שיעור 1 - השמיטה בתורה

  • הרב מתן גלידאי

השמיטה בתורה

א. פתיחה

במהלך השנה הקרובה נעסוק בלימוד הלכותיה של שנת השמיטה, מן המקורות ועד ההלכה למעשה. אולם, קודם שנצלול אל ים ההלכה בתחום זה, נקדיש שני שיעורים לבחינת מצוות השמיטה ומטרותיה באופן כללי. השיעור הראשון יעסוק בלימוד הפרשיות בתורה העוסקות בשמיטה, והשיעור השני יעסוק בטעמיה של מצוות השמיטה העולים מדברי חז"ל והראשונים. למטרותיה ולטעמיה של השמיטה עשויה להיות השפעה גם על הפן ההלכתי.

שמיטת קרקעות מופיעה בתורה בשני מקומות מרכזיים: בפרשת משפטים ובפרשת בהר. בנוסף, ישנו חצי פסוק בפרשת כי תשא: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כא), שלפי חלק מהדעות בגמרא עוסק בשמיטה, כפי שנראה בעתיד, וכן ישנה פרשייה בפרשת ראה (דברים ט"ו, א-ג), שעיקרה נוגע לשמיטת כספים, אך לדעת כמה פרשנים (כמו הרמב"ן) היא מזכירה בתחילתה ("מקץ שבע שנים תעשה שמִטה") גם שמיטת קרקעות. בשיעור זה נעיין בשתי הפרשיות המרכזיות של שמיטת הקרקעות: בפרשת משפטים ובפרשת בהר. כפי שנראה להלן, מצוות השמיטה מוצגת בפרשיות אלו באופנים שונים לגמרי.

ב. השמיטה בפרשת משפטים

פרשת משפטים עוסקת בעיקר במצוות ובכללים הנדרשים כדי שהחברה תפעל באופן תקין ויציב. היא פותחת בהסדרת היחסים הממוניים בין בני האדם: דיני נזיקין, שומרים, עבדים ועוד, ובהמשך היא עוסקת בדינים שונים שנועדו להגן על זכויותיהם של המגזרים החלשים בחברה: איסור הונאת גר, איסור עינוי יתום ואלמנה, איסור ריבית, השבת המשכון עם בוא השמש, איסור לקיחת שוחד והטיית משפט, ועוד. במסגרת הדינים הללו מופיעה גם מצוות השמיטה:

"ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה.
והשביעִת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביֹני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך". (שמות כ"ג, י-יא)..

פרשייה זו פותחת ב-ו' החיבור, אולי כדי לרמוז שאינה עומדת בפני עצמה, אלא יש לראות אותה כחלק מן ההקשר הכולל של הפרשה, העוסקת בדאגה לחלשים. כך הסביר גם האבן עזרא על אתר, שמצוות השמיטה נזכרת בפרשה זו, על שום הדאגה לעניים שיש בה: "ואכלו אביוני עמך". לדבריו, גם מצוות השבת - המופיעה מיד אחר כך - נסמכה לכאן בשל התועלת שהיא מביאה לשכבות החלשות: "וינָפֵש בן אמתך והגר". ניתן למצוא נקודות דמיון רבות בין השמיטה לשבת, ובכל זאת סבור האבן עזרא, שרק הפן החברתי הוא שזימן את שתי המצוות הללו לפונדק אחד[1].

גם אם נתעלם מן ההקשר ונתרכז בפסוקים אלו עצמם, נוכל להתרשם שמטרת המצווה היא חברתית. שם ה' כלל אינו נזכר כאן, ולחובתו של בעל השדה לשמוט ולעזוב את שדהו מופיע רק צידוק אחד: "ואכלו אביוני עמך". שש שנים בעל הקרקע האמיד אוסף בעצמו את פירות שדהו, ואילו בשנה השביעית הוא נוטש ומפקיר את היבול, כך שהעניים והמסכנים יוכלו לאכול ממנו. אמנם, חיית השדה מקבלת אף היא רשות לאכול מן הפירות, אולם רשות זו מוגבלת ל"יתרם", היינו למה שיישאר לאחר שהעניים יסיימו לאכול. לא נזכרת כאן אפשרות שהבעלים עצמו יאכל מפירותיו.

גם המכילתא על אתר הבינה את מטרת המצווה בדרך זו, והדבר הביא אותה להעלות הווא-אמינא מעניינת:

"והשביעית תשמטנה ונטשתה - מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' - מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם". (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ').

מאחר שמטרת המצווה, כפי שהיא מתוארת בפסוקים כאן, היא הדאגה לעניים, יש סברה לומר שהפקרת השדה אינה חובה אלא רשות, ומי שחפץ בכך רשאי לקצור בעצמו את תבואת שדהו, ובלבד שלא יקח אותה לעצמו אלא יחלק הכל לעניים. לכאורה, באופן זה תושג מטרת המצווה באופן שמיטיב יותר עם העניים, שלא יצטרכו לטרוח ולהגיע בגופם לשדה.

ברם, התורה כפלה את דבריה: "תשמטנה ונטשתה", כדי לשלול את הרעיון הזה, ולהדגיש את חובתו של בעל השדה להפקיר את שדהו ולא לאסוף את תבואתו. לדברי המכילתא, היה ראוי שהקרקע לא תהיה רק מופקרת, אלא גם פרוצה לכל עבר בלא שום גדר, אלא שחכמים ויתרו לבעל השדה על דרישה מחמירה זו, שקשה מאוד לעמוד בה (מן הסתם, מאחר שהיא מאלצת אותו לגדור מחדש את שדהו לאחר כל שנת שמיטה), והסתפקו בכך שלעניים תהיה דרך כלשהי להיכנס אל השדה (כגון ע"י השארת השער פתוח).

מדוע באמת נדחתה ההצעה של המכילתא? האם לא עדיף לעניים לקבל את הפירות הביתה ולא לכתת רגליהם אל המטעים והשדות? למעשה, כל המצוות האחרות הבאות לדאוג לעני בנויות באופן כזה: אנו נותנים לו צדקה או מתנות עניים, מלווים לו, מרחמים עליו, מזמינים אותו לביתנו וכו'. פעולות אלו מסייעות אמנם לעני, אולם הן מלֻוות בתחושת נחיתות ובושה מצדו, כאחד שזקוק לחסדיהם של אחרים ותלוי בהם. ההלכה היתה מודעת לבעיה זו, ולכן המליצה, למשל, לתת צדקה באופן שהעשיר לא ידע למי הוא נותן, והעני לא ידע ממי הוא מקבל. באופן זה העני יתבייש פחות, אם כי עדיין תהיה לו תחושה של 'מקבל'.

אולי משום כך קבעה התורה, שאחת לשבע שנים נדאג לעניים בדרך אחרת. בעלי השדות יפקירו את השדות וייעלמו מהם, וכך לא יהיה כאן 'נותן', וממילא גם לא 'מקבל'. השדה יהיה הפקר לכל, והעני יוכל ליהנות ממנו בלא שום רגשי נחיתות. מעיקר הדין היה ראוי אפילו להסיר את הגדרות מסביב לשדה, כך שהעני לא יצטרך לעבור שום גדר בדרכו אל הפירות, ולא ירגיש שהוא נכנס לשטח שנחשב בדרך כלל כרשות היחיד.

ואם נשאל: מדוע לאחר שהעניים מסיימים לקחת מן הפירות, ניתן המותר לחיית השדה? מילא לדאוג לעניים, אבל מדוע בעל השדה לא יקבל את שארית היבול לאחר שהתמלא כל מחסורם של העניים? התשובה, מן הסתם, היא, שכדי שהפקרת השדה תהיה אמיתית ושלמה, והעני יוכל להיכנס לשדה בלי להרגיש שהוא נהנה מחסדיו של איש, יש להפקיע את היבול במלואו מן הבעלים. אם צלו של בעל השדה יעמוד ברקע, וכל פרי שהעני יאכל ירד ממכסת הפירות שיקבל הבעלים, אין זה הפקר אמיתי, ומקננת התחושה שהעניים אוכלים על חשבונו של מישהו אחר. לכן הבהירה התורה לבעל השדה: אתה תנטוש את השדה לגמרי, ואל תדאג למה שיישאר מן הפירות - מישהו כבר יאכל אותם.

לפי מה שראינו עד כה, לכאורה אין שום איסור לעבד את האדמה בשנת השמיטה, אלא רק חובה להפקיר אותה. ניתן להסתפק בשאלה, האם המצווה היא להפקיר את הקרקע, או רק את היבול (כלומר: האם "תשמטנה ונטשתה" מתייחס ל"ארצך" או ל"תבואתה"), אולם כך או כך, לא נזכר כאן איסור לעבוד בקרקע, ולכאורה גם אין סיבה לאסור את העבודה, כל זמן שהאדם אינו מוגדר כבעלים, וממילא אינו נחשב כ'נותן'. אם אדם מתעקש לעבוד בשדהו אף שהוא יודע שלא יהיה לו שום חלק ביבול, או אם למשל אדם רוצה לעבוד בשדה של מישהו אחר, אין סיבה לאסור את הדבר, שהרי אין הדבר מונע מן העניים לאכול מן השדה כרצונם. אדרבה, הדבר רק מגדיל את כמות היבול הנתון להם.

אמנם, לפי אחת הדעות במכילתא (שם), הפסוקים שהבאנו כן כוללים איסור עבודה בשדה. לדברי אותה דעה, הלשון הכפולה של התורה: "תשמטנה ונטשתה", באה לומר שיש לשמוט מעבודה ולנטוש מאכילה[2]. כך הסבירו גם כמה מפרשני התורה (רש"י, רשב"ם, רמב"ן ועוד), והרמב"ן הסביר שפירוש זה יוצר הקבלה בין שני הפסוקים בפרשה: "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה", ואילו בשנה השביעית אל תזרע ("תשמטנה") ואל תאסוף ("ונטשתה").

קשה לקבוע האם אמנם זהו פשט הפסוקים, אולם מסברה, כאמור, לא מובן איך הרצון להגיע ל"ואכלו אביוני עמך" מצדיק איסור עבודה בשדה. ייתכן שהמכילתא קראה את הפסוקים בפרשת משפטים לאור הרעיונות המופיעים בפרשת בהר, שאותם נראה להלן. בכל מקרה, גם אם מופיע כאן איסור עבודה, ברור שאין הוא עומד במרכז הפרשייה. התורה כאן מתעניינת בעיקר בגורלם של הפירות, ולא במה שייעשה בשדה.

ג. השמיטה בפרשת בהר

רוח אחרת לגמרי מנשבת בפרשיית השמיטה המופיעה בפרשת בהר:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר:
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'.
שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמֹר כרמך, ואספת את תבואתה.
ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר.
את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ.
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך.
ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכֹל". (ויקרא כ"ה, א-ז).

ניתן לזהות בנקל כמה הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשיות:

ראשית, התורה חוזרת פעמיים על המילים "שבת לה' ", ומכאן שאין מדובר פה במצווה בעלת מטרות חברתיות, אלא במצווה שבין אדם למקום. רש"י על אתר מדגיש נקודה זו, וכותב שיש לקיים מצווה זו "לשם ה' ", ולא למטרה אחרת.

שנית, התורה מציינת מספר פעמים, שמצוות השביתה מתייחסת לארץ: "ושבתה הארץ... שבת שבתון יהיה לארץ... והיתה שבת הארץ...". לא עתידם של הפירות עומד כאן במרכז עניינה של התורה, אלא הדרישה שהקרקע תהיה מושבתת. החובה להפקיר את השדה באמת אינה נזכרת כאן בפירוש, ומצד שני ניתן למצוא כאן איסורי עבודה מפורטים: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה[3].

שלישית, העניים כלל אינם מוזכרים כאן. כאשר התורה עוסקת בשאלה מי יאכל את מה שיגדל (מעצמו) בשדה, היא מדברת קודם כל על בעל הקרקע ואלו הסמוכים על שולחנו: "לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך". ומכאן מדלגת התורה ל"חיה אשר בארצך", היינו לחיות הבר, שאינן שייכות לאיש. בתוך הקשת הזו נמצאים כמובן גם העניים והמסכנים, אולם אין להם שום מעמד מיוחד.

ההבדל בין הפרשיות בנקודה זו הוא כפול: קודם כל, פרשת בהר מתירה גם לבעל השדה ולבני ביתו לאכול מן הפירות, מה שפרשת משפטים לכאורה לא התירה. מעבר לכך, כפי שראינו לעיל, פרשת משפטים נותנת עדיפות לעני ביחס לחיות השדה: קודם אוכלים העניים, ורק את מה שנותר יקבלו החיות. ואילו בפרשת בהר יתרון זה נעלם: דין החיות כדין העניים ושאר בני האדם. כולם רשאים לאכול מן השדה באותה מידה.

למעשה, כל ההבדלים בין הפרשיות מתקשרים לאותה נקודה. מצוות השמיטה בפרשת בהר לא נועדה לשרת מטרות חברתיות, אלא מטרות דתיות-תיאולוגיות. ניתן לדבר על מגוון של מטרות כאלו, כפי שנראה בהרחבה בשיעור הבא, אולם לענייננו כאן נסתפק במטרה הפשוטה והבולטת ביותר: אנו מצֻווים להשבית את הארץ בשנת השמיטה, כדי שנכיר בכך שהארץ אינה שייכת לנו אלא לקב"ה, וכפי שנאמר בהמשך הפרשה בהקשר אחר: "והארץ לא תִמָּכֵר לצמִתֻת, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כ"ה, כג). בעל השדה אינו באמת הבעלים גם בשאר השנים, אלא גר ותושב באדמתו של הקב"ה, אולם בשש השנים הקב"ה מעניק לו זכויות על האדמה כאילו הוא בעלים, ובשנה השביעית הוא נוטל ממנו את הזכויות הללו.

כדי לבטא את הרעיון הזה באופן מלא, מטילה התורה הגבלות גם על עבודת האדמה וגם על האכילה מן היבול: העבודה נאסרת על כולם, כדי לבטא את העובדה שהאדמה אינה שייכת לאיש אלא לקב"ה, והאכילה הותרה לכולם באותה מידה: עשיר ועני, אדם וחיה, כולם שווים לפניו - כולם גרים ותושבים על האדמה, וכולם אוכלים יחד משולחנו של גבוה.

נמצא ששתי פרשיות השמיטה באות לבטל את הבדלי המעמדות החברתיים, אך הן עושות מטעמים שונים לגמרי: פרשת משפטים מכירה בקיומם של עשירים ועניים, ומְצווה להסיר את המחיצה ביניהם לשנה אחת, כדי להיטיב עם העניים, ואילו פרשת בהר מסירה לשנה אחת את המחיצה בין עשירים ועניים, כדי להמחיש שהמציאות של עשירים ועניים אינה אמיתית גם בשנים אחרות. ניתן לומר שבפרשת משפטים אנו עושים הצגה לשנה אחת, ואילו בפרשת בהר אנו עושים הצגה בשש השנים האחרות[4].

ד. שילוב שתי הפרשיות

שני פנים לה, אם כן, למצוות השמיטה: פן דתי ופן חברתי. מקצת מדיניה נובעים מן הפן האחד, אחרים מן הפן השני, ויש הנובעים משניהם גם יחד. בדרך כלל מתקיימים שני הפנים בהרמוניה, אולם לפחות בנקודה אחת יש לכאורה סתירה חזיתית ביניהם: מפרשת משפטים עולה שהפירות נאכלים ע"י העניים בלבד, ולא ע"י הבעלים, ואילו פרשת בהר מתירה לבעל השדה ולסמוכים על שולחנו לאכול מן הפירות לצדם של העניים. סתירה זו הטרידה את חז"ל, והם פתרו אותה באופנים שונים.

דעת המכילתא דרשב"י

נפתח בדבריה של המכילתא דרשב"י:

" 'ואכלו אביֹני עמך' - אין לי אלא עני, עשיר מנין? ת"ל 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. אם כן, למה נאמר 'אביֹני עמך'? - רובה לעניים". (כ"ג, יא).

המכילתא דרשב"י מחלקת בין הרמה העקרונית לרמה המעשית. מבחינה עקרונית, פירות השדה הם הפקר לכל, ועשירים ועניים רשאים לאכול ממנה במידה שווה. אולם, מבחינה מעשית, מי שיסתובב בשדות בשנת השמיטה, ימצא שם בעיקר עניים. בעלי השדות האמידים אינם צריכים לכתת רגליהם אל השדות כדי לקצור כמות קטנה של יבול. הונם הרב יאפשר להם להביא מזון לפיהם בדרכים חלופיות. העניים והמסכנים הם בעיקר אלו שינצלו את המציאות הייחודית של שנת השמיטה ויצבאו בהמוניהם על השדות והמטעים.

המכילתא דרשב"י דוחה אפוא את מה שחשבנו לפני כן: כדי לדאוג לעניים, אין צורך לאסור על העשירים לאכול מן הפירות. די בכך שבעלי השדות יפקירו את שדותיהם. רוב העשירים כלל לא יטרחו לפקוד את השדות, וגם אם יעשו כן, עדיין נמצאים העניים נשכרים הרבה. הפסוק "ואכלו אביוני עמך" בא לומר, שאפילו האביונים יוכלו לאכול, ואין הכוונה למעט את העשירים[5].

ממילא, אין שום סתירה בין הפרשיות מבחינה הלכתית: שתיהן מאפשרות לכל מאן דבעי לאכול מן השדות, אלא שפרשת משפטים מדגישה את התועלת שיש בכך לעניים, ואילו פרשת בהר מדגישה את התפיסה הדתית המשתקפת במצב זה.

דעת תנא קמא במכילתא דרבי ישמעאל

המכילתא דר' ישמעאל התייחסה אף היא לסתירה שבין הפרשיות:

"כתוב אחד אומר: 'ואכלו אביוני עמך', וכתוב אחד אומר: 'לך ולעבדך ולאמתך', כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין - הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין - 'לך ולעבדך ולאמתך'. רבי יהודה בן בתירא אומר: עד שלא הגיע שעת הביעור - מבערין אותה עניים ועשירים. הגיעה שעת הביעור - מבערין אותה עניים ולא עשירים". (מסכתא דכספא פרשה כ').

דעתו של תנא קמא נראית מנוגדת לכל מה שראינו עד כה: לא רק שאין מצב שבו העניים אוכלים והעשירים לא, אלא שקיים מצב הפוך: כאשר יש כמות מעטה של פירות, רק בעל השדה ובני ביתו אוכלים, והעניים אינם מקבלים דבר. הדבר נראה תמוה, שכן לא מצאנו מי שיחלוק על כך שבעל השדה צריך להפקיר את שדהו ולאפשר לכל מי שרוצה להיכנס אליו ולאכול מן הפירות. כמה מן האחרונים הבינו, שבאמת אין כאן קביעה הלכתית, אלא קביעה מציאותית: כאשר יש מעט פירות, בעל השדה כבר ימצא את הדרך לשים את היד על כל הפירות, ולא להשאיר כלום לעניים. כך, למשל, הוא יכול להפקיר את הפירות בפורום מצומצם, ולהזדרז ולזכות בהם מחדש. ממילא העניים יזכו לאכול מן הפירות מבחינה מעשית, רק אם יש כמות מרובה של יבול.

החידוש כאן הוא, שתנא קמא לא רק מתאר כך את המציאות, אלא גם מכשיר אותה מבחינה הלכתית. לדבריו, כאשר ישנם מעט פירות, אין מניעה עקרונית שהבעלים יקח את כולם, ולא ישאיר לעניים מאומה. תפיסה זו סותרת באופן חזיתי את הפרשייה במשפטים, המעמידה את העניים בראש מעייניה, ומעדיפה אותם על פני העשירים.

על כרחנו, שתנא קמא סבר, שבמוקד מצוות השמיטה עומד הפן הדתי המופיע בפרשת בהר, המבטל את הבדלי המעמדות, ואינו מבחין בין עשירים לעניים. פרשת משפטים רק באה להוסיף, שכאשר ישנה כמות מרובה של פירות, יש למצוות השמיטה גם תועלת נוספת, חברתית, אולם אין זו אלא תוצאה נלווית, ולא הרעיון המרכזי של המצווה, ואין המצווה מעניקה לעניים עדיפות על פני העשירים.

כפי שנראה בשיעור הבא, גם הראשונים שעסקו בטעמיה של מצוות השמיטה, הדגישו בעיקר את הפן הדתי, והתעלמו בדרך כלל מן הפן החברתי. ייתכן שסברו, בדומה לתנא קמא במכילתא, שעיקרה של מצוות השמיטה מופיע בפרשת בהר, וביסודה של המצווה עומדים הרעיונות המופיעים שם. פרשת משפטים לא באה אלא למנות מספר מצוות שבפועל מביאות תועלת לעניים, גם אם אין זו המטרה המרכזית שלהן.

דעת רבי יהודה בן בתירא

ר' יהודה בן בתירא חולק על תנא קמא, ומציע אוקימתא אחרת לתירוץ הסתירה בין הפרשיות: עד הביעור אוכלים עניים ועשירים, ומן הביעור והלאה אוכלים העניים בלבד. בניגוד לשתי הדעות בחז"ל שראינו לעיל, ר' יהודה בן בתירא למד את הפרשייה במשפטים כפשוטה, והבין שהיא מתירה את הפירות רק לעניים ולא לעשירים, בניגוד גמור לפרשייה בבהר. כדי לתרץ את הסתירה, חילק ריב"ב בין תקופות שונות: לפני הביעור, היינו בזמן שעדיין יש פירות בשדה, הפירות מותרים הן לעשירים והן לעניים. באופן זה מתקיים שוויון המעמדות של פרשת בהר, ואין שום פגיעה בעניים, כיוון שיש בשדה מספיק פירות לכולם. אולם, משעה שאזלו הפירות בשדה, ונותרו רק פירות בבתים, יש להוציא את הפירות מן הבית ולתת אותם לעניים בלבד[6]. מרגע זה ואילך אנו מוותרים על עיקרון השוויון, ובלבד שלעניים יהיה מה לאכול. העשירים כבר ימצאו דרך להסתדר. מבחינה זו ריב"ב נותן לפרשייה במשפטים עדיפות על פני הפרשה בבהר.

ישנן אפוא שלוש דעות בחז"ל בנוגע ליחס בין שני הפנים של המצווה, הדתי והחברתי: המכילתא דרשב"י סבורה שהם עומדים זה לצד זה, ואין שום סתירה ביניהם; תנא קמא (במכילתא דרבי ישמעאל) סובר שהפן הדתי הוא העיקר, והדאגה לעניים היא רק תוצאה נלווית של המצווה; ואילו ר' יהודה בן בתירא סבור ששני הפנים קיימים במקביל, אולם כאשר ישנה סתירה, יש להעדיף את הפן החברתי.



[1] דברי האבן עזרא הם חלק ממהלך כולל שלו, שבא להראות איך כל המצוות בפרשה קשורות לעניים, גם אם אין הדבר נראה כך במבט ראשון, ראה דבריו בפרק כ"ב פס' כז, כח, ל ובפרק כ"ג פס' א, ד, ח. אמנם, גם אם לא נקבל את כל המהלך שלו, שנראה מאולץ לגבי כמה מן המצוות בפרשה, דבריו בנוגע לשמיטה הולמים את פשוטו של מקרא, כפי שנראה להלן.

[2] דעה אחרת בחז"ל (במכילתא דרשב"י ובגמרא במועד קטן ג.) התרחקה עוד יותר מפשוטו של מקרא, והבינה שגם "תשמטנה" וגם "ונטשתה" מתייחסים לאיסורי עבודה שונים, והפקרת הפירות כלל אינה נזכרת כאן. אמנם, מהגמרא נראה שאין זו אלא אסמכתא בעלמא לאיסורי דרבנן, ולא ניסיון לפרש את הפסוקים.

האבן עזרא הציע פירוש אחר לפסוק, שעל פיו "תשמטנה" מתייחס לשמיטת כספים, ו"נטשתה" לאיסור עבודה בקרקע. גם פירוש זה רחוק מאוד מן הפשט, ונראה כניסיון להעמיס על פרשייה זו תכנים המופיעים במקומות אחרים.

[3] הבדל דק נוסף בין הפרשיות עשוי להתקשר לאותה נקודה. בפרשת משפטים עוסקת התורה בתבואה ("ואספת את תבואתה"), בכרם ובזית ("כן תעשה לכרמך לזיתך"), דהיינו בדגן, תירוש ויצהר, שהיו הגידולים המרכזיים שעליהם התבססה מחיית האדם בימי קדם. ואילו בפרשת בהר, התורה אינה מזכירה אלא שדה וכרם בלבד. בהמשך לימודנו נראה, שמדובר בעצם בשני אבות טיפוס: 'שדה' מייצג את כל גידולי האדמה, ואילו 'כרם' מייצג את כל גידולי העץ. הבדל זה בין הפרשיות מובן מאוד לפי דברינו: בפרשת משפטים הדגש הוא על זכיית העניים בפירות, ולכן הזכירה התורה את הפירות החשובים ביותר, שהעניים יפיקו מהם את מירב התועלת. גם אם נניח שהמצווה נוגעת לכל הפירות, והתורה רק נתנה כמה דוגמאות, סוף סוף הדוגמאות שהיא בחרה משקפות את העובדה שהפירות הם שעומדים בראש מעיינה. ואילו בפרשת בהר הדגש הוא על שביתת הארץ, ולכן מנתה התורה דוגמאות המייצגות את כל סוגי הקרקעות, בלי קשר לחשיבותם של הפירות.

[4] יש להעיר שההבדל בין שתי הפרשיות הללו בנוגע ליחס אל הבעלות הממונית משתקף לכל אורכן של פרשיות משפטים ובהר. פרשת משפטים כולה מבוססת על הזכות שיש לאדם בממונו, ומפרטת את הפיצויים המגיעים לו במקרה של פגיעה בזכויות אלו, כגון במקרה של נזק או גניבה. ואילו פרשת בהר כולה באה לחתור תחת מושג הבעלות. כך, למשל, אדם אינו יכול למכור שדה לצמיתות אלא רק עד היובל, "כי לי הארץ". ובדומה לכך אדם אינו רשאי להחזיק עבד עברי לעולם אלא רק עד היובל, ואינו רשאי לעבוד בו "עבודת עבד" או למכור אותו "ממכרת עבד", אלא עליו להתייחס אליו "כשכיר כתושב". וכל כך למה? - "כי עבדי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים". אדם אינו יכול להיות בעלים על אדם אחר, כיוון שכולם עבדים של הקב"ה. זאת בניגוד למה שעולה מפרשת משפטים, המתייחסת לקיומו של מוסד העבד העברי כמשהו מובן מאליו, ומאפשרת לו, לפי פשוטו של מקרא, לעבוד עד עולם, אם רצונו בכך.

הבדל זה משתקף למשל גם במצוות ההלוואה לעני. בפרשת משפטים היא מופיעה כמשהו וולונטרי: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך - לא תהיה לו כנֹשה..." (כ"ב, כד). העני נקרא כאן "עני", ואין חיוב גמור להלוות לו, אלא רק להתחשב בו: לא לגרוף הון על חשבון המצוקה שלו, להחזיר לו את המשכון בשעת הצורך וכו'. ואילו פרשת בהר קובעת: "וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך - והחזקת בו". העני נקרא כאן "אחיך", כלומר מישהו כמוך בדיוק, שבמקרה כרגע זקוק לעזרתך, ויש חיוב גמור לסייע לו. להרחבה בנושא זה יעויין במאמרו של הרב אליקים קרומביין, "הרכושנות לאור פרשיות הממון בתורה", שהתפרסם בבית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון במסגרת שיעורי פרשת השבוע (לפרשת משפטים).

[5] כך נראה שהבין גם הרמב"ם: "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר 'ואכלו אביוני עמך' " (הל' שמיטה ויובל פ"ד, הכ"ד).

[6] להבנת מהותו המדוייקת של דין הביעור נקדיש שיעור נפרד בהמשך השנה.