שיעור 11 - מבשל - עירוב מים במים

  • הרב ברוך גיגי

מבשל - עירוב מים במים

בשיעור הקודם עסקנו בעירוי מכלי ראשון על מוצקים. בשיעור זה נעסוק בעירוי לתוך נוזל אחר, תוך סקירת המצבים השונים בנידון.

שנינו בברייתא מב.:

"תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים - בכוס, אבל באמבטי - חמין לתוך הצונן. ולא צונן לתוך החמין. ורבי שמעון בן מנסיא אוסר".

היתר חמין לתוך צונן

בדעת בית הלל מוסכם על הכל שההיתר הוא גם בעירוי מכלי ראשון לתוך צונן[1]. בטעם ההיתר יש דעות שונות, שיש להן משמעות להלכה.

1. רש"י כתב:

"דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין"

וכן כתב הטור בסי' שיח.

הרשב"א[2] הקשה שהרי מצינו במסכת פסחים דאע"ג דקיי"ל תתאה גבר, מכל מקום מבשל כדי קליפה, וכפי שנתבאר בשיעור הקודם. וכבר הקשו כן בתוס' פסחים מ: ד"ה האילפס:

"והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא".

משמעות דבריהם היא, שאין דין קליפה אלא בעירוי על דבר קשה, אבל בעירוי על נוזל אינו מבשל כלל[3].

אמנם במסכת פסחים עו. עולה אפשרות אחרת להבין את היסוד של דבר המתערב. בסוגיה שם נאמר שבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן חייב לקלוף את הבשר. בתוס' שם ד"ה תניא הביאו מחלוקת בין ר"ת לבין ריב"א. לר"ת רק הבשר צריך קליפה, אבל החלב מותר לגמרי, כיוון ש"בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר". ואילו הריב"א הצריך שם ששים, כנגד הקליפה המשוערת של החלב.

נראה משם, שאף לר"ת אפשר שהחלב מתבשל מעט, אלא שכיוון שמתערב מיד ולא נשאר במקומו אינו זקוק לביטול. וצ"ע לפי טעם זה שמא אינו אלא לעניין בליעת איסורים, דהיינו, לעניין הצורך "לקלוף" את החלב, אבל לעניין שבת, אולי צריך לאסור.

לשיטת ריב"א שם, פשוט שבשבת יש לאסור. אלא אם כן נחלק בין בליעה לבישול ונאמר שהסוגיה שם עסוקה בבליעת איסורים דווקא, אבל בבישול כל דבר שמתערב אין בו כוח להתבשל אף כדי קליפה.

באחרונים יש אכן ויכוח בשאלה זו. המגן אברהם כתב בסי' שיח ס"ק לה, וז"ל:

"ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה".

לפי דבריו יש חילוק בין עירוי נוזל על נוזל ששם אין בישול כלל ומותר, לבין עירוי של מוצק לתוך נוזל שכיוון שהמוצק לא מתערב יש בכוחו לבשל כדי קליפה. אמנם האחרונים חלוקים עליו וסוברים שכל הסוגיה בפסחים שעוסקת בעילאה ובתתאה אינה אלא לעניין בליעת איסורים, ולא לעניין בישול, ולכן אין לאסור נתינת בשר חם לתוך רוטב קר בשבת.

החוות דעת (יורה דעה סי' צא ביאורים ס"ק ה') הוסיף להקשות על המג"א, וז"ל:

"והוא תמוה דהא אפילו ליתן למיחם רותח מותר ליתן מים מרובין כדי להפשיר. והטעם כיוון דהמים הן דבר המתערב ואי אפשר שיהיו קצתן מבושל, וכל זמן שאין היד סולדת בכולן לא הוי בישול כלל"

ודבריו עולים בקנה אחד עם דברי התוס' שהבאנו מפסחים מ: שברור שכיוון שהדבר הצונן הוא דבר המתערב אין לו כוח להתבשל.

אמנם, למעשה יש לחוש לדברי המגן אברהם, שהרי אף החוות דעת כתב שאפשר שיש לחוש בשבת מצד הרוטב הנבלע בבשר שמתבשל בתוך הבשר הרותח. אמנם, נראה להוסיף שיש לחלק בין רוטב קר שלא נתבשל מעולם לבין לח שנצטנן. דבלח שנצטנן יש לצרף שיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול בדבר לח, ולכן אפשר לסמוך על הפוסקים החולקים על המג"א ולהתיר לתת בשר רותח לתוך רוטב צונן, אם הרוטב הוא מבושל שנצטנן. וכעין מה שהתיר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' עד אות ה') ליתן קטשופ (שהוא לח שנצטנן - עיין שם) על בשר רותח, שבכלי שני.

2. הרשב"א כתב טעם אחר:

"לפי שהן מתקררין בעירוין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כוח להן לבשל"

יסוד שיטתו הוא שעירוי ככלי ראשון דווקא במערה על תבלין וכיוצא בו, "אבל מים במים שהן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כוח לבשל" - דינם ככלי שני שאינו מבשל. לדעתו, אין לדבר בדברים המתערבים על תתאה או עילאה, שהרי אין כאן מציאות של עילאה ותתאה מפני שהם מתערבים.

3. התוס' בסוגייתנו מעלים הסבר אחר. לדעתם בדברים המתערבים אין לדבר לא על תתאה גבר ולא על כלי שני שאינו מבשל, אלא על גדר אחר. בדברים המתערבים הקריטריון יהיה על פי הכמות. אם הרוב הם חמים הנמצאים בכלי ראשון ומערה אותם למשקים הנמצאים בכלי אחר - יש לאסור. אם הרוב קרים - יש להתיר חמין לתוך צונן. הברייתא שהתירה חמין לתוך צונן, מדברת ברוב צוננים, לפי שבדרך כלל נותנים את המועט במרובה.

איסור צונן לתוך חמין

הכל מודים שאסור לתת מים צוננים לתוך חמין שבכלי ראשון. בית שמאי כנראה אוסרים אף לתוך כלי שני גזירה אטו כלי ראשון. אבל בית הלל מתירים לתת צונן לתוך חמין שבכלי שני.

טעם האיסור בכלי ראשון פשוט לכאורה, שהרי כלי ראשון מבשל. אמנם, לתוס' שחידשו שבדברים המתערבים יש להתחשב ברוב, האיסור בצונן לתוך חמין שבכלי ראשון הוא דווקא כשהחמים מרובים.

יש לדון בשיטת ראשונים החולקים על תוס' אשר לא קיבלו את החילוק בין רוב למיעוט האם לאסור אפילו צוננים מרובים מאוד לתוך מעט חמין. ויש ללמוד דין זה ממה ששנינו לעיל בדף מא.

"המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן"

ובגמ' שם נחלקו בפירוש המשנה:

"מאי קאמר? - אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן....

מתקיף לה אביי: מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני? מיחם שפינהו קתני! אלא אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינהו ויש בו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור".

ממילא לדידן שאנו פוסקים כר' שמעון הסובר "דבר שאין מתכוון מותר", מותר לתת מים קרים גם לתוך מחם ריק כדי להפשירן ואין לחוש לצירוף.

למדנו מכאן, שמחם שפינה ממנו מים, והוא ריק, או שפינהו מן האש ויש בו מים חמים - מותר לתת מים קרים לתוכו, בכמות גדולה שמסוגלת רק להפשיר את המים הקרים ולא תביא אותם ליד סולדת. אלא שיש להקפיד לתת את המים הקרים בבת אחת ולא בטפטוף איטי, כדי למנוע את בישולם בתחילת הנתינה.

אולם, הרמב"ם פסק:

"מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה".

נראה מדבריו שמותר לתת מים קרים לתוך מחם ריק אבל אסור לתת מים קרים לתוך מחם שיש בו מים. שהרי כתב: "והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה". הכסף משנה שם מציע שתי דרכים ליישוב שיטת הרמב"ם:

1. גם לרמב"ם מותר לתת מים קרים לתוך מחם שיש בו מים, בתנאי שלא יהיה בהם כדי לחממן אלא כדי להפשירן. הדברים רמוזים לדעתו בלשון הרמב"ם "מפני שהוא מחממן הרבה" ומשמע שאין לאסור אלא באופן זה, אבל אם רק מפשיר - מותר. והוא בעצמו כתב על דרך זו שהיא דחוקה, כיוון שהרמב"ם לא פירש דבריו.

2. הרמב"ם פסק להלכה דלא כאביי, כיוון שהעמיד את המשנה דלא כהילכתא (כר' יהודה בדבר שאין מתכוון), ולדעת רב אדא בר מתנא לא התירה המשנה אלא לתת מים לתוך מחם ריק. אבל אין לתת מים לתוך מחם שיש בו מים, מחשש שלא ייתן בכמות מספקת ויבוא לידי בישול המים.

הר"ן על הרי"ף כתב לחלק בין כלי ראשון רגיל שמותר לתת לתוכו מים קרים מרובים כדי להפשירם, לבין אמבטי של מרחץ שהמים שבה חמים מאוד שאין להתיר לתת לתוכה מים קרים מפני החשש שיתבשלו שם.

הכסף משנה כתב שאפשר שזהו המקור לשיטת הרמב"ם, אלא שהרמב"ם לא חילק בין כלי ראשון רגיל לבין מרחץ, ואסר לגמרי לתת מים קרים לתוך כלי ראשון.

דין אמבטי

בברייתא שהבאנו בתחילת השיעור נחלקו התנאים בעניין האמבטי. אמבטי הוא כלי שיש בו מים חמים לרחיצה, ובדרך כלל באותם ימים היו חמים יותר ממים חמים רגילים המיועדים לשתייה. ת"ק התיר חמין לתוך צונן ור' שמעון בן מנסיא אסר לגמרי. בהמשך סוגיית הגמרא שם יש דיון בעמדתו המדויקת של ר' שמעון בן מנסיא. אף ראשונים נחלקו בטיבה של האמבטי שבה אנו דנים וכן נחלקו למסקנה ולהלכה. כדי שלא להלאות את הלומד בפרטי הסוגיה במסגרת זו[4], נעמוד רק על הנקודות שנוגעות להלכה.

1. התוס' נקטו שהאמבטי בסוגייתנו היא כלי שני, ומחמירים בה יותר בגלל חום המים הגבוה, גזירה שמא יחשבו שמדובר בכלי ראשון. לדעת הטור (סי' שיח) אין זו גזירה אלא חומרא שהיא מעיקר הדין שכן למרות שקיי"ל "כלי שני אינו מבשל", באמבטי שהיא לרחיצה וחומה גבוה יש בישול אף שהיא כלי שני.

אף הרשב"א כתב כדעת הטור, וז"ל:

"אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממן הרבה והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול ואפילו נתן באמבטי כדי מלואו, ואע"פ שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדי"

לדעה זו יש להחמיר באמבטי אף על פי שהיא כלי שני, בין בצונן לתוך חמין ובין בחמין לתוך צונן, כשיטת רבי שמעון בן מנסיא שפסקו בסוגיה כמותו.

2. הרי"ף והרמב"ם (שבת כב/ה ובכסף משנה שם) פסקו דלא כר' שמעון בן מנסיא, וממילא מותר לדעתם לתת חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין. לדעתם אמבטי היא כלי ראשון, ומותר לתת חמין לתוך צונן כמו בכל כלי ראשון וכפי שנתבאר למעלה.

אבל הרמב"ן והר"ן הוסיפו שיש חילוק גם להלכה בין כלי ראשון רגיל לאמבטי של מרחץ. שבכלי ראשון רגיל מותר לתת לתוכו צוננים מרובים כדי להפשירן, ובאמבטי של מרחץ אין היתר לתת לתוכה אפילו מים מרובים צוננים. וז"ל הר"ן (כ. באילפס):

"כלומר אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשירו דאע"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן, אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפילו הפשר"

וכבר הבאנו לעיל את שיטת הרמב"ם שלא חילק בין כלי ראשון רגיל לבין אמבטי ואסר בכל עניין[5].

פסקי ההלכה

כך פסק הש"ע בסי' שיח סעיפים יא-יב:

"אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אע"פ שהיא כלי שני) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן. מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש ".

כדי לפשט את הדברים נסכם את פרטי הדינים להלכה כפי שהם נובעים מפסקי הש"ע, הרמ"א ודברי האחרונים.

1. סתימת לשון הש"ע היא כשיטת הרמב"ם לכן נראה שלאור דבריו בבית יוסף יש לסכם את שיטתו כך:

אין לתת מים צוננים מרובים לתוך מים חמים שבכלי ראשון, בין אם המים עומדים לשתייה או לרחיצה.

חמין לתוך צונן מותר בכל עניין, אף מכלי ראשון.

כלי שני מותר בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ואפילו באמבטי שהיא לרחיצה, כשהיא כלי שני.

מותר לתת מים קרים מרובים בשפיכה אחת לתוך מחם שפינהו ממימיו, אם יש בו רק כדי להפשיר.

2. שיטת הרמ"א (רק נקודות המחלוקת עם הש"ע):

הרמ"א מחמיר באמבטי לרחיצה בכלי שני. המ"ב (ס"ק עו) כתב את טעמם של הטור והרשב"א (ראה לעיל). לכן, אסור לתת מים צונן לתוך חמין של רחיצה אפי' בכלי שני. ואם היו צוננים מרובים יש להתיר בכלי שני ולא בכלי ראשון של רחיצה (חוששים לדעת הר"ן). בכלי ראשון של שתייה - יש להתיר.

3. חידושי הפוסקים:

א. המשנה ברורה מכריע כשיטת התוס' שאין להתיר חמין של כלי ראשון לתוך צונן, אלא כשהצונן מרובה. אמנם הוסיף שדווקא לכתחילה יש לנהוג כן, אבל בדיעבד אם נתנו חמין מרובים, אין לאסור כי יש לסמוך על שיטות רש"י, רשב"א, טור ורמב"ם שמקילים בזה, אף ששיטתם אינה ברורה כל כך.

ב. אם נתן חמין מרובים לתוך לח מבושל שנצטנן, כגון תמצית תה קרה, יש לצרף להיתר שיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול בדבר לח. ולכן, אף שלכתחילה יש לתת המים החמים בכלי ריק, ורק אח"כ להוסיף את התמצית, מכל מקום אין למחות ביד הנוהגים להקל בזה. (ביאור הלכה שם בשם בית מאיר).

למעשה, יש להחמיר שלא לתת חמין מרובים לתוך צונן מועטים, כשיטת התוס', אף לפוסקים כש"ע. ובדיעבד, יש לסמוך על המקילים ואין לאסור אם כבר עירבו חמים מרובים.

הכנת תה

בהזדמנות זאת נזכיר בקצרה את הדרכים המועדפות להכנת תה בשבת, על פי היסודות שראינו בשיעור זה.

1. יש להעדיף הכנת תמצית ולשמור אותה חמה על המחם. וכשבא להכין תה, ימזוג מעט תמצית לתוך הכוס ויוסיף לערות עליה מים חמים מן המחם.

2. אם התמצית אינה חמה ישפוך מים חמים בתוך הכוס, ואחר כך יוסיף את התמצית. אין לחוש לצביעת המים, מפני שהעיקר להלכה הוא שאין איסור צביעה באוכלים.

3. אם אין לו תמצית יכין בכלי שלישי -על כך בשיעור הבא.

דינים שונים

להלן מספר הערות בעניינים שנידונו בשיעור זה:

1. כוס רטובה שרוצים למזוג לתוכה מים חמים ממחם, יש לחוש לבישול טיפות המים הקרים שבכוס. לכן יש פוסקים שהחמירו שצריך לנגב את הכוס. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (אורח חיים א' סי' צג) וז"ל:

"יש לאסור לערות מתוך כלי ראשון רותחין לכלי שהדיחוהו במים קרים שלא נתבשלו ונשארו בו טפים, שמתבשלים הטפות. ואף שלא ניחא ליה יש לאסור וצריך לנגבו. אבל כיון שאין בזה שעור החיובא (שהרי הטיפות אינן בכמות של שיעור המלאכה שחייבים עליו מן התורה- ב.ג.) אף שעכ"פ אסור מדאורייתא משום דחצי שעור אסור מן התורה, יש אולי להקל בהדיח במים קרים שהיו מבושלים ונצטננו כיון דיש סוברין דאין בשול אחר בשול אף בלח שנצטנן והוא גם פסיק רישא דלא ניחא ליה, אבל בלא נתבשלו לעולם יש לאסור."

אמנם, יש פוסקים שהתירו משום שהוא "פסיק רישא דלא ניחא ליה" ועוד שלדעת הרשב"א וסיעתו מותר לתת חמין מרובים לתוך צונן מועטים. וטוב לחוש לכתחילה להחמיר לנגב את הכוס. אמנם אם הטיפות שבכוס הן מבושלות שנצטננו, יש יותר מקום להקל בצירוף השיטות הסוברות שאין בישול אחר בישול בדבר לח, וכפי שהבאנו לעיל בלשונו של האגרות משה.

2. לעיל התרנו לתת צונן מרובים לתוך חמין מועטים. כתבנו שצריך שיעשה כן בשפיכה אחת, שאם יערה בקצב איטי, הרי הטיפות הראשונות מתבשלות ברוב החמין, וכן כתב החיי אדם (כלל כ' סעיף ג'). אמנם, יש שחלקו והתירו גם בשפיכה מדורגת ואיטית, וכן כתב הפני יהושע בחידושיו לשבת מא. וז"ל:

"והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בינתיים וגלי דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן משום הכי שרי כיון שאין מלאכת הבישול כיוצא בזה מתקיימת, א"כ לא דמי למבשל כלל "

ונכון לחוש לכתחילה לדעת המחמירים ולשפוך בבת אחת.

3. הסוגיות והפוסקים חילקו בין מים חמים המיועדים לשתייה לבין מים חמים המיועדים לרחיצה משום שמים לרחיצה חמים יותר. כנראה הוא על פי מנהגם שנהגו לחמם מים לשתייה לגבולות יד סולדת בלבד, ולרחיצה חיממו אותם יותר. כיוצא בזה כתב הרשב"א מב. ד"ה נותן וז"ל:

" ולתוך הכוס ואפילו לתוך מיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין".

ולפי זה צ"ע בימינו שהנוהג הוא לחמם מים לשתייה לכדי רתיחה ומאידך לרחיצה - בדרך כלל נהוג לחממם לכדי 60 -70 מעלות בלבד. האם יש לנקוט במים לשתייה את החומרות שהוזכרו בפוסקים לעניין רחיצה, כגון חומרת כלי שני שנקט הרמ"א.

החיי אדם שכתב להחמיר בכלי שני שהיד נכווית בו (עיין בשיעור כלי שני) הביא ראיה מסוגייתנו, שהחמירו באמבטי של רחיצה. נראה שהבין שיש קשר בין הדין בגמ' לבין ההלכה של כלי שני שהיד נכווית בו. לכן נראה שלשיטת הרמ"א שהחמיר בכלי שני - יש להשתדל להחמיר בימינו בכלי שני לשתייה אם הוא בחום שהיד נכווית בו.


[1] עיין תוס' ישנים שם שכתבו שאפשר כי לדעת בית שמאי אין להתיר חמין לתוך צונן אלא בכלי שני, אבל בדעת בית הלל אין ספק.

[2] הדיון שלהלן (עד סעיף 2- שיטת הרשב"א) קשור לעיסוק פנימי בשיטת רש"י הנ"ל, ואינו נוגע ישירות לתערובת נוזל בנוזל. הקטע דן בתערובת נוזל ביבש, ובשאלה אם סברת דבר המתערב נוגעת גם לסיטואציה זו. ניתן בשלב ראשון ללמוד את הדברים בלא להתייחס לקטע זה ולאחר מכן ללמוד אותה כיחידה עצמאית.

[3] והיינו דווקא לשיטות שעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה, דבר המתערב אינו מבשל. אבל לשיטות שעירוי מבשל לגמרי, כגון למ"ד עילאה גבר, אין סיבה הגיונית לומר שבדבר המתערב הוא לא מתבשל כלל. לשיטה זו אם נרצה להתיר חמין לתוך צונן, נצטרך להסביר כשיטת התוס' שתובא להלן.

[4] המעונין לעמוד על כל פרטי הדברים בסוגיה זו יעיין בסוגיית הגמרא שם עם הראשונים.

[5] פירשנו את הרמב"ם בדרכו של הכסף משנה, אך עיין במגיד משנה שם שהסביר אחרת.