דילוג לתוכן העיקרי

תולדות | דמותו של יצחק

הרב משה ליכטנשטיין
18.11.2014
קובץ טקסט

במסכת שבת מביאה הגמרא סיפור מפתיע למדי:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ' (ישעיהו ס"ג, טז)?

"לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך!

"אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך!

"אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?!

"ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך" (פט:).

לעומת אברהם ויעקב, "סבי ודרדקי", שהולכים אחר מידת הדין - "ימחו על קדושת שמך", דווקא יצחק הוא שמלמד זכות בצורה כפולה. יצחק טוען "בני ולא בניך", ושואל את הקב"ה מדוע הוא נזקק לפנות לאבות כדי לרחם על ישראל. בנוסף, יצחק מעלה את שאלת הפרופורציות, שהרי הזמן בו האדם יכול לחטוא, נמוך ביותר ביחס לסך חייו.

על כל פנים, תמוה מדוע דווקא יצחק הוא שמלמד זכות על ישראל, ואף מגיע לנימוקים שאנו רגילים למצוא בשיח של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ואילו אברהם ויעקב נמנעים מכך, על אף שאברהם הוא היחיד מהאבות שניהל דיאלוג עם הקב"ה בנוגע לענישה ביחס לאנשי סדום ועמורה.

נראה, שההבדל נובע מהבית בו גדלו כל אחד מהאבות. אברהם ויעקב, גדלו בבתים בהם היה נוכח גורם שלילי. אברהם אבינו גדל בביתו של נחור, שהיה מלא בעבודה זרה, ואף יעקב גדל לצדו של עשו הרשע, ובהמשך יחד עם לבן.

החינוך שלהם מגיל קטן לצד הפיתויים שבחטא, הביא אותם למסקנה שאפשר להתמודד עם היצר הרע גם ברגעים קשים ביותר, וממילא אם חטאו ישראל, יהיה קשה ללמד עליהם זכות ועליהם לשלם את המחיר.

לעומתם, גדל יצחק אבינו בבית "מושלם", התחנך אצל אברהם אבינו במנותק מכל התרבות הכוללת (ואף לא יצא מארץ ישראל). כאשר ישמעאל התחיל להזיק לחינוכו – ישמעאל מורחק.

העובדה שיצחק גדל בבית כה טהור, גרמה לו לראות את העולם בצורה כזו שהוא דן את ישראל לכף זכות מראש, וביקש רחמים עליהם.

 

הבחירה לברך את עשו

גם את עשו, שלעיל הזכרנו כגורם שהפריע לחינוכו של יעקב, רואה יצחק בצורה חיובית, וכאמור בפרשה, אף מעוניין לברכו.

עלינו להבין אם כן, מדוע יצחק מרומם את עשו ומקרבו, על אף מעשיו הרעים. לצורך כך, נעמוד על פשר הגמרא בפסחים, אשר מתייחסת לאופי עבודת ה' של כל אחד מהאבות:

"ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב והלכו 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וגו'' (ישעיהו ב', ג), א-להי יעקב ולא א-להי אברהם ויצחק?

"אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה'. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל'"  (פח.).

מה ההבדל בין הר, שדה ובית? כיוון שהר ושדה קרובים זה לזה מבחינת עולם הטבע, אלא שההר מבטא את השיא, נעסוק בעיקר בהבדל שבין שדה ובית.

הבית מייצג את הקירות שהאדם בונה לעצמו כדי לבדל בינו לבין הטבע. מדובר ביצירה מלאכותית של האדם, אשר מפרידה אותו מהטבע. לעומת זאת, השדה מייצג את הטבע בשיאו, את ההתנהגות החופשית והפראית.

יצחק מבטא את עבודת השדה, את התפילה שבין העשבים - "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". כיוון שעבודת ה' של יצחק היא בבחינת שדה, יצחק מתחבר ביותר לעשו. עשו הוא כאמור "אִישׁ שָׂדֶה" (כ"ה, כז), ולכן הפראיות שבו מתאימה ליצחק.

 

הסיכון שבחיבור לטבע

עם זאת, עדיין עשו הוא גם "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד". לא מדובר בשדה הפסטורלי ובעבודת ה' השלווה של יצחק, אלא בג'ונגל הפראי, שבו מסתובבים דובים ואריות. עשו הוא צייד, אשר חייו הרוחניים סוערים הרבה יותר מאלו של יצחק. חיים רוחניים כאלה, שמבקשים את סערת הטבע, יכולים לרומם את האדם, אך גם יש בהם סכנה, שבגינה אכן לא נבחר עשו להמשיך את יצחק.

הסכנה הטמונה בחיי הטבע של עשו היא התרוממות הגוף. כאשר עשו מרומם את גופו ועובד באמצעותו את הקב"ה, הוא יכול להיגרר למה שאכן התרחש לאחר אחד ממסעות הציד - "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם, כט). עייפות זו אינה שלילית כשלעצמה, אבל כיוון שעבודתו של עשו התרכזה בגוף בלבד, הרי שהעייפות ניקזה אליה את הזלזול בבכורה ובמשמעותה.

חז"ל אף דורשים על עייפות זו במסכת בבא בתרא:

"אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה" (טז:).

כל העבירות אלו בעצם מבטאות את הזלזול בטרנסצנדנטיות שמעבר לגוף: איזו משמעות יש לאירוסין ולהתחייבות בעולם של גוף? ומה יתרון הנפש על סתם בשר? וכן הלאה. עשו נוטש את דרכו של יצחק, כיוון שהשדה המאפיין אותו שונה מהשדה שבו מסתובב יצחק.

בהקשר לנקודה זו, חשוב להעיר שבמצוות כיבוד הורים אנו מוצאים התמקדות דווקא בגוף. הקיום הקלאסי של המצווה מופיע בגמרא בקידושין:

"כיבוד: מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא"  (לא:).

מצוות כיבוד הורים באה כאן לידי ביטוי כדאגה לצרכים האלמנטריים ביותר. לפיכך, אנו יכולים להגיע למצב שבו כאשר האב מבקש מבנו כוס מים, הבן חייב להביא, ואילו ביחס לזהות המקום בו ילמד הבן או זהות האישה אותה יישא, לאב אין כלל יכולת הטלת וטו ברמה ההלכתית.

 

עם זאת, כמובן שיש למצווה משמעות גם מבחינה לא טכנית שכזו. בגמרא מובאים מספר סיפורים על גדולי הדור שכיבדו את הוריהם והיו מוכנים להשפיל את עצמם לצורך כך, על אף שלא מדובר בחובה הלכתית גמורה.

 

כל הזכויות שמורות לרב משה ליכטנשטיין ולישיבת הר עציון

 

עורך: בנימין פרנקל

סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)