שיעור 1 - המפגש הראשון בין אליהו לאלישע

  • הרב אלחנן סמט

המפגש הראשון בין אליהו לאלישע (יט-כא)

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט
וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר
וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.
וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ
וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ
וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ.
וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ
וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.

מפגש ראשון זה בין הנביא העומד לפני סיום תפקידו לבין מי שעתיד לרשת את מקומו כנביא בישראל, הוא מפגש המסמן פתיחה של תקופה חדשה: תקופת נבואתו של אלישע. לא על עצמו בלבד יצא תיאור המפגש הזה ללמד, אלא על שורשם של ההבדלים העמוקים בין שני הנביאים השונים כל כך איש מרעהו. כבבואה משתקפים עברו של אליהו ועתידו של אלישע במפגשם הראשון הזה. על כן כל פרט בתיאור הקצר הוא רב ערך לשם הבנת היחס בין שני האישים ובין שתי התקופות, תקופת נבואתו של אליהו וזו של אלישע.

המשכם הענייני הישיר של שלושת הפסוקים שלפנינו הוא בתיאור מפגשם האחרון של אליהו ואלישע - מפגש הפרֵדה (מל"ב ב', א-יב). על אף האמור בסיום התיאור שבפרקנו, "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (כא), אין השניים מתוארים עוד במקרא כשהם מצויים יחדיו, עד למפגש הפרֵדה ביניהם.[1]

1. מבנה הפסקה

אף כי תיאור המפגש בין אליהו לאלישע איננו סיפור העומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מן הסיפור על אליהו בהר חורב,[2] נושא התיאור הזה אופי ייחודי, השונה מאופיו של הסיפור שקדם. דבר זה נובע מכך שבפסקה זו, ורק בה, מצוי אליהו בזיקת גומלין אל אדם אחר, וזיקה זו היא עיקר עניינו של המסופר.[3] כך הופכים שלושת הפסוקים שלנו לסיפור מיניאטורי שהוא חלק מסיפור גדול יותר, ומוצדק אפוא לשאול: מהו מבנה היחידה הקטנה והעצמאית-במקצת הזו?

כמו סיפורים רבים במקרא, אף סיפורנו הזעיר נחצה לשתי מחציות שוות פחות או יותר, העומדות זו לעומת זו. דבר זה עולה הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הקומפוזיציה המאפיינת את סיפורנו. נציג תחילה את שתי המחציות זו מול זו, ואחר כך נבאר את דברינו:

   

מחצית א

   

מחצית ב

1

יט

[אליהו] וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם
וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט

5

כ

[אלישע] וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא
לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ

2

 

[אלישע] וְהוּא חֹרֵש שְׁנֵים עָשָׂר
צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׁר

6

 

[אליהו] וַיֹּאמֶר לוֹ:
לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ.

3

[אליהו] וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו
וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.

7

כא

[אלישע] וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת
צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ

4

כ

[אלישע] וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר
וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ

8

[אלישע] וַיָּקָם
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.

תכונתו האופיינית של הסיפור מתבטאת בחילופים המהירים בין אליהו לאלישע כנושאי המשפטים הקצרים והנמרצים שמהם בנוי הסיפור. חילופים מהירים אלו יוצרים דינמיות רבה במהלך הסיפור. על פי זאת חילקנו את הסיפור לשמונה 'שורות' (הזהוֹת בדרך כלל לחלוקה התחבירית למשפטים), כשכל אחת מן השורות מוקדשת לתיאור פעילות לשם מטרה מוגדרת של אחד משני האישים. צורת כתיבה זו של הסיפור מבליטה את התחלפות הנושא ברוב צמדי השורות, ואת המעבר הלוך ושוב, מאליהו לאלישע ומאלישע לאליהו.

אלא שבאמצע הסיפור חלה תפנית: בעוד שבארבע השורות הראשונות היה סדר החילופים אליהו-אלישע-אליהו-אלישע, אין השורה החמישית ממשיכה בסדר המצופה, ובמקום זאת מתהפך הסדר: אלישע-אליהו-אלישע. היפוך סדר הנושאים הוא ראיה לחלוקה שהצענו לשתי מחציות בנות ארבע שורות.

היפוך זה איננו עניין טכני חיצוני אלא הוא מסמן שינוי באופיו של הסיפור ובזיקת הגומלין שבין שתי דמויותיו. במחצית הראשונה הייתה היזמה בידי אליהו: הוא הבא אל מקומו של אלישע, בשעה שהלה עוסק בפעילות שגרתית ואינו צופה את העתיד להתרחש (שורות 2-1), והוא המפר באחת את השגרה הזו שבה מצוי אלישע בהשליכו את אדרתו אליו (שורה 3). אלישע מגיב על כך כמצופה, ורץ אחר רבו שנתגלה לו זה עתה, בעזבו את מלאכתו (שורה 4).

יש לשים לב לאופייהּ של מחצית זו, שיש בה רק מעשים ואף לא דיבור אחד. האינטרקציה הנוצרת בין שתי הדמויות אינה זקוקה למילים, ורק מעשים רבי עָצמה וטעוני סמליות מקשרים בין השניים. הפעלים שבהם משתמש הכתוב ביחס לכל אחת משתי הדמויות, מביעים את התפתחות העלילה לקראת השינוי הדרמטי בסוף המחצית - עזיבת אלישע את החרישה וריצתו אחר אליהו.

אלישע

אליהו

וְהוּא חֹרֵשׁ... וַיַּעֲזֹב... וַיָּרָץ...

וַיֵּלֶךְ... וַיִּמְצָא... וַיַּעֲבֹר... וַיַּשְׁלֵךְ...

בסיום המחצית הראשונה של הסיפור נראה כי הכול הולך למישרין: אלישע מגיב על פי כוונתו של אליהו, ובעָצמה מתאימה לעצמת האותות ששידר לו הלה.

והנה, בפתח המחצית השנייה הפתעה: היזמה עוברת מאליהו לאלישע. שלא לפי הסדר הקודם, משמש אלישע נושא השורה החדשה. ועוד חידוש בראש מחצית זו: דיבור ראשון מפר את הפעלתנות הנמרצת והדמומה שאפיינה את המחצית הקודמת.

השינוי באווירת הסיפור עם תחילת המחצית השנייה שלו, מביע שינוי במהלכו: אין הדברים הולכים למישרין כפי שסברנו עד עתה (וודאי כפי שסבר גם אליהו). אלישע שרץ אחרי אליהו, עצר לפתע את מרוצתו ונשא דברים באזני רבו שנתגלה לו זה עתה. תוכן הדיבור שבפי אלישע וביזמתו, מסיג את העלילה שלב אחד לאחור: אין הוא מוכן להצטרף מיידית לאליהו, כפי שסברנו בסיום המחצית הראשונה ("וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ"), אלא לאחר שיפקוד את אביו ואמו (סמל השגרה הנורמלית) לשם נשיקת פרֵדה. העיכוב הקל הזה שמתכוון אלישע לגרום גורר את תגובתו המילולית של אליהו (שורה 6). מי שהיה עד עתה מוביל העלילה הפך כאן למגיב על יזמת רעהו. כפי שנברר בהמשך עיון זה, אין תגובתו של אליהו מביעה הסכמה, אלא הסתייגות, עד שנדמה כי נתק מאיים על הקשר בין שני האישים. זהו אפוא היפוך מוחלט בכיוון העלילה.

לפי הסדר הקבוע בסיפור (ובהתחשב בנקודת המוצא של המחצית השנייה) מגיע תורו של אלישע לשמש כנושא השורה הבאה (שורה 7), ואכן כך הוא: אלישע מופיע לפנינו בשורה ארוכה של פעלים הנעשים על ידו בשתיקה: "וַיָּשָׁב... וַיִּקַּח... וַיִּזְבָּחֵהוּ... בִּשְּׁלָם... וַיִּתֵּן..." היחס בין שורה זו בסיפור לבין קודמתה מעניין: מבחינה מילולית נראית פעילותו של אלישע כתגובה חיובית לדבריו הקודמים של אליהו: הלה אמר "לֵךְ שׂוּב", ופעילותו של אלישע נפתחת ב"וַיָּשָׂב מֵאַחֲרָיו".[4] אף אופיין של פעולותיו של אלישע, שהן נעשות בשתיקה, נראה כחזרה לפעילות הדמומה שבמחצית הראשונה. אולם כפי שנברר בהמשך העיון, אין הדברים כך, אלא ההפך הגמור. דברי אליהו נאמרו בביקורתיות חריפה, וההתאמה המילולית (החלקית) בין פעילותו של אלישע לדבריו הקודמים של אליהו, מבטאת את התעלמותו של אלישע מדברי הביקורת הללו. ולא זו אף זו: הפעלים הרבים המופיעים בשורה זו אינם תואמים את דבריו הראשונים של אלישע "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי", ובצדק כתב רד"ק, שאת כל המעשים הללו עשה אלישע לאחר שנשק לאביו ולאמו.[5] בניגוד לפעלים המאפיינים את המחצית הראשונה, נושאים הפעלים בשורה זו אופי מתון, שאינו דרמטי. נמצא כי בשורה זו מגיעה השהיית העלילה מצִדו של אלישע לשיאה, ועמה גוברת המתיחות: האם עוד בדעתו של אלישע להצטרף לאליהו, או שמא חזר בו, ועל כן הוא נוקט בתכסיסי השהיה? האם יסבול אליהו את ההשהיה ההולכת וגדלה בהצטרפות אלישע אליו, או שמא יעזוב וילך?

השורה הרביעית במחצית השנייה (שורה 8), פותרת את המתיחות בהינף אחד. במקום שציפינו (לפי הסדר הקבוע) לפעולה או לדיבור מצִדו של אליהו, וגדול היה חששנו מפני אופייהּ של תגובתו, מופיעה שורה נוספת שאלישע הוא נושא הפעולות בה. הפרה זו של חילופי הנושאים משורה לשורה - היחידה בסיפור (מלבד במעבר ממחצית א למחצית ב) - מעידה כי במחצית השנייה של הסיפור אלישע הוא הדמות העיקרית (בעוד שבמחצית הראשונה היה זה אליהו). אלישע הוא נושאן של שלוש שורות מתוך ארבע, הוא היוזם, הוא הדובר והוא הפועל במחצית זו, בעוד אליהו ממתין לו. תרומתו של אליהו במחצית זו מצטמצמת להבעת תרעומת מרירה על השהיית הליכתו של אלישע אחריו.[6]

ניתן לתאר את מבנהו של סיפורנו ע"י הצבת שתי מחציותיו כשהן מקבילות זו לזו במבנה כיאסטי:

א.     [אליהו] וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט

   ב.     [אלישע] וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר

      ג.     [אליהו] וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.

         ד.     [אלישע] וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ

         ד1.   [אלישע] וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ

      ג1.   [אליהו] וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ.

   ב1.   [אלישע] וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ... וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ

א1.   [אלישע] וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ.

במסגרתו של הסיפור (א-א1) נמצאות שתי העובדות המכריעות שבו, והן משלימות זו את זו: אליהו הלך ומצא את אלישע, והלה הלך אחרי אליהו לשרתו. כל שאר ההקבלות שבתוך הסיפור מתארות את התהליך שהביא לסוף המעשה, כך שיהא על פי המחשבה שבתחילה. תהליך זה היה מלא ניגודים ומתח פנימי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחס הקיים בין כל שני אברים מקבילים. רק בפתיחה ובסיום של הסיפור מתחלפים הנושאים של האברים המקבילים, מאליהו (א) לאלישע (א1), כשפעולתו של אליהו בשורה א מוצאת את התגובה המתאימה לה מצידו של אלישע בשורה א1. כל שאר האברים המקבילים שייכים לאותו נושא, והם מכילים ניגוד ברור.

הניגוד החשוב ביותר הוא בצמד האברים הפנימיים ד-ד1 שנושאם הוא אלישע. בשורה ד מגיב אלישע בתכיפות למעשהו של אליהו שהשליך אדרתו אליו, הוא עוזב בבת אחת את הבקר ורץ אחרי אליהו. אולם בשורה ד1 עוצר אלישע את מרוצתו, ומשהה את הליכתו אחר אליהו, לצורך הִדבקות מחודשת בחיים הנורמליים שאותם עזב זה עתה: "אשקה נא לאבי ולאמי" ורק אז "ואלכה אחריך". השהייה פתאומית זו, ומה שהיא מבטאת, היא סיבת הניגוד בצמד החיצוני יותר, ג-ג1.

הנושא של אברים ג-ג1 הוא אליהו, אלא שבשורה ג משליך אליהו את אדרתו אל אלישע, ואילו בשורה ג1 מתכחש אליהו למעשהו, באמרו: "מה עשיתי לך?" וכפי שפירש זאת רד"ק: "רוצה לומר: אם הטיתי אדרתי אליך, לפיכך אתה רץ אחרי?". סתירה זו בהתנהגותו של אליהו כלפי אלישע נובעת מן הסתירה הקודמת בהתנהגותו של אלישע: כשם שדברי אלישע בראש המחצית השנייה נראים כהתעשתות וחזרה מריצתו אחר אליהו בסוף המחצית הראשונה, כך גם דברי אליהו במחצית השנייה מביעים התכחשות וחרטה על מעשהו במחצית הראשונה.

הנושא של אברים ב-ב1 הוא אלישע, אלא שבשורה ב הוא מופיע עסוק בפעילות שגרתית של חרישה מאחרי צמד בקר, ואילו בשורה ב1 הוא 'הורס' את פעילותו זו בזבחו את צמד הבקר שאחריו הלך זה עתה, ובהשתמשו בכלי הבקר לצורך הבערת אש לבישול הבשר. ניגוד זה מְבשר את הפרֵדה של אלישע מאורח חייו הקודם כהכנה להליכתו אחר אליהו, והוא משמש כשלב מגשר בין הניגודים הקודמים (ד-ד1; ג-ג1) לבין הפתרון השלם של כל הניגודים והמתחים הללו (הן בהתנהגותה של כל דמות בפני עצמה, והן ביחס ההדדי בין הדמויות), פתרון אשר יושג רק במשפט החותם את הסיפור והמשלים את המסגרת החיצונית שלו א-א1. כאמור, בצמד האברים א-א1, לא רק שאין כל מתיחות, אלא יש בו השלמה הדדית בין מטרתו של אליהו להיענות הגמורה של אלישע.

אלא שכאן מקום לשאול: האם אין נקודת הסיום של הסיפור נמוכה משהו מנקודת הסיום המקבילה של המחצית הראשונה? שם נאמר: "וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ", ואילו בסיום הסיפור נאמר רק: "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ" - שמא מובע כאן כי העיכובים שעיכב אלישע את הצטרפותו לאליהו יש בהם ביטוי לצינון התלהבותו הראשונה, ואם כן צדק אליהו בביקורתו כלפיו?

לא כן הוא. כך למדנו מדברי הנביא:

וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ    יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים

יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ      יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (ישעיהו מ', לא)

על פסוק זה כתבה נ' ליבוביץ:[7]

פסוק זה מעורר קושיה: בידוע הולכת השירה בתנ"ך בשתי צלעות הפסוק המקבילות מן הקל אל הכבד, והיה לכאורה צריך לומר: 'ילכו ולא ייגעו, [ואפילו אם] ירוצו [בכל זאת] לא ייעפו'[8] ולמה נכתב הפסוק בסדר הפוך?

מצאתי בפירוש להפטרות[9] את הדברים הבאים:

ברגעים שאנו נישאים על גלי ההתלהבות אנו כולנו מסוגלים למעשה גבורה חד פעמי. נוכל להתעלות לגובה, לדהור קדימה. אבל קשה הרבה יותר למלא חובות יום יום, ללכת בתלם גם כשההתלהבות הראשונה פגה, כשהועם זיו תפארת החזון, גם כשמכשולים וניסיונות פוגעים בנו. קשה לעמוד באלה בהתמדה בלי לאות.[10] ולכן צדק הכתוב: "ירוצו [בדהירת התלהבות] ולא ייגעו", אבל גם כאשר יהיה עליהם ללכת, להמשיך ללא דהירה - "לא ייעפו".

אם כן: מן הקל אל הכבד!

נמצא כי המחצית הראשונה של סיפורנו, אכן מציגה את אלישע בהתלהבותו הראשונית והבלתי מבוקרת. אולם המחצית השנייה של הסיפור נועדה לקדם את העלילה, בכך שהיא מעבירה את אלישע תהליך המבשיל אותו לקראת תפקידו: הוא עוצר עצמו ממרוצתו ונותן אל לבו ממי וממה הוא נפרד ולאן פניו מועדות, ורק לאחר העיכוב ההכרחי הזה, יש משקל חמור ומחייב להכרעתו: ללכת אחרי אליהו ולשרתו.

2. השלכת האדרת

וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו... וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ. (יט-כ)

השלכת אדרתו של אליהו אל אלישע מהווה ללא ספק איתות לכוונתו של אליהו ליטול עמו את אלישע. כך מפרש זאת רד"ק:

עשה לו סימן שילך אחריו, ולא אמר לו בפירוש, כי ידע שיבין, כי מה' יהיה נביא, וידע כי האל נתן בלב אלישע ללכת אחריו לשרתו, לפיכך לא עשה אלא סימן.

אולם מדוע בחר אליהו דווקא בסימן זה? האם הוא סימן מקרי?

כך פירש זאת רלב"ג (על פסוק טו):[11]

השליך אדרתו עליו לעשות לו סימן שיהיה נביא וילבש נבואת אליהו, עם שלבישת האדרת הייתה סימן לנביא, ולזה אמר הכתוב (זכריה י"ג, ד): "[וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ] וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ".[12]

אדרת השער הייתה לבוש אופייני לנביא בישראל. השלכתה אל אלישע, לא זו בלבד שהיא רומזת שאלישע עתיד להיות נביא (כפי שפירש, למשל, בעל המצודות), אלא היא אף רומזת שאלישע עתיד לרשת את תפקידו של אליהו כנביא הדור, וכלשון רלב"ג: "שיהיה נביא וילבש נבואת אליהו". לבישת אדרתו של אליהו מסמלת את 'לבישת נבואתו'.

מכאן נעבור לפירושו של מלבי"ם, הרואה במעשהו זה של אליהו רמז רב משמעות עוד יותר, הקושר את אלישע באמצעות האדרת לא רק לדמותו של אליהו, אלא גם למעשיו בעבר ובעתיד:

אחר שהשליך אליהו אדרתו אליו, דבקה נפשו באדרת אליהו, שהרגיש בו הרוחניות שקרנה עליו מעת היותו במערה,[13] כמסווה אשר על פני משה, וכמו שאמר לקמן (מל"ב ב', ב) שבקע את הירדן באדרת הלז. והייתה השלכת האדרת סימן כי הוא יעמוד תחתיו וייקח את אדרתו, ולכן עזב מלאכתו ורץ אחריו.

למדנו מכאן, כי הפסוקים במקומנו משמשים הקדמה לפסוקים במקום האחר:

וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו
וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:
וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם
וַיֹּאמַר: אַיֵּה ה' אֱ-לֹהֵי אֵלִיָּהוּ?
אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע. (מל"ב ב', יג-יד)

ובאמת כך כותב ר"י אברבנאל בפירושו למל"ב ב':

ואין ספק שלא נפלה (- אדרת אליהו בעת שעלה בסערה השמיימה) במקרה, כי אם בכוונה השליכה על אלישע, לפי שהיה כלי לחול בו השפע והנבואה אשר חלה באליהו, ושאלישע יתלבש באדרתו ובנבואתו, ויישאר במקומו. וכבר נרמז לו זה בעת שאליהו מצא אותו חורש בשנים עשר צמדים וישלך אדרתו אליו, שרמז לו שכאשר יילקח מהעולם הזה ישליך עליו את אדרתו ויתלבש בנבואתו ויעמוד תחתיו.

קשר זה בין אליהו לאלישע, המסומל בהשלכת האדרת, מבטא רק פן אחדשל היחס ביניהם, זה של ההמשכיות בין הרב לתלמידו.

3. "לֵךְ שׂוּב כִּי מֶה עָשִׁיתִי לָךְ?"

השלכת האדרת אל אלישע פעלה את פעולתה המיידית בעָצמה מרובה:

וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ. (כ)

אולם מה פשרה של תגובת אליהו על כך:

וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?

רש"י פירש את המשמעות המילולית של דברי אליהו הללו:

"לך שוב" - מאחרַי. "כי מה עשיתי לך" - שתבא אחרַי.

אולם אין הוא מסביר לנו את כוונתה של אמירה בלתי מובנת זו. האם לא הייתה כוונתו של אליהו במעשה השלכת האדרת לרמוז לאלישע שילך אחריו? והרי את זאת הבין אלישע, ומדוע דוחה אותו אליהו, ומיתמם כאילו לא עשה לו דבר?

פירושו של רש"י למילותיו של אליהו, אף שאינו מבהיר לנו את כוונת הדובר, חשיבותו מרובה: מסתבר שהוא בא למנוע פירושים אחרים, המנסים להפוך את המשתמע מן המילים שבפי אליהו.[14]

רד"ק, שכנראה מקבל את פירושו של רש"י, מנסה להבהיר את כוונתו של אליהו בדבריו:

ומה שאמר לו "לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ" - לנסותו אם היה אומר בלב שלם. ופירוש "מה עשיתי לך" רוצה לומר: אם הטיתי אדרתי עליך, לפיכך אתה רץ אחרי?

פירוש רד"ק אכן מתאים לנימת הדחייה הניכרת בדברי אליהו. דחייה זו, אומר רד"ק, אינה אלא ניסיון שאליהו מעמיד בו את אלישע. אולם בכל זאת קשה להבין: מה ראה אליהו לנסות את אלישע שרץ אחריו, והודיע על נכונותו לעזוב את אביו ואת אמו ואת עיר מולדתו וללכת אחר אליהו? מדוע יחשוד בו שאין לִבו שלם? ועוד קשה: אם התכוון אליהו לנסות את אלישע בדבריו אלו, מתחייבת תשובתו של אלישע שתבהיר את הספק שנסתפק בו אליהו ותוכיח שמה שאמר לאליהו בלב שלם אמָרוֹ. אך בפועל, אין אנו מוצאים בפיו כל מענה. הוא עושה רק מעשים התואמים את תכניתו שלו, ואף יותר מכך: הוא זובח את צמד הבקר ומאכיל את העם. מניין יֵדע אליהו בינתיים, בשעה שאלישע עסוק במעשיו, שאכן בלב שלם דיבר אליו אלישע? מדוע אינו דורש במפגיע תשובה מאלישע?

4. בין אליהו לבין אלישע

א. בטרם נציע פירוש אחר לכוונת דבריו של אליהו, עלינו להקדים ולתאר בקיצור את קווי ההיכר המתבלטים באישיותו של כל אחד משני הנביאים הללו.

את דמותו של אליהו כנביא שהקו המרכזי באישיותו ובפעילותו הנבואית הוא הקנאה לה', אין צורך לתאר. הדברים רשומים בכתב אמת בכל הפרקים שבהם מתוארת פעולתו. בפרקנו הגיעה מידתו זו של אליהו לשיאה, ולאחר שאליהו סירב לשנות את עמדתו וחזר על דבריו "קַנֹּא קִנֵּאתִי..." מְצַוֶּה עליו ה' (טו-טז):

לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ... וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.

חז"ל ראו בציווי זה מעין 'הודעת פיטורין' לאליהו: "אליהו תבע כבוד האב (- הקב"ה) ולא כבוד הבן (- ישראל) ... שאין תלמוד לומר 'לנביא תחתיך', אלא שאי אפשי (- שאיני רוצה) בנבואתך".

כבר מציווי זה של ה' מסתבר שהבחירה האלוהית ביורשו של אליהו חלה על נביא שיחסו אל 'כבוד הבן', אל עם ישראל, שונה מזה של אליהו. שהרי בחירה זו ביורש שיבוא תחת אליהו, המקנא לה' ומקטרג על בניו, ודאי באה לתקן 'פגם' זה בדרכו של אליהו. אין להסתפק רק ב'אי אפשי בנבואתך' מחמת קטרוגך על ישראל, אלא ודאי 'אפשי' בנבואתו של נביא אחר שאינו כמוך. נביא זה הוא אלישע, אשר כמעט כל מעשיו הם מעשי ישועה ופדות לכללו של עם ישראל ולפרטים שבו.[15]

באמת, קשה לתאר ניגוד כה בולט כמו זה שבין אופי פעילותו הנבואית של אליהו, אשר "בסופה ובסערה דרכו", לבין אופי פעולתו הנבואית של אלישע, "על מי מנֻחות". סמיכות פרקי אליהו לפרקי אלישע, והקִרבה בין האישים הללו, קרבת רב ותלמידו, מבליטה משנה הבלטה את הניגוד הקיים ביניהם.

יתֵרה מזאת: דווקא במקומות שיש קווי דמיון בין מעשיו של אלישע למעשי אליהו רבו ונדמה שהתלמיד הולך בעקבות רבו - ומקומות כאלה מצויים לא מעט - דווקא שם ניכרת דרכו העצמאית של אלישע, שהיא שונה, ואף הפוכה, מזו של אליהו.[16]

ההבדל בין שני האישים הללו, בסגולות אופיים ובהתייחסותם אל הסובב אותם, מתבלט בבהירות יתרה כבר במפגש הראשון ביניהם, עם הופעתו הראשונה של אלישע באופק חייו של אליהו. הבה ניזכר לרגע בהופעתו הראשונה של אליהו בספרנו, עת הוא 'מתפרץ' אל הסיפור:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב:
חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו
אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי. (י"ז, א)

מי הוא נביא זה? מהו הרקע להופעתו? לא בכדי חיסר מאתנו המקרא מידע זה: טשטוש הרקע האישי של אליהו, זה שקדם להופעתו כנביא, בא לבטא את הקו העיקרי באישיותו: את התמסרותו המוחלטת לתפקידו, את הזדהותו עם שליחותו הנבואית עד כדי ביטול כל קו אישי בדמותו. בשום מקום לא נזכר אביו של אליהו, כשם שלא נזכר שום פרט אחר על חייו האישיים.

אלישע בן שפט, לעומתו, מופיע לראשונה במקרא, עוד בטרם היותו נביא, בשמו ובשם אביו. הוא מופיע לפני אליהו ולפנינו בשדות עיר מולדתו, אבל מחולה:

וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. (יט)

מעבר למשמעות הסמלית שיש למספר הצמדים,[17] יש כאן על פי פשוטו של עניין, תיאור של אדם צעיר החי בבית עשיר ביותר, וכדברי רלב"ג:

ואחשוב שזכר זה להעיר כי אבי אלישע היה עשיר מאד.

ובמה עוסק אלישע בנו? הווה אומר: ביישובו של עולם, בחרישת השדה הגדול של אביו ובפיקוח על פועלי אביו החורשים לפניו.

האם הייתה עולה על דעתנו תמונה, שבה אליהו עוסק בחרישת שדה?

ב. השלכת אדרתו של אליהו אל אלישע מביאה אותו לעזוב מייד את מלאכתו ולרוץ אחר אליהו. משיכה 'מגנטית' בלתי מוסברת פועלת עליו. שום שיקול כלכלי או מקצועי אינו עומד בדרכו. אין הוא מסיים את התלם שבו הוא מצוי, ואין הוא דואג לא לצמד הבקר שהנהיג ולא לאחד עשר הצמדים שפועלי אביו מנהיגים לפניו:

וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ.[18]

אולם מייד יתברר, ש'משיכה מגנטית' זו היא אכן משיכה שבין קטבים הפוכים, בין אישים בעלי אופי מנוגד בתכלית.[19] האם באמת אין כל שיקול העומד בדרכו של אלישע ומעכבו מללכת אחר אליהו? האם ריצתו אחריו היא ללא שיור וללא כל עיכוב? לאו דווקא, כך אנו קוראים בפתח המחצית השנייה: "וַיֹּאמֶר: אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי", ורק אחר כך: "וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". לא השיקול הכלכלי הוא המעכב בעד אלישע, אלא דבר חשוב בהרבה: אהבה וכבוד לאביו ולאמו.

לפנינו שרטוט אופייני, בהיר מאוד, לדמותו האנושית החמה של אלישע. לא רק ששמו של אביו ניתן לנו במקרא, אלא אף יחסו לאביו ולאמו מתואר כאן, יחס של בן אוהב אשר 'הלך לקחת רשות מאביו ומאמו' (כדברי רד"ק) ולנשק להם נשיקת פרֵדה.

אליהו המקנא לאלוהיו, נראה כי דעת אחרת עמו:

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו
וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע
כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. (דברים ל"ג, ט)

נוצרי הברית, הנקראים לעמוד על משמרתה בעת שישראל מפרים את הברית הזאת, נתבעים להתמסרות גמורה לתפקידם, עד לביטול כל זיקה משפחתית. ומי נוצר הברית כאליהו ('מלאך הברית') ומי מֵצֵר על "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כמותו? ועל כן, לא זו השעה, ולא זה התפקיד המותיר זמן לקשרי משפחה. מי שנועד לשרת את אליהו ולהיות תלמידו, ומאוחר יותר אף לרשת את מקומו כנביא, ראוי לו ללכת אחר רבו ללא כל שיור וללא כל שהייה, ואף לא לנשק לאביו ולאמו.

כך מספרת האגדה על האר"י ו'גוריו':[20]

פעם אחת בערב שבת סמוך ל'הכנסת כלה' יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת... כדי לקבל השבת, מתחיל "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" ופזמון מיוסד לקבלת שבת,[21] ו'מזמור ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: 'חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת, ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו שומעים בכך'. וקצת השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע אותו לנשינו'. כיון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה, והיכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו, שלא היה בנו זכות להיגאל. שאלמלי הייתם כולכם משיבים פה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תכף היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזר הגלות לאֵיתנו בעוונותינו הרבים'.

ג. בנימה של אכזבה, ומתוך אירוניה מרה, מגיב אליהו על דברי אלישע "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי", ואומר לו: "לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?" - אם אביך ואמך חשובים לך מן ההליכה אחרי מייד, כאן ועכשיו, "לך שוב" מאחריי. אולי אינך מתאים לתפקיד, אולי אינך ראוי להיות תלמידי וממשיכי. אם כן הישאר כאן, בחיק משפחתך, המשך לחרוש, "כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ" שתבוא אחריי? וכי השלכת אדרתי מחייבת אותך לרוץ אחריי?[22]

אלישע אינו מגיב תגובה מילולית על ביקורת משתמעת זו שבדברי אליהו. הוא אינו מביע הסכמה עמה וגם אינו מתווכח עם רבו שזה עתה נתגלה לו. תגובתו מתבטאת במעשים. מה יעשה עתה? האם יזנח את תכניתו וילך אחר אליהו ללא פרֵדה מהוריו, כמתחייב מביקורתו הנרמזת של אליהו, או ינהג על פי צו לבו ובהתאמה לאישיותו שלו, וילך לנשק להם? אף כאן מופיע שרטוט ברור של אישיותו של אלישע: הוא אינו חוזר בו מתכניתו. בלא אומר ודברים הוא נוהג כפי שחשב לנכון, ורבו הגדול עומד וממתין לו, 'אנוס על פי הדיבור', אותו דיבור שאמר לו: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". כך ביאר רד"ק:

"וישב מאחריו" - לנשק לאביו ולאמו, אף על פי שלא סיפר הכתוב.

יש לתת את הדעת על הטעם להשמטתו של תיאור הנשיקה הזו בפסוק כא, והמרתו בתיאורן של סדרת פעולות אחרות שאלישע לא הודיע עליהן לאליהו מראש בדבריו בפסוק כ.

ישנו מכנה משותף הן לנשיקה והן לסעודה שערך אלישע, והוא בהיותם אקט של פרֵדה מן הסובבים אותו בעיר הולדתו במעגלים השונים של חייו. הנשיקה מיועדת לפרֵדה מן ההורים, שהם הקרובים ביותר אליו, ואילו הסעודה מיועדת לפרֵדה מפועלי אביו שעמם עבד, ואולי גם משאר בני עירו. ואם כך הדבר, יש לומר כי הודעתו לאליהו בפסוק כ ותיאור מעשיו בפסוק כא משלימים זה את זה. את הודעתו לאליהו יש לפרש בדרך מרחיבה: 'אפרד מקרובי ואלכה אחריך'. אלא שאלישע אינו חפץ לפרט באזני אליהו את כל מעשי הפרֵדה שהוא מתכנן, ולהפך: הוא מעוניין להקטין את הרושם של העיכוב הצפוי מצדו, ולהעמידו על מעשה קצר (נשיקה) והכרחי מבחינה אנושית-משפחתית (לאביו ואמו). לכשיזכה להבנתו של אליהו ולהסכמתו לכך - כך סבור היה אלישע - יוכל להרחיב את מעשי הפרֵדה שלו למעגלים נוספים.

אלא שהשתדלותו זו של אלישע לזכות בהסכמה מצד אליהו לא הועילה כידוע, ודבריו עוררו את מורת רוחו של אליהו. אף על פי כן לא נרתע אלישע מתכניתו, והוא מקיימה לא רק בצורתה המינימלית, אלא במלואה, כפי שכנראה תכנן מלכתחילה.

אולם כיצד לא חשש אלישע להגביר עוד יותר את רוגזו של אליהו עליו, בהשהייה מתמשכת זו של הליכתו אחריו, במעשים שלא הודיע עליהם מראש? הפתרון לכך טמון במשמעות הנוספת שיש למעשיו אלו של אלישע: לא רק מעשים נימוסיים של פרֵדה יש כאן, אלא פעולות המסמלות את פרֵדתו המוחלטת מאורח חייו הקודם כאיכר, לשֵׁם כניסה לאורח חיים חדש של נביא (על עניין זה נרחיב בסעיף 5 להלן).[23] לפיכך סבור אלישע שאין במעשים אלו כדי להכעיס את אליהו, ולהפך: הם מבטאים את שלמות הליכתו אחריו ואת היות מעשהו בלתי הפיך.

נמצא כי מעשיו של אלישע מבטאים שתי מגמות הפוכות. מחד, עיכובו מלמד על תפיסתו את הנבואה, לא כניתוק ממעגל החיים הסובב אותו, כפי שראה זאת אליהו, אלא כקישור אל מעגל זה. מאידך, עיכובו מאפשר לו להביע במעשים את המעבר שהוא חווה מעובד אדמה באחוזת אביו - לנביא בישראל.

ד. לסיום עלינו לשים לב לשימוש בפעלים מהשורשים הל"ך ושו"ב בפי אליהו, בדברי אלישע ובלשון הכתוב. בהתחלפותם של אלו נרמז כל הוויכוח בין השניים, אף בלא העלאתו לרמה מילולית מפורשת וגלויה. אלישע אמר לאליהו: "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". אליהו עונה לו: "לֵךְ שׂוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ", ופירושו: מה לך ללכת אחריי, לֵך שוב מאחריי. בכך הופך אליהו בדברי ביקורתו את כיוון הליכתו של אלישע.

אולם אלישע עומד על שלו: "וַיָּשָׂב מֵאַחֲרָיו". לא נאמר 'וילך וישב מאחריו', כיוון שהפועל 'הלך' שמור בתודעת אלישע להליכה אחר אליהו. השיבה מאחרי אליהו לא נעשתה בכוונה הסרקסטית שהציעהּ אליהו, שישוב מאחריו לבלי שוב, אלא לפי כוונתו שלו: תחילה 'אשוב מאחריך' לנשק לאבי ולאמי, ואחר אחזור "ואלכה אחריך". ואמנם, לאחר שסיים אלישע מעשיו נאמר: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" - כאשר תכנן כן עשה.

ניצח התלמיד הצעיר את רבו הגדול בפגישת ההיכרות ביניהם, וכפה עליו את דעתו ואת הנהגתו, ומייד בסמוך הפך למשרתו. אין לך המחשה ברורה מזו ליחסו של אלישע לאליהו רבו: משיכה עצומה אל אישיות רבו והערצה בלא גבול: אלישע רץ אחר רבו, יצק מים על ידיו והיה משרתו. אולם הוא עושה כל זאת תוך שמירת עצמאות אישיותו ודרכו המיוחדת, שהרי לשם כך נבחר.

כך הם דברי ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין, בפירושו למסכת אבות 'רוח חיים':

"יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם..." (פ"א מ"ד) - ... הנה הלימוד נקרא 'מלחמה', כמו שאמרו: 'מלחמתה של תורה'. אם כן גם התלמידים 'לוחמים' ייקראו. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) " 'לא יבֹשו כי ידברו את אויבים בשער' (תהלים קכ"ז, ה) - אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינן זזים משם עד שנעשין אוהבין זה את זה". ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו שאמר "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק" מלשון "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית ל"ב, כה) שהוא עניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ... הוזהרנו גם כן, וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם, ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת.

אבל עם כל זה, ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב... ולכן יהיה אך בענווה יתרה, באמרו 'אם איני כדאי, אך תורה היא וללמוד אני צריך'. וזהו שאמר "הווי מתאבק" - כנ"ל, אך בתנאי: "בעפר רגליהם" רוצה לומר: בענווה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.

5. סעודת הפרֵדה

אין לוותר על עוד קו אחד, המתגלה כאן באישיותו של אלישע. בטרם לכתו אחרי אליהו לשרתו, עשה אלישע דבר נוסף, אשר נמשך זמן רב יותר מאשר זמן הנשיקה לאביו ולאמו:

וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ
וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר
וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. (כא)

כבר ראינו בסעיף הקודם כי שתי משמעויות יש למעשהו זה של אלישע, והאחת מהן דווקא הולמת את תביעתו החמורה של אליהו ממנו: מעשהו של אלישע מסמל את פרֵדתו מאורח חייו הקודם ואת כניסתו לחיים חדשים. יש לשים לב כי לצורך הסעודה הוא זובח את צמד הבקר שחרש בו זה עתה, ולצורך בישולו הוא משתמש בכלי הבקר העשויים מעץ (מצודות). רד"ק פירש את מעשיו כך: "מרוב מהירותו ללכת אחרי אליהו, לא המתין לחטוב עצים לבשל, ובקע כלי הבקר, והוא כלי המחרשה, ובישל להם הבשר". אולם נראה שיש לומר יותר מכך: בשחיטת צמד הבקר שחרש בו זה עתה ובבישולו על כלי הבקר שחרש בהם, ממחיש אלישע לעצמו, לעם הנהנים מסעודתו ואף לאליהו, כי תמה תקופת היותו חורש בבית אביו. פרדתו מעיר מולדתו ומאורח חייו בה היא מוחלטת, שלא על מנת לחזור.[24] הוא נושא פניו אל תפקיד הנביא, שהממלא אותו אינו יכול עוד לעסוק ביישובו של עולם בעושר ובהרווחה כמו עד עתה.

המפרשים עמדו אף על המשמעות האחרת שיש למעשהו זה של אלישע:

רש"י: מרוב שמחה עשה משתה.

רד"ק: שחט הבקר ועשה סעודה באותו השדה לחורשים ולעם אשר באו אחריו ללוותו... כי הוא נפרד מהם.

הליכתו אחר אליהו לשם הכשרתו לתפקיד החדש כנביא אינה כרוכה לדעת אלישע בהתבדלות מן העם, בניתוק כמו זה המאפיין את דרכו של רבו. זאת ועוד: בהליכתו אל תפקידו החדש יש מקום לשמחה. שמחה שלו עצמו - "מרוב שמחה עשה משתה", ושמחה של בני משפחתו, פועלי אביו ובני עירו כולם, שהוא נפרד מהם בסעודת מצווה. הרי למענם ולטובתם הוא הולך להיות נביא ה'.

כבר כאן, במעשה זה, ניכרת דמותו של אלישע, המבקש: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " (מל"ב ג', טו). וכבר כאן ניכרת דרכו של אלישע, כנביא הדואג לאנשיו בני לווייתו, לבני הנביאים ולכל איש מצוק. הביטוי "וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ" (פסוק כא) חוזר ונשנה כמה פעמים אצל אלישע (מל"ב ד', מא-מד):

צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ... תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ... תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ... וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'.

* * *

ניתוחנו את תיאור מפגשם של שני האישים, השונים כל כך איש מרעהו, העלה כי מפגש זה אינו נעדר מתיחות: ההידבקות ה'מגנטית' המהירה של אלישע באליהו העלתה ניצוצות. האם במתיחות זו ובסיבותיה יש לתלות את העובדה שבהופעותיו הבאות של אליהו בספרנו, בכרם נבות (להלן פרק כ"א) ובעימות עם אחזיהו ושלוחיו (מל"ב א'), פועל אליהו כשהוא לבדו? הרשאים אנו להניח, כי שירותו של אלישע את אליהו רבו לא האריך ימים, והם חזרו ונפגשו רק בעת עלייתו של אליהו והילקחו מעם אלישע (מל"ב ב')? דומה שזו מסקנה מוטעית. בני הנביאים בבית אל וביריחו מתייחסים אל אלישע כתלמידו המובהק של אליהו באמרם אליו: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׂךָ" (מל"ב ב'), ומשמעות דבריהם היא, שעד ליום זה היה אליהו אדונו של אלישע ועטרת ראשו. בהמשך, מתאר אחד מעבדי מלך ישראל את אלישע כך: "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׂר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מל"ב ג', יא). משמע אפוא כי אלישע התמיד בשירותו לפני אליהו מרגע שהלך אחריו לשרתו (בסיפורנו) והלאה.

ובכל זאת אין להתעלם מן העובדה שאליהו, גם כשהוא מלֻוֶּה בנערו (כמו לעיל בסוף פרק י"ח, וכמו בסוף פרקנו), נוטה לפעול את פעולותיו כנביא כשהוא לבדו (מל"א י"ח, מו; י"ט, ג; כ"א; מל"ב א'). לעומת זאת, את אלישע הנביא אנו מוצאים תדיר עם נערו או בחברתם של בני הנביאים, ונדיר לראותו כשהוא לבדו, והרי הבדל זה שביניהם מצטרף אף הוא לשוני הגדול שבין שני האישים.

הנה ראינו כיצד בשלושה פסוקים, בתיאורם של כמה מעשים וכמה דיבורים קצרים במפגש הראשון שבין שני הנביאים, העמיד לנו הכתוב עולמות שלמים, מועט המחזיק את המרובה. כל השוני וכל הניגוד בין שני האישים, וגם המשיכה הקיימת למרות זאת - ואולי דווקא בשל זאת - בין התלמיד לרבו, הכול משורטט כאן בבהירות, במעין רישום קל, המהווה תשתית לתמונות הגדולות שיצוירו בהמשך, בתיאור דרכו של אלישע.

6. נספח: 'תחילתו של אלישע' בסיפורנו ו'תחילתו של ר' אליעזר בן הורקנוס' באגדת חז"ל

מוטיב בן העשירים, החורש בשדה אביו, והממיר את עושרו ואת מלאכתו לטובת הידבקות ברב גדול, מצוי הן בסיפור הקצר על אלישע והליכתו אחר אליהו, והן באגדה המפורסמת על תחילת דרכו של ר' אליעזר בן הורקנוס בלימוד התורה, כתלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. אגדה זו מופיעה בכמה מדרשים, בנוסחאות שונות מאוד זו מזו.[25] נביא כאן את האגדה כפי שהיא מופיעה בתחילת פרקי דרבי אליעזר:[26]

מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיו לאביו חורשים והיו חורשין על גבי המענה, והוא היה חורש בטרשין.[27] ישב לו והיה בוכה, אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין, עכשיו אתה חורש על גבי המענה. ישב לו על גבי המענה והיה בוכה. אמר לו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש על גבי המענה. אמר לו: לאו. ולמה אתה בוכה? אמר לו: שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו: והלא בן עשרים ושמונה שנים אתה, ואתה מבקש ללמוד תורה? אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר. עשה שתי שבתות ולא טעם כלום. עד שנגלה לו אליהו ז"ל ואמר לו: בן הורקנוס למה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני מבקש ללמוד תורה. אמר לו: אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי. עמד והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי.[28] ישב לו והיה בוכה. אמר לו: מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה... והיה אומר לו שתי הלכות כל ימי השבוע והיה חוזר לו עליהן ומדבקן. עשה שמונה ימים ולא טעם כלום עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי... אמר לו: חייך היום אתה סועד אצלי. אמר לו: כבר סעדתי אצל אכסניא שלי. שלח ושאל אכסניא שלו... אמרו לו: ... והלא יש לו שמונה ימים שלא טעם כלום...

אמרו בניו של הורקנוס לאביהם: עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסיך, ועלה לו לירושלים לנדותו ומצא שם יום טוב לרבן יוחנן בן זכאי, והיו כל גדולי המדינה סועדים אצלו... נתן עיניו בר' אליעזר, אמר לו: אמור לנו דבר אחד מן התורה. אמר לו: רבי, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס, כך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקבלתי ממך. אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למעיין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכוחו להוציא מים יתר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורה יתר ממה שקיבל משה מסיני... והיה ר' אליעזר יושב ודורש... כיוון שראה אביו... אמר לו: בני, לא על כן באתי אלא לנדותך מנכסי, ועתה שבאתי לראותך וראיתי כל השבח הזה, הרי אחיך מנודים מהם והם נתונים לך במתנה. אמר לו: ... לא ביקשתי מלפני הקב"ה אלא תורה בלבד...

מלבד המוטיב הכללי הדומה, הדגשנו בציטוט חלקה הראשון של האגדה כמה משפטים הגורמים לדמיון מיוחד בין שני הסיפורים. אפשר כי גילוי אליהו לר' אליעזר והוראתו לו לעזוב את בית אביו ואת מחרשתו ולעלות לירושלים, המוזכרים בנוסח זה של האגדה, הם פרי השוואה מכוונת בין שני הסיפורים הדומים.

אולם לא פחות מן הדמיון, חשוב להבליט את השינויים הרבים בין שני הסיפורים. רובם נובע מן ההבדל בין סיפור מקראי נבואי ובין אגדה מתקופת חז"ל העוסקת בשאיפה ללמוד תורה. הנבואה היא משימה שה' מטיל על האדם שנבחר לכך. משום כך אליהו הוא הבא לשדה שבו חורש אלישע, והוא היוזם את נטילתו עמו מן המחרשה (באמצעות השלכת האדרת). לעומת זאת, השאיפה ללמוד תורה היא שאיפה פנימית שאינה זקוקה לגורם חיצוני.[29] ר' אליעזר עולה ביזמתו לירושלים וביזמתו הוא נדבק ברבן יוחנן בן זכאי גדול הדור.

בשני הסיפורים, המעבר של 'הגיבור' מן המחרשה אל היותו תלמיד כרוך במתיחות. אלא שמקור המתיחות הזו וסיבתה מתהפכים: בסיפור על אלישע, נעשה המעבר מחיי איכר לחיים של משָׁרת הנביא, בלא כל מתיחות עם משפחתו. אדרבה: פרֵדתו של אלישע ממשפחתו ומבני עירו נעשית בניחותא ומתוך סעודה של מצווה. איש אינו מנסה להניאו מצעד זה. מקור המתיחות בסיפור על אלישע, הוא דווקא באליהו ובדרישותיו המוחלטות מאלישע, העומדות אל מול עמידתו של זה על עצמאות אישיותו, המתבטאת ברצונו להפרד כראוי מקרוביו.

הפוך הדבר בסיפור על ר' אליעזר: אביו מנסה להניאו מללמוד תורה, ור' אליעזר נאלץ לברוח ממשפחתו על מנת להגשים את שאיפתו.[30] תהליך המעבר אינו כרוך בשמחה ובסעודה כאצל אלישע, אלא בבכי חוזר ונשנה ובצום. אף לאחר שהִייה של כמה שנים בירושלים לא פג המתח המשפחתי בין ר' אליעזר לבית אביו, ובהמשך האגדה אנו קוראים על רצונו של האב לנדות את בנו מנכסיו. רק בסוף האגדה משתנה יחס האב לבנו.

יחסו של רבן יוחנן בן זכאי אל ר' אליעזר תלמידו הוא יחס רך ואבהי, ונעדרת ממנו כל מתיחות. לא רק לגידולו בתורה דואג רבן יוחנן, אלא גם למזונותיו של תלמידו. הוא מעודד אותו לדרוש בדברי תורה מתוך עצמאות ומקוריות: על טענת ר' אליעזר "איני יכול לומר דברי תורה יות