ל – "פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע", וברכת "בורא פרי האדמה" מקשרת אותנו ל – "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".[14]
הרב ברויאר אף מסביר, על רקע קישור זה לבראשית א', את משמעות "ברכות הפירות". מטרתה להחזיר את המברך לבריאה הראשונית ולהנכיח בתודעתו את התודעה שהוא אוכל מידו של מקום:
ונראה שכך יש לבאר את דרכם של החכמים במטבע שטבעו לברכות. הם תיקנו את הברכות על מיני המאכלים, כדי שאדם יבין את משמעות אכילתו; לבל יעלה על דעתו, שהמזון הוא משלו, והרי הוא דורס ואוכל כחיית השדה; אלא ידע, שה' הכין לו סעודה, והרי הוא סמוך על שולחן בוראו. ולפיכך חובה עליו לראות את עצמו כמי ששומע את הברכה האלוקית שנמסרה לאדם בשעת בריאתו. כי לא לאדם הראשון בלבד נאמרו הדברים; אלא ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית; ולפיכך כל יום ויום מתחדש גם המאמר האלוקי המבטיח לאדם את סיפק מזונותיו; וכל אדם חייב לשמוע את דבר ה', הנותן לו "את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ – ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע".
וזו היא אפוא משמעות הברכות, שחכמים תיקנו על מיני המאכלים: הן רומזות לאדם, שהוא מוזמן לסעודת המלך; והואיל ובעל הסעודה בעצמו חילק את המנות לשני סוגים – ל"עשב אשר על פני כל הארץ" ול"פרי העץ" – גם המוזמנים מכוונים את דברי תודתם כנגד שני הסוגים האלה; והרי הם מברכים על "פרי האדמה" לחוד – ועל "פרי העץ" לחוד".
הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, א', עמ' 28-27
הדברים נאים למי שאמרם, אולם הם אינם מתיישבים לגמרי, שכן המונח "פרי האדמה" לא מופיע בפסוק זה. ברם, אף שהמונח לא מופיע, נראה שתיאור העשב כבעל תכונת פרי שיש לו זרע והוא בעל יכולת הפריה, אכן מצוי בפסוק זה. ניתן לעמוד על כך, מתוך השוואה בין התיאור של פרי האדמה שניתן לאדם ובין העשב שניתן לבעלי החיים. בעוד שלבעלי החיים ניתן מאת הבורא "כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (שם, ל), העשב הניתן לבני אדם מתואר כבעל תכונת הפריה – "כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".[15] ובכן, נראה שיש דברים בגו, ש"ברכות הפירות" מושתתות על הפסוק הראשוני בתורה המתאר את האכילה האנושית. עם זאת, היות ואין התאמה מליאה בין מטבע הברכה ובין פסוק זה, עלינו להמשיך ולתור אחרי שורשים נוספים בכדי להשלים את התמונה.
פרופ' אפרים חזן פרסם מאמר, בו הוא בוחן את מטבעות הברכה שבמשנה ברכות פרק ו', ומציין למקור שלהן בלשון המקרא.[16] ואלו הן עיקר ההצעות של חזן:
באשר למקור המקראי של מטבע הברכה של "בורא פרי האדמה", חזן ככל הנראה תר אחרי פסוק בו מופיע במפורש המונח "פרי האדמה". לכן הוא מציע כמקור למטבע הברכה את פרשת ביכורים,  שם נאמר (דברים כ"ו, ב) – "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ". ובהמשך הפרשה, במקרא ביכורים (שם, י) – "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", והרי מדובר כאן בנוסח של תפילה שממנו אנו מצטטים במטבע הברכה.
באשר למקור המקראי למטבע הברכה של "בורא פרי העץ", חזן מציע:
ותבנית זו (הכוונה לתבנית "בורא פרי האדמה" – מ"ל) משכה אחריה את הצירוף "פרי העץ", אשר ניתן למצאו בפרשת הבריאה: "עץ עושה פרי למינו" (בראשית א', יא); ובהמשך (פסוק כט) "ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה". הווי אומר הרמיזה אל המקרא מציעה הן את הקשר לבריאה ולגדולת ה' והן את היתר ההזמנה לאדם לאכול את פרי העץ".
אפרים חזן, "לשון מקרא ולשון חכמים במטבע הקצר שבברכה", עמ' 693
ברכת "בורא פרי הגפן" לא נוסדה על מטבע לשון מקראי, שכן הצירוף "פרי הגפן" לא מופיע במקרא. חזן מציע שהו נבנה על התבנית של "בורא פרי...", כאשר המילה "גפן" מחליפה את המילה "עץ".
ברכת הפת, "המוציא לחם מן הארץ" נובעת מלשון המקרא בתהלים ק"ד, יד – "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".
חזן מוסיף, שאף ברכת "בורא מיני דשאים" המופיעה במשנה כברכה על ירקות לשיטת רבי יהודה, מושתתת על מטבע לשון מקראית:
דשאים צורה יחידאית היא במשנה, ומצויה בברכתנו בלבד. במקרא יש דשא ביחיד בלבד: "תדשא הארץ דשא" (בראשית א', יא). רבי יהודה רואה חשיבות להחזיר אותנו אל מעשה הבריאה.
חזן, שם
אף ברכת ש"הכל נהיה בדברו", מיוסדת על חזרה ללשון של בראשית א':
השימוש בשורש הי"ה מחזיר אותנו אל פרשת הבריאה, שבפרשת הבריאה לא נאמר ברא אלא היה: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". ולשון נהיה מתקשר לחלוטים ללשון 'יהי... ויהי', והוא על דרך
"בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים ל"ג, ו).
חזן, שם עמ' 694
סיכומו של דבר, הצבענו על מטבעות לשון מקראיות שמסתבר ששימשו כתבניות שעליהן נוסדו מטבעות  הברכה של "ברכות הפירות".
בנוסף לאמור, אני מבקש להצביע על כך, שבמשנה ח' בפרק כיצד מברכין ישנה רמיזה למקראות נוספים. שנינו במשנה זו – "אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת". מסתבר, שמחלוקת התנאים נשנתה ביחס לכל שבעת המינים ולא רק ביחס לתאנים וענבים ורמונים. והנה, עורך פרק זה משתמש בתוך הפרק עצמו במונח "מין שבעה" במשנה ד'. ובכן, באותה מידה הוא היה יכול לפתוח את משנה ח' בניסוח "אכל ממין שבעה". מסתבר שבשימוש בביטוי "תאנים וענבים ורמונים" עורך הפרק מבקש להשתמש בלשון הקרובה ללשון הפרשה בתורה המהווה מקור לברכה "לאחריה" – דברים ח', ז-י. ברם, שם נאמר "וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן" (שם, ח', ח), ואילו המונחים במשנה זו "תאנים וענבים ורמונים", דווקא משתמשים בצורה ברורה יותר בלשון הפסוק בחטא המרגלים – "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר י"ג, כג). מסתבר, שעורך המשנה רצה להנכיח  בתודעתנו זיקה בין פרקנו ובין חטא המרגלים.
לסיכומו של דבר, הצבענו בשיעור זה על קשרים הדוקים בין משנה פרק כיצד מברכין ובין פסוקים במקרא. הצבענו על קשר לפרקי הבריאה בבראשית א', לחטא המרגלים, לפרשת ברכת המזון, לביכורים ולתהלים קד ("ברכי נפשי"). בשיעור הבא נבחן את משמעות הקישור לפרשיות אלו, והאם יש חוט מקשר בין כולם.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

 [1]מצאתי את הקטע במסגרת עיון באתר האינטרנט של מפעל הגניזה של פרידברג. כתובת האתר - www.genizah.org.
[2] ספר הקניין נכתב בערבית יהודית ושמו הוא כתאב אחכאם אלקנין. רב שמואל בן חפני היה גאון סורא בין השנים 1013-988. הוא היה מחבר פורה שחיבור מונוגרפיות הלכתיות רבות. רובן אבדו, וחלקן נתגלו בגניזה הקהירית. שרידי יצירתו נחקרים, משוחזרים ומתורגמים לעברית במסגרת מפעל המחקר של הספרות היהודית הערבית הפועל במכון לחקר קהילות ישראל במזרח של יד בן צבי. חלק מהקטעים נסרקו, ותורגמו לעברית באתר האינטרנט של מפעל הגניזה של פרידברג. למתעניין ברב שמואל בן חפני וביצירתו התורנית, ראה: David Sklare, Samuel Ben Hofni Gaon and His Cultural World: Texts and studies,  Leiden, Netherlands : E.J. Brill, 1996.
[3] ראה: בבא מציעא מז, א.
[4] ישנם שני קטעי גניזה בהם מופיע קטע זה:
1.    Cambridge, CUL: T-S Ar.49.102, דף 6 עמוד ב  
2..    Cambridge, CUL: T-S 8Fa2.5, דף 4 עמוד ב
התרגום של הקטע הוא מתוך אתר הגניזה של פרידברג, והוא של דן גרינברג, חבר בצוות FGP לספרות ההלכה בערבית-יהודית (דוד סקליר, ראש הצוות). התודה נתונה להם.
[5] ראה: מנחם כ"ץ, "הברכה כדפוס בסיסי בתפילת העמידה", בתוך: שפע טל – עיונים במחשבת ישראל ותרבות יהודית מוגשים לברכה זק, בעריכת זאב  גריס, חיים קרייסל ובועז הוס, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ד, עמ' 42-27. לעיון במאמר לחץ כאן.
[6] הרעיון הזה מובע בהרבה מקומות בתפילה. אציין כאן לדוגמא את ק"ש בה אנו מבטאים את אהבתנו לקב"ה לאחר שאנו מציינים את אהבת הקב"ה אלינו בברכת אהבה רבה (או אהבת עולם)..
[7] תרגום אונקלוס בראשית א', יא, וכן בכל מקום בו מופיעה המילה עץ.
[8] תרגום אונקלוס ויקרא כ"ג, מ.
[9] שם.
[10] על אף שמלים אלו משתייכות לשפה העברית, אציין שבלשנים העירו על כך שמלים אלו נקלטו בעברית משפות אחרות. לגבי אתרוג, מקובל שהיא מילה השאולה מפרסית שנקלטה בשפה העברית והפכה לחלק מאוצר המילים שלה. ראה: מילון בן יהודה, כרך א', עמ' 456 ערך אתרוג, הערה 1; משה בר-אשר, "מטבע שטבעו חכמים בברכה (עיון ראשון)", בתוך: כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו 4, בעריכת יוסף תבורי, הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון לנדר, רמת גן – ירושלים, תש"ע, עמ' לב (להלן: בר-אשר). ביחס לאילן, מדברי קוטשר המצוטטים מיד, נראה שמילה נקלטה מארמית;. לגבי לולב, לא ידוע לי על מוצא זר של המילה.
[11] ראינו לעיל בשיעור 3 תופעה דומה בתוספתא ברכות ד', ד בה נאמר "הביאו לפניו מיני תרגומה מברך עליהן בורא מיני כסנין". כפי שראינו שם, תרגומא וכיסנין הן אותו דבר. אלא שבלשון ההוראה, התוספתא מתנסחת בשם היווני השגור בפי הבריות, ולמטבע הברכה משתמשת בשם הארמי. משה בר-אשר העיר על אי השימוש של חז"ל במלים לועזיות במטבע ברכה, ראה: בר-אשר, עמ' לב-לד.
[12] בר-אשר (לעיל הערה 7) הקדיש את כל המאמר (עמ' כז-מט) לדיון ברובד הלשוני המיוחד של מטבע ברכה. הוא דן בשימוש בלשון מקרא בעמ' לד-מ.
[13] ראה גם: יחזקאל קוטשר, מלים ותולדותיהן, ירושלים : קרית ספר, תשכ"א, עמ' 73.
[14] ראה: הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, א', הוצאת "חורב": ירושלים, תשמ"ו, עמ' 27.
[15] היות ובני האדם יודעים את סוד הזריעה, התיאור של העשב הניתן לבני האדם מתאר את תכונת ההפרייה של העשב. לעומת זאת, בעלי החיים יודעים לאכול מהעשב הצומח הנקרה בדרכן, אך אינן יודעות לזרוע, ולכן התיאור של העשב הניתן להן לא מכיל תיאור של זרע.
[16] ראה: אפרים חזן, "לשון מקרא ולשון חכמים במטבע הקצר שבברכה", בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, כרך ב', ירושלים תשנ"ב, עמ' 696-689.