דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף יז | שחיטת חולין ושחיטת קדשים

 

בגמרא (טז:-יז.) מובאת באריכות מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא ביחס להיסטוריה של דיני השחיטה. מחלוקתם סובבת סביב הפסוקים בפרשת ראה (דברים יב, כ-כא):

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ."


בפסוקים אלו נאמר שלאחר הכניסה לארץ מותר יהיה לבני ישראל לאכול בשר חולין על ידי שחיטה, והתנאים נחלקו מה בא הפסוק לחדש:

"ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה...
ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה."


מחלוקת יסודית זו צופנת בתוכה כמה וכמה עקרונות חשובים בהבנת יחסה של התורה לאכילת בשר חולין ולמושג השחיטה, ואנו נתמקד רק באחד ההיבטים של שיטת רבי עקיבא. לדעת רבי עקיבא לא הייתה מצוות שחיטה במדבר, והגמרא מקשה עליו מפסוק מפורש:

"בשלמא לרבי ישמעאל, היינו דכתיב: "ושחט את בן הבקר", אלא לרבי עקיבא מאי "ושחט"?
קדשים שאני."


כלומר, הגמרא מוכיחה מהפסוקים בספר ויקרא שגם רבי עקיבא מודה על כורחו ששחיטת קודשים הייתה גם במדבר, ורק שחיטת חולין התחדשה בכניסה לארץ. אמירה זו מהווה חידוש גדול בהבנת היחס שבין שחיטת קדשים ושחיטת חולין. בדיני קדשים ראינו מספר פעמים בסוגיות בזבחים ובמנחות ש-"שחיטה לאו עבודה היא". הראשונים התלבטו בהבנת מקורה ומהותה של קביעה זו, ואחת הגישות המרכזיות היא גישתו של הר"י מאורלינ"ש (המובאת בתוס' זבחים יד:):

"וה"ר יעקב דאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה."


כלומר, לדעת הר"י מאורלינ"ש שחיטת הקרבנות איננה חלק מסדר העבודה המיוחד לקדשים אלא מהווה את אופן המתה הבסיסי של הבהמה אשר מתקיים בצורה דומה גם בבהמת חולין. (הרחבנו בביאור היחס בין שיטה זו ובין שיטות ראשונים אחרות בדף היומיומי על זבחים י"ד )

אמנם, נראה שמתוך דברי הגמרא בסוגיתנו בשיטת רבי עקיבא עולה גישה הפוכה לחלוטין. השחיטה במקורה הינה חלק מעבודת הקרבנות ובמדבר היא הייתה מיוחדת לקדשים בלבד, אלא שעם הכניסה לארץ הרחיבה התורה את דין השחיטה המקורי גם לבהמות חולין, אולי מתוך רצון לשייך גם אותן לעולם הקודש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)