שיעור 10 - השואה לאור תפיסת הרע בקבלה (ג)

  • הרב תמיר גרנות

שיעור 10: השואה לאור תפיסת הרע בקבלה (חלק ג)

פתיחה

אנו מצויים בעיצומה של סדרת שיעורים שרב בה השימוש במושגים קבליים. ניסיתי, כמיטב יכולתי, להסביר גם את מושגי היסוד, עבור קוראים שאינם מורגלים בהם. מי שבכל זאת הדברים זרים לו, נפשית או מושגית, אקווה שיפתח את מוחו ולבו, ואם לאו - ימתין עוד כמה שיעורים.

בשיעור הקודם הצגנו כמה דרכים להבנת מקורו של הרע ומעמדו על פי חכמת האמת. דיברנו על (א) שבירת הכלים, (ב) ספירת הגבורה/הדין (ג) והמלכות כמקורות אפשריים להיווצרות הסטרא אחרא, והסברנו מה אופיו ומהותו של הרע לפי כל אחת מן הדרכים. בסוף השיעור הרחבנו יותר על תפיסת הסטרא אחרא כנובע מן 'המלכות' - מצד הנוקבא, הקרוי בקבלה גם 'אני'. זוהי בחינת האחרוּת שבא-לוהות, בחינה של מציאות שיש לה סובייקטיביות משלה, והיא מתעצמת עד שהיא אומרת "אני ואפסי עוד".

בשיעור הנוכחי נמשיך לפתח דרך זו, הקושרת בין המלכות לסטרא אחרא, ונוסיף ממד חשוב חדש: הקשר בין היווצרות הכלים במציאות לבין היווצרות הרע. מתוך הדברים ננסה בע"ה לברר מנקודת מבט נוספת את הזיקה בין הרע המטפיזי לרע האנושי, זיקה שעצם קיומה ושאלת משמעותה מרחפים מעלינו כבר שיעורים רבים.

א. אורות וכלים

אור וכלי בעולם

עשר הספירות העליונות מורכבות מ"אורות" ו"כלים"; אך לא רק הן - המציאות כולה מורכבת משתי בחינות אלה. ניתן לומר שלכל דבר בעולם יש שני היבטים: האור והכלי.

ננסה לבאר זאת מתוך התבוננות בנפש האדם. הנה לדוגמה המחשבה. המחשבה גופה היא פעולה רוחנית - אפשר לתאר אותה כתנועה, שפע או אור בעלי תוכן אינסופי; אבל המחשבה מתרחשת במקום גשמי - במוח. הפעילות במוח אינה עצם המחשבה, אך היא נושאת אותה ומגבילה אותה; כשהמוח עייף או חולה, המחשבה מוגבלת. אף שעצם התעוררות המחשבה אינה ריאקציה כימית, הרי היא תלויה, בסופו של דבר, בבסיס הכימי-ביולוגי שלה. כל כוח או שפע רוחני (אור) צריך כלי כדי לפעול בו. המחשבה היא 'כוח רוחני', והמוח הוא הכלי הגשמי המאפשר לה לפעול, וממילא מגדיר ומגביל אותה בגבולותיו הגשמיים.

לאמתו של דבר, לא רק המוח הגשמי הוא כלי למחשבה. גם בתוך המחשבה גופה ניתן להבחין בין אור המחשבה לבין כלי המחשבה. עצם הרעיון, ההברקה, ההארה, התפיסה של איזה עניין, הם בבחינת 'אור' המחשבה; ההמשגה, הניתוח, הסברת המחשבה במילים (גם ההסברה לעצמי), אלו כבר כלי המחשבה, מפני שהם נושאים אותה בגבול ומלבישים אותה בלבוש שנותן לה קונקרטיות ומסוימות, דהיינו: כלי.

והרי דוגמה נוספת. מורה המלמד את תלמידו עושה שתי תנועות הפוכות: מצד אחד הוא נדרש לתנופת המחשבה, לדמיון ולהזרמת שפע של רצון ומחשבה כדי שהתלמיד יבין; מצד שני, כדי שיוכל להסביר, מוכרח הוא לצמצם את מחשבתו כפי מידת התלמיד, רמתו, יכולתו לקלוט וכיוצא באלה. הצד הראשון הוא אור הלימוד, המושפע מצדו של הנותן; הצד השני הוא הכלי שלו, המושפע מצד המקבל.

ועוד דוגמה אחרונה. פלוני חווה חוויה עזה, והוא מחליט שברצונו לעשות טוב ככל שאפשר. יש לו רצון ענק של נדיבות והשפעת טוב, אך אין הוא מצליח לחשוב מה יעשה. ואז עולה בדעתו להקים גמ"ח לשמחות, למשל. הוא מתחיל לגלגל את המחשבה, ואז הוא מבין שבכך לא יבוא לידי ביטוי רצונו להיטיב עם אנשים באופן רוחני ומתוך מפגש ממשי ויומיומי, והוא נסוג. אז הוא חושב על דבר מה אחר, אך שוב הוא מגלה שרצונו הגדול לא ימומש במלואו. וחוזר חלילה. עד שלבסוף הוא מבין שכל נתיב/כלי שבו יבחר לפעול ידרוש צמצום והגדרה של הרצון שלו, ואין לו שום בררה - בלא הגבלה כלשהי, לא יוכל לפעול כלל. במקרה דנן, גמ"ח השמחות שיקים הוא הכלי המכיל את רצונו הגדול להיטיב; הוא מגדיר, הוא גשמי, הוא מוגבל - אך זו הדרך היחידה בה יוכל להוציא מן הכוח אל הפועל את רצונו להיטיב.

אור וכלי בא-לוהות

בכל המציאות חייבת להיות התאמה בין האור ובין הכלי בו הוא נמצא: השפע או הכוח הרוחני צריך לצמצם עצמו לכלי שיכול להכילו. מתוך העיקרון הזה נתבונן בעשר הספירות, שגם בהן מופיעים שני ההיבטים. הספירות הן הבחינות המיוחדות של השפע הא-לוהי האינסופי שמשפיע ה' בעולם. לכאורה צריך האור/השפע הא-לוהי לצמצם עצמו לאופן פעולה או לאופן הופעה מוגדר: חסד, דין וכו'. אלא שבאצילות הא-לוהית אין הצמצום יכול להיות גמור, שכן האור הא-לוהי אינו יכול להיעלם או להתכלות, אלא רק להסתתר או להתכנס. מכאן עולה ההבחנה הידועה בקבלה בין אור פנימי ואור מקיף: האור הפנימי הוא האור שמאיר את הכלי מתוכו, השפע הא-לוהי המופיע לפי מידת הכלי; האור המקיף הוא השפע/הכוח המקיף את הכלי מפני שלא יכול היה להצטמצם למידתו. נראה את הדברים בלשונו של רבי חיים ויטאל [ההערות הבאות בציטוטים בסוגריים מרובעים ובגופן מוקטן הן שלי, ת"ג]:

והוא כי בחינת האורות שהם עצמות הנשמה הפנימית שבתוך הכלים כנ"ל [הכלי הוא כגולם ללא רוח חיים, ללא אנרגיה: כמו מוסד ללא אנשים, מחשבה ללא רצון, מילים ללא כוונה וכיוצא באלו], הנה אלו האורות מתחלקים לב' בחינות, והם או"פ [אור פנימי] ואו"מ [ואור מקיף]. והענין הוא כי הנה האור המחיה והמאיר בתוך הי' ספירות הנקרא כלים [הספירות קרויות כלים, כי הן מגדירות ומלבישות את האור האינסופי של הא-לוהות], הנה יש בו בחינה המתלבשת תוך הכלים כדמיון נשמה הנכנסת תוך אברי הגוף ומתלבשת תוך איברי האדם ומחיה אותם ומאיר בהם בפנימיותם, וזה יקרא או"פ. אמנם אור זה ממועט להיותו יכול להצטמצם ולהתלבש תוך הכלים. ויש בחינה ב', אור גדול ממנו, אשר אין כח בכלים לסובלו ולהגבילו תוך פנימיותם, ונשאר בבחינת או"מ עליהם מבחוץ, ומאיר להם בהיותו אור מקיף עליהם. וגם ענין זה הוא באדם התחתון כמו שיתבאר במקומו בע"ה, כי אין לך שום אור שבכל העולמות כולם שאין בו ב' בחינות אלו, שהם בחינת או"פ קטן ואו"מ גדול, זה בפנימיות הכלי וזה מקיף סביב מבחוץ לכלי
(עץ חיים, שער ב ענף ג).

האור הפנימי הוא החיות/האנרגיה/השפע שהתאים עצמו למידת הכלי שבתוכו הוא פועל, ולכן הוא מצומצם. האור המקיף הוא יתרת השפע, הקשורה גם היא לכלי, אך אינה ממלאת אותו, אלא מהווה לו רקע ונותנת לו הקשר. כדי להבין זאת ניטול שני משלים.

דיברנו לעיל על מלמד המנסה להעביר רעיון לתלמידו, והוא מוכרח להכניס את הרעיון בתוך כלי של מושגים ושל רמת הסבר המתאימה לתלמידו. הבה נחשוב עתה על שני מלמדים. אחד מהם היה תלמיד בינוני, לא הצליח בלימודיו הגבוהים, והפך מלמד לתינוקות של בית רבן; הסברו לתלמיד ראוי, יש לו די חכמה/אור למלא את הכלי - אך לא יותר מכך. מלמד אחר, לעומתו, הנו תלמיד חכם וצדיק, שהחליט מסיבות אידאליסטיות להיות מלמד תינוקות; גם המלמד השני מצמצם את ההסבר לפי הכלי של התלמיד, אבל את ההסבר מקיפות חכמתו ואישיותו, המרחפות מעל כל דבר שהוא אומר ומוסיפות את שלהן. למלמד הראשון יש אור פנימי, אך המקיף שלו אפסי או מצומצם ביותר; למלמד השני יש אור מקיף גדול, ואור זה משנה גם את הכלי - המקיף יבוא לידי ביטוי במעוף של ההסבר, במילים, בדוגמות, בקשרים, בהשלכות, ואף בקולו של המלמד. אפילו ייאמרו אותן מילים ממש, כשיש למלמד 'מקיף' - כלומר: כשהאור הפנימי והכלי מוקפים באישיות גדולה, בשפע גדול שלא הצטמצם - הכלי מוחש ונראה אחרת.

באותו אופן, ניתן לחשוב על חייל שמתגייס לצבא מיד אחרי השמינית, ככל חבריו: הוא לא 'תחמן', לא הוציא פטור, כששאלו אותו מה הוא רוצה הוא לא ידע, והוא נשלח לשריון, שם הפך לחייל טוב, מקצועי וממושמע - יש לו די כוח/אור למלא את הכלי הזה של 'היות חייל'. לעומתו, חייל אחר במחלקה הוא אידאליסט, עם רצון עז להתנדב ולהתמסר לחברה, פטריוטיות גדולה, ואולי גם אמונה. האור הפנימי שלהם - הכשירות המקצועית, המשמעת, הכוח הפיזי וכיוצא באלו - הוא אולי דומה, אך לחייל השני יש אור מקיף, כלומר: כוחות האישיות שלו הם עמוקים ורחבים הרבה יותר. ואף שלכלי הזה שנקרא 'חייל' אין צורך בכל אישיותו, ולכן הוא מצטמצם להוויית החייל, הופכים אותו הכוחות/האורות המקיפים את הכלי לחייל אחר, מה שיכול להתבטא בתחומים רבים: בנכונות להתנדב, בשמחה שלו במעשיו, במרץ היומיומי וכו'.

שני הצדדים של כל דבר (כלי) במציאות

ר"ח ויטאל (רח"ו) ממשיך ומסביר שלכלי עצמו יש שני היבטים, שבאופן ציורי ניתן לכנותם פנימי וחיצוני. החלק הפנימי הוא זה שמתעצב מתוך המגע עם האור הפנימי, כלומר, עם אותם כוחות/רצונות/אורות המכוונים ספציפית לכלי הזה; זהו הצד הקונקרטי, המדיד, האובייקטיבי, של הכלי. אך לכלי יש גם צד חיצוני, אשר קשור באור המקיף:

והנה כמו שבחלק האור יש בו ב' בחינות כן בחלק הכלים יש בהם ב' בחינות כיוצא באלו, כי אין לך שום כלי בעולם שאין בו ב' בחינות, והם בחינת פנימיות הכלי, אשר שם התלבשות והתדבקות האו"פ בו בעצמו בתוכו, ועוד יש בחינה ב' חיצוניות הכלי אשר עליו מבחוץ סובב ומקיף אור הנ"ל (שם).

הצד החיצוני של הכלי - יהא אשר יהא (חפץ של ממש, מחשבה, מוסד, תכנית וכו') - הוא הצד הפתוח והדינמי שלו: מה האופקים שלו, מה ההשראה שיש בו, מה יכולת ההתחדשות וההתרבות של 'הדבר' הזה. אלו היבטים אחרים, פחות קונקרטיים, של הכלי, אך לפעמים הם מה שמבחין בין תופעה לחברתה, בין מוסד או אדם אחד לבין חברו, הנראים כאילו פעולתם ואופיים זהים - אך בבחינה של מהותם, הפונה למקיף, ניכר ההבדל.

ב. מקום הקליפות

הרע/הקליפה שבין הפנימי למקיף

עד כאן הסברנו את מעמדם של הכלים במציאות ויחסם לאור הא-לוהי - דברים שאין להם לכאורה כל קשר למקומו של הרע. ואולם, בתורת האר"י[1] חלה התפתחות רעיונית מעניינת בתורת האורות והכלים, אשר מציגה מבט חדש על שאלת מקורו של הרע. כפי שראינו, הכלי נמצא תמיד בין האור הפנימי לאור המקיף שלו: חלקו הפנימי מעוצב על ידי האו"פ וניזון ממנו, וחלקו החיצוני - על ידי המקיף. והנה, האר"י מצביע על כך שבתווך, בין השפעת האו"פ להשפעת האו"מ, יש איזו מציאות/שכבה - שהיא היא מקום 'מושבו' של הרע:

לכן הקליפות מדורם שם באמצע במקום שאין שם לא או"פ ולא או"מ והוא באמצע בין הפנימי למקיף, ושם נקרא מקום החשך, והענין הזה בכל עולם ועולם בבחינת הקליפה אשר בעולם ההוא
(שם, שער מב פרק ג).

מהסברו של רח"ו עולה שבכל רמה של המציאות ובכל העולמות, תמיד מצויות 'הקליפות' - שהן הסמל לצד הרע שבעולם (בהמשך נראה כי הוא משתמש גם במונח 'חיצונים') - באותו מרווח של מציאות שבין השפעת האורות הפנימיים לבין השפעת האורות החיצוניים.

מהו המרווח הזה? מה משמעותו? ראינו שהכלי הוא צמצום של האור הא-לוהי, כדי לתת לו מקום ומלבוש על מנת שיוכל לפעול במציאות; ואם כן, כיוון שהאור/השפע הא-לוהי, בכל הרמות והמישורים של הופעתו, הוא תמיד טוב, ולא ייתכן בו רע - לכאורה צריך גם הכלי שהוא בונה להיות כזה! כלום אין למילות ההסבר אותה המהות של המחשבה שקדמה להן?! והמוסד הנולד מתוך רצון טוב - האין הוא גילום ומימוש של אותו רצון?! מהו, אם כן, המרווח הזה של מציאות של כלי שאין בו כלל אור, ואשר הוא שורש הקליפה ומקום הופעתה במציאות?

הקליפה/הרע והמלכות

האר"י מתאר כל הופעה של 'אור' במציאות על פי מבנה הספירות. לכל אור יש הופעה שלמה של אצילות א-לוהית, מהכתר שלה ועד המלכות, כלומר: יש לו חכמה (הרצון היסודי), בינה (התכנית המדויקת יותר), חסד (הצד השופע, הנותן), דין (הסייגים, הגבולות) וכן הלאה. המדרגה התחתונה של כל הופעת אור היא המלכות שלו, היינו: המקום בו הוא מקבל את תכונתו הממשית, לובש צורה - ושם הוא גם נשלם; המלכות של האור היא המקום בו הוא נהיה לכלי, המכיל את כל האור שמעליו. גם לאור הפנימי יש מלכות, וגם לאור המקיף יש מלכות, אלא שהמלכות של האור הפנימי היא המרכיב החיצוני ביותר בו - כלומר, היא מצויה בצד הכלי שלו - ואילו המלכות של האור המקיף היא הפנימית ביותר, כלומר: אף היא בצד הכלי. והיכן היא הקליפה? בין שתי המלכויות:

דע כי הקליפה והחיצונים הם עומדים ויושבים תמיד באמצע בין או"פ אל המקיף, ושם מקומם ומצבם ומעמדם... וכן הענין עד שנמצאת שהנוקבא דזעיר אנפין חיצונה מכולם [הנוקבא היא המלכות, שהיא החיצונית ביותר באור הפנימי]. אמנם המקיפים הם להיפך, כי המקיף של הנוקבא עצמה הוא יותר פנימי מכולם, והוא סמוך עם פנימי שלה... והנה הקליפות והחיצונים הם העומדין בין או"פ אל המקיפין, פניהם אל האו"פ של המלכות ואחוריהם אל אור המקיף, כי אין בהם כח להסתכל ולינק מן המקיף כי הוא גדול מהפנימי כנודע [האו"מ הוא האור שלא נצטמצם ושמר על אינסופיותו, ולכן הוא גדול יותר מהאו"פ]. ונמצא כי אין מקום אל הקליפה רק באמצע, בין או"פ של הנוקבא ובין המקיף שלה עצמה... ואין ראוי להם כן רק שיהיו נתונים בין האורות היותר קטנים שבכולם שהוא בין הפנימי של הנוקבא שהוא קטן וגרוע מכל הפנימים ובין המקיף שלה שהוא קטן מכל המקיפים, וכפי ערך גדלות האורות בין מבחינת הפנימים ובין מבחינת המקיפים כן שיעור הרחקתן מהקליפה. נמצא כי הפנימי של עתיק והמקיף של עתיק הם רחוקים מהקליפות בתכלית הריחוק [ככל שהאור גבוה יותר, פשוט יותר, אינסופי, לא-מצומצם, כך גדול יותר ריחוקו מהקליפה/הרע (כאמור: באור אין לרע כלל שורש). בתורת האר"י 'עתיק' הוא הבחינה הגבוהה ביותר בספירות, המקבילה באופן כללי לספירת כתר, ולכן אין לו כלל קשר לקליפה], והפנימי והמקיף של הנוקבא [המלכות] הם יותר קרבים אל הקליפה והחיצונים בתכלית הקירוב (שם, שער מב פרק יג).

הקליפה מופיעה, אם כך, בין מלכות למלכות, ויש לה זיקה הן למלכות של האור הפנימי הן לזו של האור החיצוני.

השפה בה משתמש רח"ו איננה חושפת את מלוא משמעותו של התיאור. הוא מדבר על כך שהמלכות היא הדרגה הנמוכה ביותר, ולכן לקליפה יש זיקה דווקא אליה - אך עלינו לשאול: מדוע זה כך, ומה משמעות התיאור? רח"ו מוסיף כי לקליפה יש זיקה ישירה ('הפנים שלה', לפי הדימוי בו נקט) אל המלכות של האור הפנימי, שהוא אור מצומצם ומוגדר יותר, והקשר שלה למקיף הוא רק 'מאחור', וגם דימויים אלה צריכים ביאור. להלן נציע שלושה הסברים למשמעות הדברים, שיש לראותם כמשלימים זה את זה:

א. הקליפה כעצם הכלי. מתוך רצונו ליצור עולם, מצמצם ה' את אורו, וכך נוצרים גם האורות הפרטיקולריים וגם הכלים. כפי שביארנו, יצירת הכלי גופה היא עדיין השלכה של האור הפנימי והאור המקיף. אך לכל כלי, מלבד היותו נושא איזה תוכן, תנועה או רעיון, יש את התכונה ה'כלית' שלו - את עצם היותו כלי. בפילוסופיה היוונית ואצל ממשיכי דרכה, ובכללם הרמב"ם, דובר על החומר הגולמי כעל עובדה חסרת אופי, ההופכת לדבר מה רק בקבלהּ צורה. לכל דבר בעולם יש האור שלו, וגם הכלי ניזון מהאור ומעוצב על ידו; אבל הכלי הוא גם כלי גרידא - עצם המסגרת של הדבר, החומר הסתמי שלו, ההיבט המכשירי (אינסטרומנטלי). ייתכן שמה שהאר"י אומר הוא שהרע ניזון מאותו אזור סתמי, שאינו מואר ואינו מקבל מהשפע הא-לוהי, ולכן הוא קליפה. אמנם כל זמן שהקליפה מוקפת באורות שלה היא משמשת אותם, אך הקליפה עלולה גם לאבד את הקשר עם מקורה.

כך, למשל, אנו משתמשים באמצעים רבים: טכנולוגיה, לבוש, אוכל וכו'. לפי הצעה זו, הקליפה - כלומר: מקור הרע - היא בהפיכת הדברים הללו לתכלית ובניתוקם ממקורם. במקום שלבוש יתפקד ככלי לחימום, צניעות, הבעה עצמית וכו', הוא הופך לנושא בפני עצמו. אותו דבר קורה כשאין לטכנולוגיה שום אור, וה'כליות' שלה הופכת מטרה לעצמה: הגדלת הכלים, שכלולם וכו'. וכך גם כאשר מוסדות חדלים להיות כלים למימוש מטרה ו'מחיים' את עצמם: כל תכליתם היא להמשיך לעבוד, ולהצדיק את עצם קיומם. זהו מצב בו הופך הכלי לקליפה: אין הוא מהווה עוד בסיס או שומר, אלא מקור למציאות חסרת ערך, שאין בה א-לוהות. הרע מן הסוג הזה מופיע במערכות המאדירות את יעילותה של המערכת, ללא קשר למה שהיא עושה.

בהקשר של השואה יש לחשוב על 'היעילות' הגרמנית המפורסמת. אין ספק שהאדמיניסטרציה הגרמנית, הסדר והמהירות, הטכנולוגיה המשוכללת, ויתרונות אחרים שהיו לארגון הצבאי והפוליטי הגרמני, היו חלק מהסיפור. השיטתיות והמכניות הפכו, כמאמר מחברת אחת, את הרוע לבנלי. אמנם לא זה שורש הרוע הנאצי, אף אם הוא מסביר חלק מן הרוע הנוכח בחיים החברתיים - ובעוצמה רבה במיוחד במציאות המודרנית, ההופכת את המכשיריות לתכלית הכול.

ב. הכלי הנוטל לו עצמאות / הכלי האגוצנטרי. בהמשך לדברים האחרונים, נוסיף ונבאר את דברי רח"ו כי הקליפה פונה תמיד אל האור הפנימי, ואת הסכנה הטמונה בכך. הכלי יכול להיות מוסד, ארגון, או גם 'סובייקט' אנושי, 'אני'. האור שלו הוא האור הפנימי, למשל: הכסף המושקע בו, כוח האדם, הכישרון, החזון וכו'. אם הכלי משרת את האור - מוטב. אך לפעמים הכלי שוכח שהוא אמור לשרת את האור שבו, וחושב שהאור לא רק מונח בו, אלא גם מיועד לשרת אותו. בממד האנושי-מוסרי, זהו מצב של אגואיזם: ה'אני' מקבל שפע, אך במקום לראות עצמו ככלי שעליו לשאת את השפע, לעבד אותו ולהעביר אותו הלאה במהלך של יצירה והשפעה, הוא משתמש בו לעצמו. הזוהר (פרשת ויקהל) מגדיר את מי שעושין 'לגרמיהון' (לעצמן) כ'ערב רב'. הרוע צומח במקום שבו אני מפסיק לחשוב שיש לי תפקיד ביחס לאור ולשפע שאני נושא, ומתחיל לראותו כמיועד לי.

הדמיון של הכלי - ויהא זה ה'אני', הארגון או העם/מדינה - שהוא המטרה, והפיכת עצמו לישות נבדלת אגוצנטרית, גורמים לו שלא יוכל לראות עצמו נכוחה אל מול שאר המציאות. הכלי שהוא כלי בלבד יודע את תפקידו, ויודע שיש מקום לכלים אחרים, שגם הם ממלאים תפקיד. הכלי האגוצנטרי, שהפך לישות מלאה, אינו נותן עוד מקום למי שלידו, והוא רוצה את כל השפע לעצמו. כל רעיון, אדם או ארגון שהפסיקו להתקיים בתודעה של כלים והפכו לישות מלאה, בעלת תודעה של אגו, מאיימים על סביבתם, ועלולים לראות בה אובייקט לשימושם.

ג. הכלי המגלומני / המקיף כתודעה מדומיינת. ראינו כי הקליפה מקיימת קשר עם האור המקיף רק מאחור, כלומר: את האנרגיות שלה היא נוטלת מהאור הפנימי. כיצד בכל זאת היא ניזונה מהמקיף? אמרנו למעלה כי האור המקיף הוא האור שלא הצטמצם, הפוטנציאל של כל מציאות. כאשר הקליפה תופסת עצמאות, יכולים ה'אני', הארגון/המוסד או העם, לגבש, מתוך ניסיונם, זהות דמיונית (שהרי זהותם האמתית היא כלי של האור הפנימי שלהם, אך הם איבדוה, ובכך הפכו פוטנציאל לרוע), ולדמיין כאילו הם עצמם המקיף שלהם, כלומר: לייחס לעצמם יתרונות, סגולות או כוחות שאינם שייכים להם באמת. בשפה פשוטה: לחיות בשיגעון גדלות.

כאשר הכלי אכן צומח להיות 'אני אגוצנטרי' כזה, טמונה באשליה העצמית הזו סכנה גדולה. האיום על הסביבה גדל שבעתיים, והוא מאבד כל גבול. היחס אל המקיף מאחור הוא יחס דרך הדמיון. בהקשר החיובי והנורמלי, זו השאיפה להתעלות אל מעבר למצב הקיים - המקור להתחדשות, למעוף ולחזון. בהקשר השלילי והפתולוגי, זו מציאות שמדמיינת את עצמה בגודל שאין לו כל קשר למה שהיא באמת; שיכולה לשקר לעצמה שוב ושוב על תכונותיה ועל מה שהיא ראויה ומסוגלת לו; שאינה יודעת להבדיל בין בדיה למציאות. המגלומניה הזו, יש בה פוטנציאל עצום של הרס וביטול האחר.

ג. ה'אני' ככלי וכקליפה

כל מציאות שיש לה 'אני' (ראש לכול, האדם היחיד; ואחר כך העם, הארגון וכו'), יכולה להפוך מכלי לקליפה באותו מקום שבו הכלי אינו יונק עוד מהאור שיצר אותו. תודעת ה'אני', היא גופה כלי, אך כפי שראינו בשיעור הקודם, ה'אני' מתנתק ואומר "אני ואפסי עוד". בכך הוא הופך עצמו לישות עצמאית, ללא מקור א-לוהי; לפלטפורמה לרוע; ובמצב הגרוע ביותר, הוא מעמיד את עצמו אל מול מקורו הא-לוהי.

הרבה ממה שתיארנו מופיע בהיסטוריה החברתית והנפשית של הנאציזם: אני מגלומני; תפיסה בדויה לחלוטין של העצמי, הפרטי והכללי (תורת הגזע על כל ביטוייה); ההרגשה שכל המציאות היא בשבילי, גם על חשבון מי שסביבי - כמו במושג 'מרחב המחיה', שנועד להבטיח את השפע החומרי עבור הגזע הארי. אך הביטוי הקיצוני ביותר של 'הקליפה הנאצית' היה העמידה אל מול היהודי. היהודי מייצג את האור הא-לוהי במציאות ותובע, מעצם קיומו, התבטלות לאור הזה. העמידה אל מול היהודי אִפשרה אפוא לגרמני לחוש כי הוא השליט במציאות: הוא יכול לגבור על שלוחו של הא-ל, וממילא גם על הא-ל. הביטול של המוסר, של הטוב, הוא התגברות הכלי על האור הא-לוהי. הכלי מעצב את עצמו לגמרי מחדש, ללא זיקה למקורו, ומעמיד את עצמו למולו.

לקראת השיעור הבא

בשיעור הבא ננסה להבין מדוע כל מה שכתבנו על הופעת הרע ומעמדו במציאות - דברים שהם אמתיים תמיד - מתגלם ומתממש דווקא במדינה הנאצית ודווקא בזמן בו אירע, ומדוע הוא מצליח ללבוש פנים כה מפלצתיות?

 

[1] תורת האר"י היא היא התורה המופיעה בכתבי רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול, מהם אני מצטט לאורך השיעור.