סוכה | דף מד | שימוש בערבה שבלולב בהושענא רבה

הערבה מופיעה בשתי מצוות שונות בחג הסוכות – כחלק ממצוות ארבעת המינים וכמצווה עצמאית של הקפה בערבה. הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלת היכולת להשתמש בערבה אחת לקיום שתי המצוות:

"אמר רבי אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה – פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב! מהו דתימא הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא לא, קא משמע לן.
ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב".

בגמרא מבואר ששאלת השימוש בערבה שבלולב לצורך מצות ערבה נתונה במחלוקת, וכך פסק גם השולחן ערוך (אורח חיים תרסד, ו):

"אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה שני פעמים, אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה, ויש אומרים שיוצא בה".

השיטה שפסק השולחן ערוך בסתמא היא שאי אפשר לצאת ידי חובה בערבה שבלולב אפילו אם מגביה אותה שתי פעמים. מדוע? וכי מה בכך שהערבה מהווה גם חלק ממצוות ארבעת המינים? הרב בצלאל שטרן, בשו"ת 'בצל החכמה' (ד, מא), ביאר זאת באופן הבא:

"היינו טעמא דערבה שאינה באה אלא זכר לערבה שבמקדש, ואם כן כל שאין הוכחה כי לשם ערבה נטלה אין כאן זכר כמובן, רק באגבהיה והדר אגבהיה דאיכא הוכחה טובא סלקא דעתך דיצא, קמ"ל ר' אמי דגם הוכחה כזו לא מהני ובעינן הוכחה גמורה שיטלנה לערבה בפני עצמה".

כלומר, יש צורך בנטילת הערבה בפני עצמה כדי ליצור היכר לכך שיש בנטילה זו מעשה מצווה עצמאי וזכר למקדש. לאור דברים אלו מסתבר שאפשר יהיה להפריד את הערבה מתוך הלולב ולקיים בה את מצוות הערבה, שהרי אז תהיה הערבה נפרדת ומנותקת מן הלולב! וכך באמת פסק המשנה ברורה (תרסד, כא):

"ודע דאפילו לדעה ראשונה, דאינו יוצא בערבה שבלולב, זהו דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים, אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה".

המשנה ברורה כותב שהדברים פשוטים ואינם צריכים מקור, אך נראה שדעת המאירי בשאלה זו שונה:

"כבר ביארנו בערבה זו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בערבה שבלולב, ואפילו הגביה את הלולב לשם לולב וחזר והגביהו לשם ערבה אינו כלום, שצריכה היא להנטל בפני עצמה. ואין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה, שהרי מוקצית היא למצותה".

גם המאירי כותב שהתשובה לשאלה זו פשוטה ואין צריך לומר אותה, אלא שלדעתו פשוט שהדבר אסור. הנימוק של המאירי לאיסור איננו מצד דיני מצוות ערבה, שהרי מצד זה באמת די בהפרדת הערבה מן הלולב, אלא מצד זה שהערבה שבלולב "מוקצית למצוותה".

לכאורה יש לשאול מהו האיסור בשימוש בערבה למצווה אחרת, שהרי לא מדובר בשימוש של חולין אלא בשימוש של מצווה. ואכן, הרב יצחק זילברשטיין, בספרו 'חשוקי חמד' (מד ע"ב), הביא מחלוקת אחרונים בשאלה אם מותר לשנות חפץ שהוקצה למצווה אחת לצורך מצווה אחרת. לדעת החתם סופר (אורח חיים קפד) מותר לשנות ממצווה למצווה, וכן פסק הביאור הלכה (תרלח), וממילא מסתבר שיחשוב כדעת המשנה ברורה, שמותר להשתמש בערבה שבלולב. לעומת זאת, לדעת שו"ת 'התעוררות תשובה' (ב, עו) אסור לשנות ממצווה למצווה, וכנראה דעתו כדעת המאירי.

גם הגרש"ז אויערבך התייחס לשאלה זו (בקובץ ישורון כרך ט"ו עמ' שנט), וכתב שמפשט הגמרא משמע כדברי המאירי אלא שאין זה מסתבר, ולבסוף הציע הסבר משלו – שחיבוט הערבה מהווה ביזוי מצווה:

"ומיהו להרמב"ם ודעימיה דמצות ערבה היא בחבטה על הקרקע יתכן דהוה ליה כבזיון לדבר שהוקצה למצות נטילה בלבד, אבל לרש"י דערבה נמי מצותה בנענוע צ"ע".

אמנם, מלשון המאירי עצמו משמע שעצם הניתוק של הערבה מן הלולב מהווה בעיה, ולא החבטה של הערבה בקרקע. הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ג, מח) הציע סברה אחרת לאסור, ודחה גם אותה:

"ויש מי שהעיר בזה שמכיון דקיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין, ויש אומרים דהוי מדאורייתא, הרי כשנוטל הערבה שבלולב לצורך מצות ערבה של מנהג נביאים הוי כמורידה ממצוה חמורה למצוה קלה. אולם זה אינו, כי מבואר במרדכי בשם מהר"ם שדוקא לגבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין, אבל לגבי תשמישי מצוה מותר לשנותה אפילו למצוה פחותה ממנה".

הרב עובדיה מציע לאסור משום שיש כאן הורדה של רמת המצווה מדאורייתא לדרבנן, ודוחה זאת משום שדין "מעלין בקדש" נאמר רק בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצווה. אמנם, נראה שיש לדחות את דחייתו ולומר שכאשר הפער הוא בין מצווה דרבנן למצווה דאורייתא הדין שונה, משום שברובד שמדאורייתא מצוות ערבה אינה קיימת כלל, והיא כמעשה רשות בעלמא, וממילא כאשר הערבה הוקצתה למצווה מדאורייתא אסור לעשות בה מצווה דרבנן.