דילוג לתוכן העיקרי

שיטת הרמב"ם במניין שנות השמיטה

קובץ טקסט

איתא במסכת עבודה זרה דף ט: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד - נטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשוביניהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע".

רש"י על אתר מסביר שחשבונו של רב הונא מבוסס על שתי הנחות: א. דברי רבי יוסי במסכת ערכין שבית ראשון ובית שני חרבו במוצאי שביעית. ב. שיטת רבי יהודה שם ששנת היובל עולה לכאן ולכאן, שלפיה חשבון השמיטה נעשה לעולם בספירה של שביעיות, שהרי היובל - שהוא שנת החמישים - אינו מפסיק את ספירת השביעיות אלא נחשב גם לשנה הראשונה למניין השמיטה. צירוף שיטות אלו מוביל אותנו לחשבון הפשוט שאם ניקח את מספר השנים שחלפו מאז החורבן ונחלקו בשבע נגיע לשנת השמיטה, שהרי החורבן אירע בשנה הראשונה למניין שנות השמיטה. זהו בעצם חשבונו של רב הונא, אלא שלפי תיאורו יש להוסיף שנה אחת למניין שנות החורבן משום שהם נהגו למנות לחורבן מהשנה שלאחריו.

לפי רש"י החידוש העיקרי של רב הונא הוא שהלכה כרבי יהודה ולא כחכמים, הסבורים ששנת היובל אינה כלולה במניין שנות השמיטה ושהמניין החדש מתחיל רק בשנה החמישים ואחת.

לפי סדר עולם וסדר הדורות - וכן הוא המניין המקובל לרוב הדעות - נבנה הבית השני בשנת ג"א ת"ח, ומכיוון שהגמרא אומרת שבית שני התקיים ארבע מאות ועשרים שנה הרי שהחורבן אירע בשנת ג"א תתכ"ח, או, בניסוח הראשונים, קע"א שנה לפני ארבעת אלפים.

אם נחלק את הזמן שעבר משנת ג"א תתכ"ח לימינו נגיע למסקנה ששנת ה'תש"ס היא שנת השמיטה (דהיינו 1932 לחלק ל7 שווה 276), ושהשנה הנוכחית, שנת תשס"א, היא ראשונה למניין השמיטה, וזהו המצב לשיטת רש"י. תוספות שם מביאים את דעת רשב"ם, החולק על רש"י וסובר כי החורבן היה בשנה התכ"א לבניין הבית ולא בשנת ת"כ עצמה - כלומר: בג"א תתכ"ט - וממילא שנת ה'תשס"א היא השמיטה. לדעת רבנו תם החורבן אמנם היה בשנת ת"כ - כדעת רש"י - אולם כוונת הגמרא באמרה שהיה זה במוצאי שביעית לא הייתה לשנה הראשונה אלא לסוף השנה השביעית, דהיינו ששנת תתכ"ח, שבה חרב הבית, הייתה שמיטה, וגם לפי חשבון זה יוצא כדעת רשב"ם, ששנת תשס"א היא השמיטה, או, כפי שאומרים תוספות, שנת ה'י"ב, בניגוד לרש"י, שלדעתו שנת ה'י"א הייתה שמיטה.

מאחר שעיקר ענייננו ברמב"ם לא נרחיב עוד בשיטות השונות של המניין ובשאר ההוכחות לגבי המניין המקובל (עיין באריכות בכפתור ופרח ובספר שנת השבע, המתפלמס עם ראיות שונות של חוקרים בנידון). הבאנו כאן רק את שתי הסוגיות הנחוצות לנו לצורך הבנת שיטת הרמב"ם.

בתחילת פ"י מהלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם: "מצוות עשה לספור השנים שבע שבע ולקדש שנה החמישים... ושתי מצוות אלו מסורים לבית הדין הגדול בלבד". בהלכה ג מבהיר הרמב"ם שהמניין מתחיל לגבינו מבית שני שהרי "כיוון שחרב הבית [הראשון] בטל מנין זה" (מכיוון שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ועל כן הפקיע חורבן בית ראשון את קדושת הארץ וממילא הפסיק את המניין). המניין התחדש בבניין בית שני, אולם הרמב"ם פוסק (שם) כדעת רב אשי בערכין, שמניין זה החל רק שש שנים לאחר הקמת הבית, דהיינו עם עליית עזרא. בסיום ההלכה כותב הרמב"ם: "אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני היו מונים אותו כדי לקדש שמיטות", כלומר: על אף שהתנאי לקיום היובל "כל יושביה עליה" לא התקיים בבית שני היו מקדשים את שנת החמישים לצורך מניין שנות השמיטה. הרמב"ם פוסק כחכמים, ששנת היובל אינה עולה לכאן ולכאן וששנת החמישים ואחת היא השנה הראשונה לשמיטה, ולכן יש לדעתו חשיבות לקידוש היובל גם כשאין הוא נוהג. לפי מניין הרמב"ם יש להפחית 6 שנים מ420 שנות הבית השני, והיתרה - 414 - מתחלקת ל8 יובלות ולשתי שמיטות. ולפי זה שנת החורבן, ג"א תתכ"ח, היא שמיטה. ואכן, בהלכה ד מסביר הרמב"ם שכוונת הגמרא האומרת שהבית חרב במוצאי שביעית היא לשנה שהתחילה חודשיים לאחר החורבן ולא לשנת החורבן עצמה. מכיוון שהרמב"ם פוסק, כזכור, כחכמים, יש להמשיך לספור יובלות גם לאחר החורבן, וכדוגמה כותב הרמב"ם ששנת 1107 לחורבן היא שמיטה מכיוון ש1100 משלים ליובלות.

ההלכות הבאות ברמב"ם טעונות יתר ביאור: "אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון לבנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן, וכן עולה בגמרא עבודה זרה חשבון זה, שהוא קבלה. ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות" (הלכות ה-ו).

והראב"ד על אתר כותב: "הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החורבן עד השבע, אולי גם כן קודם החורבן, כי יש מפרשים כי סבירא להו כרבי יהודה דאמר 'שנת חמישים עולה לכאן ולכאן', וסומכין דבריהם על מה שאמרו בגמרא ע"ז: 'ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי', כי אמרו אלה המפרשים: לא ייתכן לחשב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון, מכל מקום אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו, ואיני מפרש 'נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי' על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליובל אחר חורבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול, מכל מקום חמישים חמישים הם מונים, דלא כרבי יהודה, כמו שהיו מונין בתחילה, ואולי דעת הגאונים כך הוא".

האחרונים עסקו כאן בשתי שאלות: א. בהבנת שיטת הגאונים. ב. כיצד זנח הרמב"ם למעשה לחלוטין את שיטתו והסכים לנהוג כדעת הגאונים.

הראב"ד סובר שהגאונים פסקו כרבי יהודה וכרב הונא שהיובל עולה לכאן ולכאן ושממילא ניתן לספור שביעיות בלבד. ברם, ר' חיים סולובייצ'יק בחידושיו על הרמב"ם מבאר באופן אחר: "יש לומר דאין היובל נוהג אלא אם כן הוקבע על ידי ספירה וקידוש בית הדין... וכן הוא בר"ה... 'וקדשתם את שנת החמישים' - שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, הרי דהוי קידוש גמור כמו קידוש ראש חדש...", כלומר: גם חכמים מודים שבזמן החורבן, שאין בית דין הגדול שיקדש את היובל, אי אפשר למנות את שנת החמישים בפני עצמה. לפי זה רב הונא לא פסק כרבי יהודה אלא דיבר על שנות החורבן בלבד, וכמותו פסקו הגאונים. הסבר זה מתאים לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל שבבית שני קידשו את היובלות רק כדי למנותם, שמהם משמע שאי אפשר למנות את שנת החמישים בלא לקדשה.

הראי"ה קוק מוכיח מכאן בשבת הארץ שלדעת הרמב"ם שביעית דרבנן: "ופסק הרמב"ם לדינא דלא כרבי יהודה, אם כן איך הסכים אחר כך למניין הגאונים... איך אפשר לעקור את המנין של התורה? אלא ודאי פשיטא שלכל מילי שביעית בזמן הזה היא מדרבנן, והם אמרו שבזמן הזה אין לעשות זכר כי אם לשמיטה".

שני ההסברים מבארים מדוע גם לדעת החכמים אין סופרים בזמן הזה יובלות וניתן להסביר את רב הונא כרבנן. ברם, אין הם מפרשים מדוע, אם כן, חלק הרמב"ם עצמו על הגאונים וסבר שיש למנות יובלות אף על פי שלא קידשום ומדוע אין הוא חושש למעשה לשיטתו. שאלות אלו עולות, כמובן, בעיקר לשיטת הגר"ח.

נראה שניתן להשלים את דברי הגר"ח מתוך התבוננות בדברי הרמב"ם בעניין קידוש החודש ובהתאם להשוואת קידוש היובל לקידוש החודש. הרמב"ם (ספר המצוות מצווה קנ"ג) אינו מקבל את שיטת רמב"ן שקידוש החודש נעשה בזמן הזה למפרע על ידי הלל הנשיא, כפי שמובא שם באריכות בהשגות הרמב"ן, ולדעתו הלל כנראה רק ערך את החשבון ובנה על פיו את הלוח אולם מעשה הקידוש ממשיך גם לאחר החורבן: "אילו הנחנו, דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לה' מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא למחוק אותות האומה מכל וכל... הנה חשבוננו זה לא יועילנו בשום פנים...", כלומר: קידוש החודש, המסור בדרך כלל לבית הדין הגדול, תלוי במציאותם של יהודים בא"י. לא נפרט כאן את ההסברים השונים שניתנו לשיטת הרמב"ם, נציין רק שלפי הרבה אחרונים יש לאנשי א"י מעמד של מעין בית דין הגדול בנושא זה.

לאור זה ניתן לכאורה לומר שגם לעניין קידוש שנת החמישים יש לתושבי א"י מעמד בזמן החורבן: ביכולתם לקדש את היובל לצורך ספירת השמיטה אף על פי שהיובל אינו נוהג, כפי שנעשה בזמן בית שני. הרמב"ם, שפסק בהלכה ד שגם בזמן הזה מונים יובלות, מסכים שכדי למנות את היובל צריך לקדשו, אלא שלדעתו ניתן לעשות זאת גם בזמן הזה. ברם, מניין זה תלוי ברצונם של אנשי א"י לקדש את היובל [גם לגבי קידוש החודש יש אומרים שהדבר תלוי בברכת החודש של אנשי א"י, ומכל מקום ברור שיש צורך ברצונם ובהסכמתם]. הגאונים, החולקים על הרמב"ם - אפשר שהם סוברים שאי אפשר לקדש את היובל ואפשר שלדעתם אין בכך צורך. ומאחר שמנהג אנשי א"י כגאונים, כפי שכתב הרמב"ם, הרי שבפועל לא קידשו את שנת החמישים, ובמצב כזה מודה גם הרמב"ם שהמניין הוא לפי שביעיות בלבד, אף שלדעתו עקרונית עדיף היה לקדש את שנת החמישים גם לאחר החורבן.

העולה מדברינו, שאף על פי שהרמב"ם פוסק כחכמים, ולא כרבי יהודה, וחולק על הגאונים בדבר שיטת הספירה הרצויה בזמן הגלות, הרי הוא מודה לחלוטין שבמצב שנוצר בא"י החשבון שנהגו שם הוא הנכון.

בפועל מביאה אותנו שיטת הגאונים והרמב"ם לספירה כשיטת רבנו תם ורשב"ם: כפי שראינו לעיל, הרמב"ם סובר שהשנה שאחרי החורבן הייתה מוצאי שביעית, ואם כן שנת ה'תשס"א היא השמיטה (5761 פחות 3829 [ג"א תתכ"ט, שנת מוצאי החורבן] שווה 1932, ומספר זה מתחלק בשבע).

אמנם ראינו לעיל שרש"י חולק ולדבריו תש"ס היא השמיטה, אולם מכיוון ששיטת הרמב"ם מתאימה לדעת רבנו תם ורשב"ם והרמב"ם מעיד שכך נהגו בארץ ישראל התקבל מניין זה למעשה כמעט ללא עוררין: כך נוהגים הכול, ולית דחש לשיטות אחרות.

ברם, כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונשוב לקדש את שנת החמישים כהלכתה נצטרך להכריע אם אנו פוסקים כרמב"ם, שפסק כחכמים, או שמא כראשונים הפוסקים כרבי יהודה. בב"א.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)