שילוח טמאים

  • הרב מתן גלידאי

שילוח טמאים

בפרשת נשא מופיעה מצוַת עשה לשלח טמאים מן המחנה: "צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (ה', ב-ג). הגמרא בפסחים סז ע"א מסבירה שהתורה מנתה מצורע, זב וטמא מת כדי לחלק ביניהם: טמא מת ושאר הנוגעים בטומאה (כגון בשרץ) משתלחים ממחנה שכינה בלבד, זב ושאר אלו שטומאה יוצאת מגופם (נידה, בעל קרי וכד') משתלחים גם ממחנה לווייה, ואילו מצורע משתלח גם ממחנה ישראל. לאחר שנכנס עם ישראל לארץ ונבנה בית המקדש, קיבל המקדש מעמד של מחנה שכינה, הר הבית קיבל מעמד של מחנה לווייה, וירושלים קיבלה מעמד של מחנה ישראל.

ניתן להבין שמדובר בעיקרון אחד של שילוח טמאים, שיש לו יישומים ברמות שונות: ככל שהמקום קדוש יותר, כך מקפידים יותר על טהרתו ומשלחים ממנו טומאות קלות יותר.

ברם, מדברי הרמב"ם ניתן להסיק שיש כאן שני דינים שונים של שילוח. בפסוק שהזכרנו מבואר ששילוח הטמאים אינו מצוַת עשה בלבד, אלא גם לאו: "ולא יטמאו את מחניהם". הרמב"ם מנה לאו זה בספר המצוות (ל"ת ע"ז), אולם מדבריו עולה שאיסור זה נוגע רק לשילוח ממחנה שכינה. בנוגע לשילוח בעל קרי וכד' ממחנה לווייה הביא הרמב"ם (ל"ת ע"ח) לאו אחר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כ"ג, יא). כך עשו גם החינוך ואחרים (בנוגע לשילוח מצורע ממחנה ישראל לא הביאו הרמב"ם והחינוך שום לאו, ואכמ"ל).

ה"אבני נזר" (יו"ד תנ"ב) טוען שיש הבדל עקרוני בין שני הלאווים. האיסור "לא יבוא אל תוך המחנה", הנוגע למחנה לווייה, עוסק בפעולת הכניסה האסורה, ואילו האיסור "ולא יטמאו את מחניהם", הנוגע למחנה שכינה, עוסק בתוצאה של כניסה זו: המחנה הופך להיות טמא. האיסור הראשון רובץ על האדם הטמא: מי שטומאה יוצאת מגופו צריך להתרחק ממקומות קדושים; האיסור השני נוגע למקום, ולא לאדם: ישנה חובה לשמור על טהרתו של מחנה השכינה ולא לגרום לו טומאה, וממילא אסור לטמאים להיכנס אליו, שכן הדבר פוגע בטהרת המחנה. שילוח הטמאים ממחנה זה הוא רק השלכה של האיסור לטמא אותו.

הנפקא-מינה בין שני האיסורים היא למשל הכנסת טומאה ע"י אדם טהור. הגמרא בעירובין קד ע"ב אוסרת להכניס טומאה (מת, שרץ, כלים טמאים וכד') למקדש, ואילו לגבי מחנה לווייה וישראל לא מצאנו איסור כזה, והגמרא מתירה בפירוש להכניס לשם מת, אף שהטומאה יוצאת מגופו. ה"אבני נזר" מסביר שאין איסור לטמא את מחנה הלווייה, אלא רק איסור גברא על הטמאים להיכנס אליו, מה שאינו נוגע לטהור המכניס לשם טומאה. לעומת זאת, יש איסור לטמא את מחנה השכינה, וממילא יש לאסור כל הכנסת טומאה, ולא רק כניסת טמאים.

נפקא-מינה נוספת יכולה להיות במקרה שהטמא לא נכנס ממש אל המחנה, אלא רק הכניס אצבעו וכד'. הגמרא בזבחים לב ע"ב דנה בעניין זה בנוגע למחנה שכינה, ומסיקה שהדבר כלול באיסור. ברם, יש מקום לחלק בין המחנות: במחנה שכינה האיסור הוא לגרום טומאה למחנה, וכל המכניס אצבעו כבר טימא את המחנה; במחנה לווייה האיסור הוא שטמא ייכנס, וייתכן שהאיסור מוגבל לכניסה מלאה של האדם.

שאלה זו היא אחד המרכיבים בדיון מעשי שהעלו האחרונים: האם נידות ובעלי קרי רשאים לתחוב אצבעותיהם אל בין אבני הכותל המערבי (=מחנה לווייה)?