שיעור 10 - מלחמה בשבת

  • הרב חיים נבון

מלחמה בשבת

פיקוח נפש בשבת

הגמ' ביומא דף פה דנה מניין לנו שפיקוח נפש דוחה את השבת:

"מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? נענה ר' ישמעאל ואמר: 'אם במחתרת ימצא הגנב...'; ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן להצילו בנפשו - ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת".

רבי ישמעאל לומד על היתר חילול שבת למען פיקוח נפש מדין "בא במחתרת": אם מותר להרוג פורץ מחשש סכנת נפשות, כל שכן שמותר לחלל שבת בגלל סכנת נפשות. רבי עקיבא מביא לימוד אחר. הוא נשען על הדין שאין לוקחים רוצח שנידון למיתה באמצע עבודת המקדש; אך אם כוהן יודע ללמד זכות על רוצח, מפסיק עבודתו ויוצא לבית הדין.

"נענה רבי עקיבא ואמר: 'וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תיקחנו למות' - מעם מזבחי, ולא מעל מזבחי; ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות - אפילו מעל מזבחי; ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת".

החכמים מוסיפים ומעלים הצעות נוספות:

"נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה, שהיא אחד ממאתיים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי בר' יהודה אומר: 'את שבתותי תשמורו', יכול לכל? ת"ל: 'אך', חילק. רבי יונתן בן יוסף אומר: 'כי קודש היא לכם' - היא מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה".

ר' שמעון בן מנסיא מביא לימוד מעניין:

"ר' שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת' - אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

לבסוף, שמואל מביא לימוד אחרון, אשר זוכה לתמיכתו של רבא:

"א"ר יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו: 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא" (יומא פה.-פה:).

השאילתות (בראשית א') מביא את דברי ר' שמעון בן מנסיא, "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". יש שלמדו מכאן שפוסק הלכה כמותו (העמק שאלה שם, ס"ק ח). אמנם, הרמב"ם פסק - כפשטות הגמרא - שהלכה כנימוקו של שמואל, "וחי בהם":

"...ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורוסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר: 'וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם'" (רמב"ם, שבת ב', ג).

וכן פסק גם המשנה ברורה. הוא מתייחס לפסיקת השולחן ערוך, שמחללים את השבת גם כדי להאריך את חייו של אדם גוסס, שברור שבכל מקרה ימות:

"אפילו מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין" (שו"ע, או"ח שכ"ט, ד).

"ואע"ג דלא שייך הכא הטעם 'חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', משום דלאו דווקא שבת, הוא הדין שאר מצוות, כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל: 'ואע"פ שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת; שבאותה שעה ישוב בלבו ויתוודה', עכ"ל.
אמנם, באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא, אבל לדינא לא תלוי כלל במצוות, דאין הטעם דדחינן מצווה אחת בשביל הרבה מצוות, אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ'וחי בהם'... ולפי זה ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין, אע"פ דלא ישמור שבתות, גם לא יתוודה ולא יבוא לכלל גדול, אעפ"כ מחללין. וכמו כן הוא הדין חירש ושוטה, אע"ג דאינן בני מצוות, מכל מקום מחללין עליהם" (ביה"ל שם).

מלחמה בשבת

מבחינה היסטורית, יש בידינו עדויות כי בעבר נמנעו ישראל מלהילחם בשבת, אף במקום פיקוח נפש. כך נכתב בספר מקבים א':

"ויוגד לאנשי המלך (=אנטיוכוס) ולחיִל אשר היו בירושלים בעיר דוד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך, לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן, ולא סתמו את המחבואים, באמרם: נמות כולנו בתומנו, עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.
ויידע מתתיהו ואוהביו, ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. ויוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא עלינו למלחמה ביום השבת - נילחם בו, ולא נמות כולנו, כאשר מתו אחינו במחבואים" (מקבים א, ב', 31-40).

לכאורה מתוארת כאן התפתחות היסטורית (הנזכרת גם בספר "קדמוניות היהודים" של יוספוס). בתחילה נהגו שפיקוח נפש אינו דוחה שבת, אף לא בשעת מלחמה, ולאחר מכן שינו פסק זה. אמנם, הרב גורן טען שגם לפני כן ידעו שפיקוח נפש דוחה שבת, אלא שסברו שזוהי "שעת השמד", שבה כל עבירה דינה "ייהרג ואל יעבור". ולמסקנה החליטו שבמקום שיש סכנה לעצם קיומו של העם היהודי, לא חל דין זה של ייהרג ואל יעבור (משיב מלחמה ח"א, עמ' נו-נז). הרב גורן מעיר כי ממקור זה, וממקורות היסטוריים נוספים, עולה שאלה חריפה: האם אכן היתר מלחמה בשבת הוא רק להגנה עצמית ישירה ומיידית, ללא היתר לפעולות מלחמתיות מקיפות יותר?[1]

"נוכרין שצרו"

מקור ראשוני לדין מלחמה בשבת הוא דין נוכרין שצרו על עיירות ישראל. כך פוסק הרמב"ם דין זה, על פי הגמרא בעירובין:

"עובדי כוכבים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון - אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם - יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת" (רמב"ם, הלכות שבת ב', כג).

מקור דברי הרמב"ם בגמ' עירובין מה. כך ביאר רש"י שם דין "עיר הסמוכה לספר":

"עיר הסמוכה לספר - עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות; יוצאין עליהם - שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (רש"י, עירובין מה.).[2]

לדעת רש"י, דין "עיר הסמוכה לספר" אומר שאפילו אם באו על ענייני ממון - מחללים את השבת כדי להילחם עמהם, שיש מקום לחשוש שבאו לשם כדי לכבוש את העיר, ומשם לכבוש את הארץ כולה.[3]

הראב"ן פירש אחרת:

"ותניא, עיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי ממון, יוצאין עליה בכלי זיין בשבת; דכיוון דסמוכה לספר, אם יעמדו ישראל על ממונם - יהרגום, ולא ייראו, כיוון דסמוכי לגויים אחרים" (ראב"ן, מסכת שבת, סי' שס"ג).

לפי פירושו, בעיר הסמוכה לספר יוכלו הגויים להרוג את בני המקום, בלי חשש מנקמת יהודים אחרים.

בכל אופן, ישנו כאן היתר נרחב של מלחמת הגנה בשבת. ההיתר כולל גם הגנה על רכוש בנסיבות מסוימות, כאשר יש חשש שהפקרת הרכוש תגרום גם להפקרת נפשות. ישנן הרחבות נוספות של ההיתר. כך, למשל, כותב הרמב"ם בהמשך:

"ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להורגו, מצווה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זין להצילו מותר" (רמב"ם, הלכות שבת ב', כד).

ממקור זה למד הרב גורן שמותר בשעת חירום לתעשיית הנשק לעבוד בשבת, והורה כן למעשה בימי מלחמות ישראל (משיב מלחמה א, עמ' צז).

"עד רדתה"

בהקשר זה, ישנו מקור מרכזי אחר, המופיע במסכת שבת. מקור זה נסמך על דרישת הפסוק "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ', כ).

"תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נוכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין; וכן היה שמאי אומר: 'עד רדתה' - אפילו בשבת" (שבת יט.).

ראשית, יש לדון בטעם הדין שאין מתחילים מצור פחות מג' ימים לפני שבת. נחלקו בזה הראשונים. הרי"ף והרמב"ם פירשו שזה משום עונג שבת, כדי שכשתגיע שבת, תהיה כבר דעת אנשי המלחמה מיושבת עליהם. בעל המאור פירש שזה משום שאם מתחיל מלחמה סמוך לשבת, "נראה כמתנה לדחות את השבת".

שנית, יש לברר באיזו מלחמה מדובר - במלחמת רשות או במלחמת מצווה. בתוספתא הדברים ברורים:

"מחנה היוצאה למלחמת הרשות, אין צרין על עיר של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת; ואם התחילו, אפילו בשבת, אין מפסיקין. וכך היה שמאי הזקן דורש: 'עד רדתה' - ואפילו בשבת" (תוספתא עירובין פ"ג ה"ז).

וכן משמע בירושלמי, שבמלחמת מצווה (המכונה כאן "מלחמת חובה"), מותר אפילו להתחיל בשבת:

"אין מקיפין עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה - אפילו בשבת; שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: 'כה תעשה ששת ימים', וכתיב: 'וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים'. וכתיב: 'עד רדתה' - ואפילו בשבת" (ירושלמי שבת פ"א ה"ח).

הירושלמי מביא את המקור "עד רדתה" כהוכחה להיתר מלחמת מצווה בשבת, ומכאן שמדובר במקור כללי לגבי דין מלחמה בשבת - הן רשות והן מצווה.

אך הנקודה החשובה ביותר הנלמדת מברייתא זו, מצויה בדברים שכתבו כמה מהפרשנים. נראה, למשל, את דבריו של ה"שפת אמת" על אתר:

"ונראה דודאי לא מיירי בדאיכא סכנה, דאם כן למה לי קרא?! ועל כרחך צריך לומר, דמיירי היכא שידינו תקיפא, אלא שעל ידי ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש, ואתי קרא למימר דהכיבוש דוחה שבת" (שפת אמת, שבת יט.).[4]

מי ששם לימוד זה על המפה ועמד על מלוא היקפו ומשמעויותיו, היה הרב גורן:

"היתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת, כפי שרגילים לחשוב, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי, בירושלמי, בתוספתא ובספרי, מהפסוק 'עד רדתה' - אפילו בשבת. שהרי היתר פיקוח נפש הדוחה שבת אנו למדים למסקנה מהמקרא 'וחי בהם' - ודרשו חז"ל: ולא שימות בהם, כמבואר במסכת יומא פה, ובסנהדרין עד, א. ואם בלחימה יש תמיד בעיית פיקוח נפש, למה אנו זקוקים לדרשה אחרת עבור היתר לחימה בשבת מ'עד רדתה', נלמד גם אותה מ'וחי בהם'. אלא בוודאי ששמאי הזקן בדרשתו בא להשמיענו היתר מיוחד, שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצווה כשלעצמה, ולא רק במלחמת מצווה, אלא גם במלחמת הרשות" (הרב ש' גורן, משיב מלחמה א, עמ' פח).

מכאן, שלדעת הרב גורן ההלכה כאן שונה מהמשתמע מהמקורות ההיסטוריים: להלכה, מותר לנהל בשבת אף מלחמת רשות, וכל שכן שמותר ליזום פעולות התקפיות במלחמת מצווה, ולא רק להתגונן באופן פסיבי, כפי שמשתמע מכמה מקורות עתיקים.

כפי שהעירו פוסקים נוספים, אם נסתמך על מקור זה, נוכל גם לבצע פעולות שאינן מבצעיות ישירות, כגון - הכנת שתייה חמה ללוחמים במקום קר, אף שיוכלו לשרוד בלעדיה; או פינוי חללים משדה הקרב (הרב אבידן, שבת ומועד בצה"ל, עמ' טז-יז).

אך מעבר לנפקא-מינות ההלכתיות המיידיות, יש לשים לב למשמעות העקרונית של חידושו של הרב גורן. הרב גורן בעצם קבע, שדין "פיקוח נפש" של יחיד אינו הולם מצב של מלחמה לאומית. במלחמה כזו אי אפשר לערוך רק שיקולים של פיקוח נפש מיידי, אלא יש צורך בהיערכות כללית מוגברת, הצופה ומכינה מראש, הנשענת על הרתעה וכו'. המעבר ממערכת של שיקולי פרט למערכת של שיקולי כלל, מכתיב צורך בכלים הלכתיים שונים. וגם אם נאמר שמדיניות קברניטי האומה צריכה להתנהל לפי חישובים של פיקוח נפש, הרי שמדובר בחישובים מדיניים לטווח ארוך, המשקללים את טובת האומה, כולל גורמים כמו מורל לאומי, כלכלה וכו', ועל כן אי אפשר להגבילם במסגרת שיקולי פיקוח נפש של פרט.[5] אלא כל שהחליטו ליזום מלחמה, הרי יש כאן היתר מיוחד להילחם בשבת.

היתר מטעם כיבוש הארץ

הרב גורן טען שישנו עוד מקור להיתר מלחמה בשבת, והפעם לא מטעם דין מלחמה, אלא משום דין כיבוש ארץ ישראל:

"'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור' - מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים: שארץ ישראל שקולה כנגד המילה, כשם שמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת; ועוד, שהיא שקולה כנגד כל מה שנברא בששת ימי בראשית" (ילקוט שמעוני דברים תת"ס).

מכאן דייק הרב גורן, שכיבוש הארץ דוחה את השבת, בלי קשר לפיקוח נפש. ברם, כפי שהעיר הרב גורן, ברור שהרמב"ם - שאינו מקבל מצוות כיבוש הארץ לדורות - אינו מקבל אף לימוד חריג זה. וככלל, הנושאים והנותנים בימינו ממעטים להסתמך על מקור יחידאי זה. ולכאורה היה מקום להסביר שהכוונה בכלל להיתר אמירה לנוכרי לכתוב שטר מכירה לבית בא"י אפילו בשבת. ואף שעובר רק על איסור דרבנן, וקשה להסביר בעזרת דין זה פסוק מן התורה, הרי הירושלמי כבר מזכיר בהקשר דין זה את הפסוק "עד רדתה" (ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד).

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]



[1] מעניין לציין כי באגרתו של חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים, הוא שואל אותו - בין יתר ענייני ניהול מדינה - האם הם נוהגים להילחם בשבת.

[2] יש להעיר שבגמ' שם מוכח שדין זה נוהג גם בחו"ל, ומכאן שאינו קשור למצוות יישוב א"י, אלא לחשש פיקוח נפש.

[3] וכנראה בעיר שאינה סמוכה לספר רוב הסיכויים שאכן באו על עסקי תבן וקש.

[4] אמנם, הוא מדגיש דווקא את הרעיון של "כיבוש" כדוחה שבת, ולא שהמלחמה דוחה שבת; וראה להלן, בלימוד שהרב גורן מביא מהילקוט שמעוני.

[5] אגב, הנצי"ב כתב שלא ייתכן שהתורה מחייבת להכתיר מלך, בלי תלות בהתאמתו לרוח התקופה וכו', "שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון" (העמק דבר, דברים י"ז, יד).