שיעור 1 - פתיחה

  • הרב אליקים קרומביין

שיעור 1

א. פתיחה

אני מקווה שכל המתעניין בתורה ובמשמעותה עשוי להפיק תועלת מסדרת השיעורים שלפנינו, המוקדשת לנושא "תורה לשמה"; אבל אחטא לאמת אם לא אמקד את הדברים: למי מיועדת סדרת השיעורים הזו? המיקוד גם יאפשר לקוראים להבין את מגמת פנינו בצורה ברורה יותר.

הרשו לי לפתוח בעוד שתי שאלות: ראשית, האם לימוד התורה המוכר שלנו הוא "לשמה"? ושנית - מה זה משנה, בעצם?

להלן נרחיב בעזרת ה' במושג "תורה לשמה", ונעמיד אותו לבירור ולהגדרה. עיון זה יעניק לנו כלים שבהם נוכל להעריך גם את הלימוד שלנו, כלומר לבדוק האם הוא עומד בגדרים של "לשמה". אבל דווקא השאלה האחרונה, שאלת הטעם, מתייצבת לקראתנו בשער. מה בכלל חשיבותה של הסוגיה הזו? כאשר אנו לומדים, אנו עוסקים באופן טבעי בפן האינטלקטואלי של הדברים. איכות הלימוד תלויה בהשגת כל אותן תכונות של לימוד טוב: שליטה, העמקה, ארגון, ועוד. אבל חכמינו נותנים לנו עוד מבחן איכות ללימוד התורה: הלימוד האידיאלי הוא לימוד "לשמה". לכן, ככל שנעריך יותר את מרכזיותו של תלמוד תורה, וככל שנשקיע בו יותר, מתבקשת ללא ספק התעניינותנו בקריטריון המיוחד הזה, שעליו הרחיבו רבותינו את דיבורם. טבעי וראוי שנרצה לדעת, אם גם הלימוד שלנו עומד בו, ושנשאף להגשמתו המירבית; אך כל זה דורש שנשתדל להבין על דיוקו את מושג ה"לשמה", (ובדרך אגב: נשחרר כבר מעתה את "לשמה" מהצורך במרכאות כפולות.) והרי לנו סיבה טובה להחשיב את העיון בסוגיית הלשמה.

אך שיקול זה, חשוב ככל שיהיה, אינו העיקר בעיניי. יש עניין חשוב יותר, שבגללו חשוב לי, ולנו, לחפש את מעלת הלשמה.

ב. תלמוד תורה היום: מסורת וזניחתה

דורנו מתחבט הרבה ביחסו לתורה. השבח לא-ל, רבים הם העוסקים בתורה בפועל, אבל רבים הם גם התוהים על משמעות התורה בחייהם. תחושת מחויבות קיימת אצל רבים, אבל יש גם תחושת ניתוק מעיקה ומכבידה. אי-היכולת למקם את התורה במחוזות של משמעות ונגיעה בחיים הממשיים, מונעת מלומדיה את השמחה, הסיפוק והמלאות, וגם קוצצת בכנפי ההישג האינטלקטואלי.

דרכים שונות הוצעו להתמודד עם המבוכה הזו. דומה שכיום, אנו עדים לפיתוח דפוס מסוים המתמודד עם הבעיה: התעוררותן של שיטות חדשות ללמוד תורה, ובמיוחד - לימוד גמרא. שיטות השואבות השראה מעולם המדעים והספרות הולכות ומתפשטות. באמצעים האלה נדרשות סוגיות ההלכה, אחת לאחת ובשיטתיות, להעניק את פנימיותן החווייתית ואת עומקן המחשבתי. המייחד את דורנו הוא שהגישות החדשות אינן תוספת נדבך הבנוי על הליכי הלימוד המקובלים, אלא תחליף ועיקר. מורים ולומדים בני דורנו מפקפקים בכוחה של מסורת הלימוד הנמשכת מדור לדור, ומעדיפים לעמוד מול המקורות על בסיס חדש, ולשאול שאלות שמעולם לא נשאלו. אופיינית היא אימרה המיוחסת לראש ישיבה בן ימינו, הטוענת שדור שאינו לומד בשיטה המתאימה דווקא לו, הרי זה בבחינת ביטול תורה. אימרה זו עצמה חדשה היא, ונתקשה למצוא לה הד בדורות קודמים.

אפשר לברך על כל התרעננות בלימוד התורה, ויש להודות בחיוב שבהפצת אור חדש. אבל מבחינות רבות, ההינזרות ממסורת הלימוד מתגלה ככשל. למשל, נשים לב לנקודה שהיא נראית, אולי, חיצונית: אי אפשר ללמוד מסקנות הלכתיות מהתורה הנלמדת בסגנונות החדשים. הלומדים בעצמם מן הסתם יודו בכך. בעומדם בפני שאלה מעשית של "תורת-חיים", כיצד לנהוג בפועל "על פי התורה אשר יורוך", יפנו לפסיקה המבוססת על נתיבי הלימוד המקובלים, ולפוסקים המומחים בניתוח ובשיקול ההלכתיים שהתקדשו מאז ומעולם. האם אין בעובדה זו כדי ללמד על מרכזיות מסורת בית המדרש? האם אינה מעידה שאי אפשר להחליף את מסורת הלימוד בלי להחסיר פעימות-חיים?

הרהורים עמוקים במצב החדש מוסיפים להוליד אי נחת; אנו חשים שאבותינו-רבותינו התקשרו לתורתם בכל נימי הנפש, לאותה תורה המצטיינת בעינינו בנתיביה הטכניים והמקצועיים. למה לא חשו הם בבעיות המציקות לנו? קודמינו בשרשרת - כלום אטומים היו, מנותקים מעומק החיים?

תיאור טבעי, הנראה כלקוח מן המציאות, מופיע באבות דרבי נתן:

...בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר אל תאמר איני צריך לו, אלא לך אצלו. ואל תשב עמו לא על גב המטה ולא על הכסא ולא על הספסל, אלא שב לפניו על הארץ, וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיע, כדרך שקבלו אבותיך מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע. (אבות דרבי נתן, נוסחא א', פרק ו').

החלפת "הכלה" היא סוג של כניעה ובריחה מאתגר. ההתרחקות ממסורת הלימוד היא כריתת שורש. ראש ישיבה והוגה עמוק בן-דורנו התבטא כך:

כל העניין של ישיבה הוא 'זקנה'. אי אפשר ללמוד תורה רק מצעירים או רק מעצמנו. מי שלא מוכן ללמוד את התורה של ה'קצות', של ר' חיים, של ר' שמעון וגם של ה'אבי-עזרי' - אין לו שייכות לתורה, משום שכל המשמעות של השתייכות לתורה היא ההשתייכות לזכות האבות, וזו הבחינה של ה'זקנה'...

מי שלא מוכן להיות חלק מאותה מסורת וחושב שהוא יכול להתחיל את התורה מעצמו, מי שאינו מוכן להגיע לאותה אינטימיות עם עולם התורה ועם היהדות מי שרוצה להיות אינדיבידואליסט, להישאר מנוכר וללמוד כמו 'משכיל' - אף פעם לא יוכל להיות בן תורה.

(הרב שג"ר ז"ל, "פניך אבקש", בעריכת מאיר ורדיגר ועוזיאל פוקס, עמוד 12[1])..

הסיבוך שלנו מעלה חשד להפרעה עמוקה, איזה עיוות פנימי בלתי מזוהה. הראי"ה קוק כתב:

כשם שהאדם הבריא הוא חפץ חיים, ואינו מחפש על זה טעמים והוכחות, אבל החולה במחלת הנפש, שהוא קרוב לאבד את עצמו לדעת, הוא מוטל בספיקות על תכלית החיים, כן בעל נפש בריאה הוא אוהב את התורה ומחקריה מלב ונפש ודבר אחד מן התורה, אפילו מדקדוקי סופרים, יקר לו מכל הון, ורק כשנחלה היסוד הנפשי יגיע לומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה. (אורות התשובה, פרק ו', פסקה י').

ובכן, אהבת התורה אמורה להיות ספונטנית וקיומית כאחת, ולא מותנית בקישור פרטני של כל סוגיה וכל דין למקבילה רעיונית כלשהי. שינויים ביסודות ההיגיון התלמודי מעידים על יאוש מלחזור לאותה רמה של קשר טבעי.

אבל אין להכחיש - הבעיה היא בעיה. הדור אינו אשם בכך שמה שהיה כנראה מובן מאליו בתקופת חז"ל הוא בימינו יקר מציאות. מה יעשה מי שדבק בשרשרת הלימוד כפי שקיבלנו מהדורות הקודמים? מה הסיכוי שלו למצוא בה מענה רוחני משמעותי?

הפסקה האחרונה מחזירה אותי לשאלה שבה פתחתי: למי מיועדת הסדרה. כאמור, באופן כללי היא מוקדשת באהבה לכל מי שיפיק ממנה תועלת, לכל הרוצה להבין ולהשכיל באחת מהסוגיות המרתקות הנוגעת לחיי כל בן-ישיבה בהווה ובעבר. אבל אני יודע שקיימים לא מעטים, שהמבוכה שהוזכרה לפני כמה שורות היא מבוכתם, וחלומי הוא שכמה מהם ישתתפו בלימוד שלנו כאן.

למה שהאנשים האלה ימשיכו איתנו? אכן, איננו יכולים להבטיח להם דבר, חוץ מהתמודדות תוך כדי לימוד, עד כמה שידנו תגיע. לא מתכון ולא פתרון הם התקווה שלנו, אלא הבנה ומתן כיוון; כי אני מאמין שיש בסוגיית "תורה לשמה" התייחסות, גישה, ואולי אפילו מפתח, להבנת קשרינו עם עולמו של תלמוד תורה.

ג. הספר "תורה לשמה" של הרב ד"ר נחום לאם

לפני שניגש לעיון שלנו, ראוי שנעשה היכרות ראשונה עם המחקר הקיים בנושא. ספרו של הרב ד"ר נחום לאם (להלן - רנ"ל), "תורה לשמה", הינו תיאור יסודי ורב היקף של סוגיית תלמוד תורה, בהיבטיה ההלכתיים-הגותיים. במרכז הספר ניצבת דמותו של ר' חיים מוולוז'ין וחיבורו המפורסם, "נפש החיים". אך למעשה עבודתו של רנ"ל מתפרסת הרבה מעבר לר' חיים ומשנתו, והיא מהווה מחקר ומיפוי של מקומה הראוי של לימוד התורה בחיי היהודי, על פי הגותם של חכמי ישראל המסורתיים לדורותיהם. שמו של הספר רומז לסוגיה מרכזית בתוך המכלול הזה: אותו לומד, כיצד עליו לתפוש את מטרת לימודו, ולאיזו מטרה ראוי שיכוון?

מספר חוקרים כתבו ביקורות על נקודה זו או אחרת העולות בספר, אך כאמור, נדמה שאין חולק על ראשוניותו, או על חשיבותו שלא נס ליחה. העיון החוזר בחומר שאותו קיבץ וארגן רנ"ל ממשיך להעלות שאלות, ומזמין דיון נוסף. ובכן, הלימוד שלנו יסתמך על עבודתו של הרב לאם, אך נרצה לבחון את הסוגיה מזווית חדשה, וגישתנו לנושא תהיה שונה.

ד. מבנה התוכנית

בהסתכלות כללית, נחלק את הסדרה לשנים: עד ר' חיים מוולוז'ין (הנקודה שבה עצר הרב לאם), ולאחריו. כבר בהתחלה (שיעורים 2-3) נעמיד שאלה יסודית בקשר להבנת מושג הלשמה ביחס לתורה, ולאור שאלה זה נמשיך ונעיין במקורות. נקדיש תשומת לב מיוחדת לתורתו של ר' חיים מוולוז'ין. בשלב השני של הסדרה, נדגיש את משנתו של הרב קוק. השאלות שיעלו ייבחנו הן מנקודת מבט פנימית, כלומר מתוך המקורות המסורתיים, והן מבחינת ההקשר החברתי וההגותי של הסוגיה.

נפתח כעת את מסענו במקור יסודי, המעמת בין שתי הבנות של תורה לשמה.

ה. "נפש החיים" על תורה לשמה

לפנינו קטע היסוד מתוך ספרו של ר' חיים מוולוז'ין (להלן - רח"ו). הציטוט הוא מפרקים ב'-ג' בשער הרביעי והאחרון של "נפש החיים", שער המוקדש כולו לאידיאל הנשגב של תלמוד תורה. אמנם מבחינה כרונולוגית אנחנו מקדימים כאן את המאוחר, אבל לפני שנעיין במקורות קדומים יותר, מטרתי כאן היא להעמיד מראש את דברי רח"ו כנקודת התייחסות. זו פתיחה טובה לא רק בגלל יסודיותו של הקטע. מקורות אחרים הנוגעים לנושא שלנו בדרך כלל הולכים בגישה פשוטה, ומבארים את המושג בהתאם לתפישת המחבר בלבד, וללא התחבטות. אבל אחד הדברים המייחדים את הפיסקאות האלו מ"נפש החיים" הוא ששאלת הגדרת תורה לשמה מוצבת בצורה מודעת כעניין שיש לדון בה, ושיש לגביה שיטות שונות. בפרק ב' דלהלן, מציג רח"ו תפישה של לשמה שאינה מקובלת עליו. במונחים שפיתח הרב לאם בספרו, התפישה של פרק ב' מכונה "רליגיוזית" כלומר "דתית" או קשורה לעבודת הבורא; שימו לב לטענות שאותן מעלה רח"ו נגד התפישה הזו.

להלן דברי רח"ו:

פרק ב

ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור, כי לשמה אין פרושו דבקות כמו שסוברים עתה רב העולם, שהרי אמרו רז"ל במדרש (שוח"ט) שבקש דוד המלך ע"ה מלפניו יתברך, שהעוסק בתהלים יחשב אצלו יתברך כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות, הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון וביגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפני יתברך מאמירת תהלים.

ואם נאמר שלשמה פרושו דבקות דוקא, ורק בזה תלוי כל עקר ענין עסק התורה, הלא אין דבקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום.

וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו...

וגם כי היה די לענין הדבקות במסכת אחת, או פרק, או משנה אחת, שיעסק בה כל ימיו בדבקות. ולא כן מצינו לרז"ל (סוכה כח.) שאמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו', היינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדין לא יצא ידי חובת עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה, ולזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד, מיום ליום ומשעה לשעה...

ומסתברא נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס, שבעת אשר האדם עוסק בהם, הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם, כגון קנין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן בש"ס, וכללי דיני מגו של רמאות שהיה הרמאי יכול טעון, וכמעט בלתי אפשר שיה אצלו אז גם הדבקות שלמות כראוי.

נמשיך כעת לפרק ג', בו מתאר המחבר את המושג האמיתי לפי דעתו. תפישת פרק ג', על פי הרב לאם, היא הגדרת לשמה "השכלית", או הקוגניטיבית.

פרק ג

אבל האמת כי ענין לשמה פרוש, לשם התורה, והענין כמו שפרש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק (נדרים סב.) עשה דברים לשם פעלן -לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן -כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות, עכ"ל.

דקדק לבאר שינוי לשונו דראב"צ, שבעשיה אמר "לשם פעלן", ובדבור אמר "לשמן", לכן בענין העשיה פרש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ובענין הלימוד פרש לשם התורה כו'.

וכונתו ז"ל מבואר, הינו כי עשית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר, בדבקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עלאה, לגרום לתקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלן, "כי כל פעל ה' למענהו" (משלי, פרק ט"ז, פסוק ד'), ואמרו רז"ל -לקלוסו.

ואם כי ודאי שגם במצוות, העקר בהם לעכובא הוא העשיה בפעל, והכונה היתרה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל, כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון בעז"ה, עם כל זה, מצטרף קדושת וטהר מחשבתו לעקר העשיה בפעל, לעורר ולפעל תקונים יותר גדולים בהעולמות, משאם היתה המצוה נעשית בלא דבקות וקדושת המחשבה.

אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכותיהן אמר "ודבר בהן", ר"ל הדבור בעניני המצות והלכותיהן, יהיה "לשמן", פרוש לשם הדברי תורה, הינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול....

וזה שמסים הש"ס גבי רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח כו', לקים מה שנאמר (משלי, פרק ח', פסוק כ"א) "להנחיל אוהבי יש" כו', שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה, שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה, אשר בחוץ תרונה, שיש לאל ידה להנחיל ולתת שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש, הינו להוסיף בה לקח ופלפול, וזהו "אוהבי".

הלשמה של פרק ב', שמטרתה השגת הדבקות המיסטית בריבונו של עולם, הייתה רווחת מאוד בימיו של רח"ו, על פי עדותו כאן. מגמה זו בוודאי הייתה נחלתם של החסידים, שמולם מתווכח רח"ו ברבים מדפי "נפש החיים". רח"ו מקבל את הלגיטימיות של הרצון להידבק, ואף מעודד אותה. הוא אפילו מעמיק את הבנת משמעותה של הדבקות הזו, כאשר הוא אומר שמחשבות טהורות כאלו משיגות יעד נשגב של תורת הסוד - תיקון העולמות העליונים. אלא שלדעתו מקומו הראוי של רצון זה הוא רק בקיום המצוות. ואילו בכל הקשור ללימוד תורה, מגמה זו דחויה, משום שהיא מכרסמת בהישג האינטלקטואלי מבחינה כמותית וגם איכותית. הרגש והריכוז הרוחני מנטרלים את הצלילות ואת החשיבה הבהירה הנחוצות להבנה ולהעמקה.

על כן, ר' חיים טוען שהלשמה המיוחד לתלמוד תורה שונה באופן מהותי: מטרת לימוד התורה היא עצם ההשכלה; הלימוד הוא הוא מטרת עצמו, והוא אינו משמש כאמצעי ליעוד אחר, רצוי ונשגב ככל שיהיה. הרא"ש, שעליו מסתמך ר' חיים, מגדיר תורה לשמה במונחים שכולם מן התחום הקוגניטיבי: לידע, להבין, להוסיף לקח ופלפול.

אנחנו מתקרבים לסוף השיעור הראשון הזה, אך נמשיך להבא לעיין בדברי נפש החיים. ברצוני לסיים כאן בשאלה. נחזור לטענת הרח"ו נגד החסידים: לדבריו, אם החסידים צודקים בפירושם ש"לשמה" פירושו "למען הדבקות בבורא", היה אפשר, ואפילו עדיף, לומר תהילים. יש פה הנחה, שאמירת תהילים אינה נחשבת לימוד תורה, לצורך הדיון הזה[2]. אבל גם מתוך הנחה זו, טענת רח"ו אינה מובנת על פניה. הרי השאלה שהוא והחסידים רוצים לענות עליה היא: מהי הגדרת לשמה בתלמוד תורה? כלומר, אדם המקיים מצוות לימוד תורה, למה עליו לכוון? לשאלה הזאת, ענו החסידים את מה שענו. לכאורה, חיוב תלמוד תורה הוא ההנחה שעליה מושתת כל הוויכוח. השאלה היא רק מהי הכוונה האמורה ללוות את הפעולה הדתית המרכזית הזו. אי אפשר לטעון שלפי דברי החסידים, שהיה עדיף לא ללמוד, אלא לעשות דבר אחר, כי החיוב ללמוד מוסכם על כל הצדדים.

נראה לי שהתשובה לשאלה הזאת מלמדת דבר חשוב על טיבה של הסוגיה שבה אנו מתחילים כעת לעיין. על כך, כאמור, בפעם הבאה.



[1] הדברים האלה נאמרו מפי מי שנחשב להוגה ולמדן מקורי ביותר, ועל אף המתח השורר (אצלו) בין המקוריות והדבקות במסורת, כפי שמצויין שם בפנים.

[2] אולי כוונתו שמבחינה איכותית, אמירת תהילים תיחשב "ביטול תורה" לעומת ההעמקה השכלית והיגיעה שבלימוד סוגיות הש"ס.