דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף כח | שחיטת ורידים

 

במשנה בדף כ"ז עמוד א' קובע ר' יהודה, שמלבד שחיטת הסימנים - הקנה והוושט - חובה לשחוט גם את ורידי הדם העוברים באיזור הצוואר (מפרשי השולחן ערוך, יורה דעה סימן כ"ב, דנו בשאלה אילו עוקרים או ורידים נכללים בדרישה זו של ר' יהודה). מפשטות המשנה עולה, שחיתוך הורידים מהווה חלק מפעולת השחיטה, ואולם הגמרא בדף כ"ח מסבירה:

"למימרא, דטעמא דרבי יהודה משום דם הוא".


כלומר, שחיטת הורידים איננה חלק מן השחיטה, אלא חלק מן החובה העקרונית להוציא מן הבהמה את דמה, כדי לא לעבור על האיסור החמור באכילת דם. ממילא, מוסיפה הגמרא שהלכות השחיטה השונות - כגון האיסור לדרוס או להחליד - אינן רלוונטיות בנוגע לורידים. גם ר' יהודה מודה, שכל שיש לעשות הוא להוציא מהורידים את דמם.

מפשטות דברי הגמרא עולה, כי חכמים חולקים על ר' יהודה, ואולם מחלוקתם אינה עקרונית. כולי עלמא מודים, שחובה להוציא את כל הדם מן הבהמה או מן העוף קודם אכילתם. המחלוקת נוגעת אך ורק לאופן הוצאת הדם: לדעת ר' יהודה, מומלץ לעשות זאת מייד עם השחיטה, כאשר הדם עוד חם, ואילו לדעת חכמים ניתן לעשות זאת גם לאחר מכן. התוספות (כז., ד"ה השוחט) קובעים שהלכה בזה כדעת ר' יהודה, וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה, סימן כ"ב).

אף שהגמרא תולה את דעת ר' יהודה בתהליך הטכני של הוצאת הדם, דומה שניתן להעניק משמעות עקרונית לכך שיש להוציא את כל הדם מן הבהמה כבר בשעת השחיטה. רב פפא (דף כ"ט עמוד א') מחדש, שחכמים חולקים על ר' יהודה אך ורק בנוגע לשחיטת חולין. בשחיטת קודשים מודים גם חכמים שחובה לחתוך את הורידים ולהוציא מהם את דמם. רב פפא מסביר:

"הוא עצמו לדם הוא צריך".


כלומר, כל עניינה של שחיטת קודשים הוא בהוצאת הדם מן הבהמה, כדי שניתן יהיה לזורקו על המזבח.

כאמור, ר' יהודה דורש לחתוך את הורידים כדי להימנע מהאיסור החמור באכילת דם. איסור זה נזכר בתורה בכמה מקומות, ולענייננו משמעותי הניסוח שבפרשת "אחרי מות" (ויקרא י"ז, י"א-י"ב):

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".


התורה קובעת, כי נפש הבהמה מצויה בדם. לכך ישנן שתי השלכות:

השלכה א' - אסור לאכול דם, והאוכל דם חייב כרת.

השלכה ב' - הדם ראוי לזריקה על המזבח.

שחיטת חולין ושחיטת קודשים מבטאות עניינים הפוכים. תפקידה של שחיטת חולין היא לחזק את הצד הגשמי שבעולם, ולאפשר אכילת בשר. הרמב"ן בפירושו לויקרא כאן עומד על ה"חידוש" בעצם העובדה שהחי רשאי לאכול את החי. הרמב"ן מוסיף, שיש לאכול אכילה כזו על פי כללי הזהירות הנדרשים, ובכל מקרה להימנע מאכילת הדם "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא-ל".

מאידך, שחיטת קודשים באה לרומם את הבהמה, ולזרוק מדמה על המזבח. נפש הבהמה איננה יורדת לחיזוק הצד הגשמי שבעולם, אלא אדרבה, עולה לרצון על המזבח.

ומכאן, לצד השווה שבין שחיטת קודשים ושחיטת חולין. בשתי הפעולות, נדרשת הבחנה ברורה בין הדם ובין הבשר. כפי שמסביר רב פפא, כל עניינה של שחיטת קודשים בהוצאת הדם, ולכן ברור שיש לשחוט גם את הורידים. ר' יהודה מחדש, שגם בשחיטת חולין, ישנו צורך דחוף להוצאת הדם; אמנם, צורך זה נוגע לאיסור אכילת דם, אך חובה להסמיך אותו לשחיטה, מתוך הקבלה שעל דרך הניגוד לשחיטת קודשים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)