שיעור 11 - מעמדו ההלכתי של יום העצמאות

  • הרב חיים נבון

מעמדו ההלכתי של יום העצמאות

קביעת יום טוב

ראשית, נדון בשאלה האם אפשר לקבוע את יום העצמאות כיום טוב. ההשלכות של שאלה זו הן עצם היחס החגיגי ליום כיום משתה ושמחה, ואולי גם ביטול ניהוגי אבלות של ספירת העומר ביום זה.

הגמרא במסכת מגילה דנה בתקנת מקרא מגילה:

"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?!" (מגילה יד.).

מסוגיה זו עולה, שחיוב קריאת מגילה נתפש כהוספה על מה שנאמר בתורה, ולא כתקנה בעלמא. כאן יש לדון האם דווקא קריאת מגילה הצריכה לימוד מיוחד, או שגם עצם קביעת יום טוב. הרב גורן כתב שמהברייתא משמע שדווקא קריאת מגילה היא הבעייתית, אך ממגילת תענית משמע שעצם קביעת יום טוב הייתה בעייתית (הלכות יום העצמאות, עמ' נ).

אך גם אם נאמר שכל קביעת יום טוב דורשת ביסוס, לכאורה אפשר להחיל את הקל וחומר המוזכר בגמרא גם על מקרים אחרים בתולדותינו. ישנם עוד מקרים שבהם ניצלנו "ממיתה לחיים", ביניהם האירועים המצוינים ביום העצמאות.

הרמב"ן הזכיר גמרא זו במסגרת דיונו באיסור "לא תוסיף":

"לא תוסיפו - כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינין בלולב, חמש ציציות, וכן לא תגרעו, לשון רש"י... ולפי דעתי, אפילו בדא לעשות מצווה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחודש שבדא מלבו כירבעם, עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה יד.) לעניין מקרא מגילה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש וכו'. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) - שמונים וחמישה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו: כתוב - אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה, ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר; לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו'.[1] הרי שהיתה המצווה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו" (רמב"ן, דברים ד', ב).

אם כך, לדעת הרמב"ן לכאורה עצם קביעת יום טוב חדש, שלא נזכר בתורה, אסורה משום "בל תוסיף". אמנם, ייתכן שיש מקום לחלק בין ימים טובים האסורים במלאכה, שאותם אסור לחדש ולהוסיף, לבין ימים טובים שהם בסך הכל "ימי משתה ושמחה", שכאלה מותר להוסיף. אך מדברי הרמב"ן לא משמע כך, שהרי לפי דבריו באופן עקרוני אף בפורים הייתה שייכת בעיה זו. החתם סופר טען שבכל אופן למסקנת הגמרא יש חובה דאורייתא להודות לקב"ה כשנושעים מצרה, ועל כן למסקנה פשיטא שאין בזה "בל תוסיף", אלא רק בקביעת יו"ט שרירותי:[2]

"דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא ק"ו דאורייתא; ולפי עניות דעתי לפי זה יום פורים וימי חנוכה דאורייתא הם, אך מה לעשות בהם, אם לשלוח מנות או להדליק נרות או לעשות זכר אחר זהו דרבנן. והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מצוות עשה דאורייתא" (חתם סופר יו"ד רל"ג).

עוד יש להזכיר את שיטת רש"י, החולק על הרמב"ן. כך מסביר רש"י במגילה:

"'[ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה] חוץ ממקרא מגילה' - ואם תאמר נר חנוכה, כבר פסקו הנביאים; אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי" (רש"י, מגילה יד.).

מדברי רש"י משמע, בניגוד לדברי הרמב"ן, שבהוספת יום טוב אין בעיית "בל תוסיף", אלא רק בעיה נקודתית, שלנביאים אסור להוסיף על מה שכתוב בתורה (הרב גורן הסביר שהכוונה שמדובר כשטענו שמתקנים יום טוב נוסף שלא בדרך תקנה אלא בגזירת שמים). אך לחכמים סתם, שאינם נביאים, מותר להוסיף יום טוב, ואין בכך "בל תוסיף".

שאלה נוספת בנוגע לתקנת יום טוב בימינו אינה נוגעת לבעיית "בל תוסיף", אלא לבעיה אחרת - האם אחרי חורבן בית המקדש מותר להוסיף ולקבוע ימי שמחה חדשים. נקודת המוצא של הסוגייה היא שאלה האם "בטלה מגילת תענית", כלומר - האם עדיין מציינים את ימי השמחה שהיו כתובים במגילת תענית:

"איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן וריב"ל אמרי: לא בטלה מגילת תענית...
מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא [=ציטוט ממגילת תענית: 'בג' תשרי יש יום שמחה, כי בטלה אזכרת שם שמים בשטרות']; שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים - 'בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון'. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום; ואותו היום עשאוהו יום טוב. ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין?! [=ראשונים בטלו, ומוסיפים אחרים?!] הכא במאי עסקינן - בזמן שבית המקדש קיים" (ראש השנה יח:).

מהסוגייה עולה שלמי שסבור שבטלה מגילת תענית, יש בעיה להוסיף ימי שמחה חדשים, שהרי "קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?!". וכן כתב הפרי חדש (אורח חיים, תצ"ו, קונטרס המנהגים, סעיף יד). לכאורה יש מקום להשיב שאפשר לתקן יום טוב שהוא כחנוכה; שהרי הסוגייה שם (שלא ציטטנו) אומרת שהוסיפו את חנוכה משום "דמיפרסם ניסא". אך יש לדחות, שזהו רק נימוק מדוע לא לבטל יו"ט קיים; וכן מסביר רש"י שם, ש"מיפרסם ניסא" אין הכוונה שהנס עצמו היה מפורסם בשעת התרחשותו, אלא שהחג הוא כיום ידוע ומפורסם.

אלא שכבר דן בזה החתם סופר, ונטה לומר שבטלו דווקא ימי השמחה שהיה להם זכר בבית המקדש (כגון אותו יום "אדכרתא דשטרייתא", שהרי היו מזכירים בשטר את הכוהן הגדול[3]). ולפי זה אין מניעה מלחדש ימים טובים שאינם קשורים למקדש[4].

הלל

הגמרא בפסחים דנה בתקנת הלל:

"והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן (רש"י - שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן וייוושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה)" (פסחים קיז.).

מכאן משמע לכאורה שיש לקרוא פרקי הלל כשנגאלים ישראל מצרה.[5] אך עדיין ישנן כמה שאלות משמעותיות. יש הטוענים, שמכאן לא משמע שהנביאים כבר תיקנו מראש חובת הלל על כל גאולה מצרה, אלא רק קבעו פרקים מסוימים, שחכמי הדור, כשיתקנו לומר הלל, יבחרו בהם (ויש שדייקו כך מדברי הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות, שורש א'). כלומר: עדיין נדרשת תקנה מיוחדת של חכמי אותו דור בנוגע לאמירת הלל על צרה, ואין כאן חובה אוטומטית. כאן עולה שאלה אחרת: האם לחכמי דורנו יש סמכות לתקן תקנות. הגמרא בשבת כג. שואלת איך אפשר לברך על נר חנוכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", שהרי המצווה היא רק מדרבנן. על כך מופיעות בגמרא שתי דעות: ה' ציוונו לשמוע לקול חכמים בפסוק "לא תסור", או שציוונו על כך בפסוק "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". אם הסמכות לתקן ברכה נשענת על "לא תסור", צריך לדון האם ציווי זה מתייחס דווקא לבית הדין הגדול, או לחכמי כל דור ודור.

ועוד יש לשאול: מדברי הגמרא לכאורה משמע שצריך לומר הלל רק באופן חד-פעמי, עם הישועה עצמה. וכן דייק הנצי"ב מדבריו של רב אחאי גאון:

"דמחייבין בית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא, דכתיב 'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו'" (שאילתות, שאילתא כ"ו).

מכך שנאמר "בעידנא דמתרחיש להו ניסא" מדייק הנצי"ב שהמצווה מן התורה לומר הלל דווקא עם התרחשות הנס ממש. אמנם, מדרבנן המצווה קיימת בכל מקרה.

אמנם, מדברי רש"י על הגמרא שציטטנו לעיל, משתמע שמכאן אף חובה לומר הלל לדורות, שהרי הביא כדוגמה את דין חנוכה.

עוד מקור חשוב בשאלת אמירת ההלל, נוכל למצוא במקור שכבר ראינו את חלקו, בעניין פורים:

"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?! אי הכי הלל נמי נימא! לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ, הוכשרו כל ארצות לומר שירה; משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא [= קריאת המגילה היא הלל]. רבא אמר: בשלמא התם - הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה; אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש?! אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד.).

מכאן משמע לכאורה, שבכל מקום שבו קיים הקל וחומר מיציאת מצרים, היינו - כשיוצאים ממיתה לחיים, יש חובה לומר הלל, אם לא מתקיימים הטעמים המעכבים שהובאו כאן. והרי בימינו, כפי שציין הרב אונטרמן, טעמים אלו אינם קיימים.[6]

שאלה אחרת עולה בגלל המגבלה שמזכיר בהקשר זה רבנו תם:

"ורבינו יעקב ז"ל אומר... שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור, שבשעה שהיה לכל ישראל צרה, והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יו"ט, והיו אומרים הלל, והיו חייבין לברך על קריאתו, אע"פ שלא היו גומרין אותו. ועיקר התקנה לא הייתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב: 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם' וכו', אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל" (תלמידי ר' יונה, ברכות ז:-ח. באלפס).

אמנם, כפי שכתב הרב גורן,[7] סביר שאין צורך ברוב העם כפשוטו; ובכל אופן, ליושבי ארץ ישראל יש מעמד מיוחד; ובכלל, פשוט שהקמת מדינה יהודית היא נס המשפיע על כל עם ישראל.

ברכת שהחיינו

בירושלמי מובאת מחלוקת בין ברייתות, האם יש לברך ברכת שהחיינו רק בשלושה רגלים, או גם בראש השנה וביום הכיפורים:

"תניא: אין אומרים זמן אלא בשלוש רגלים בלבד... תני: כל שכתב 'מקרא קודש' צריך להזכיר בו זמן. א"ר תנחומא: ויאות, מי שראה תאנה בכורה שמא אינו צריך להזכיר זמן? הרי ראש השנה ויום הכיפורים" (ירושלמי, פסחים פ"י ה"ה).

לכאורה משמע מכאן, שרק על ימים טובים מדאורייתא יש לברך שהחיינו, שהרי ההצעה המרחיבה מתייחסת רק לימים שנכתב עליהם בתורה "מקרא קודש". אמנם, נימוקו של ר' תנחומא אינו מתייחס לגורם זה, אלא ככל הנראה לעצם השמחה. וכן בבבלי (עירובין מ:) נפסק שיש לברך שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים, ולא מוזכר הנימוק של "מקרא קודש", אלא נאמר "כיוון דמזמן לזמן אתי". ועל פי זה יש מקום אולי לברך גם בימים שתיקנו חכמים, לפחות אם מרגיש שמחה אישית ביום זה.

לכאורה יש מקום להביא ראיה מברכת שהחיינו הנאמרת גם בחנוכה ובפורים. אך יש מקום לחלק ולומר ששם הברכה נאמרת לא על עיצומו של יום, אלא על מצוות הדלקת נר חנוכה וקריאת מגילה. וכך משמע בגמרא, שם נאמר שהמדליק נרות חנוכה צריך לברך, ומשמע שקושרים את כל הברכות - כולל גם ברכת שהחיינו - דווקא להדלקת הנרות. אמנם, המאירי שם הבין אחרת:

"מי שאין לו להדליק, ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה, ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראין" (מאירי שם).

אמנם, דברי המאירי לא הובאו להלכה בשולחן ערוך. ויש שטענו ששתיקת השו"ע אינה ראיה, משום שמדובר במקרה לא שכיח. ועל כך נראה להשיב, שכבר ראינו מקרים שכיחים הרבה פחות, שהשו"ע התייחס אליהם.

עוד היו שחילקו, שבימי חנוכה ופורים אירע הנס ממש בעיצומו של יום, בעוד ה' באייר לא אירע בו כל נס מיוחד, אלא הוא מועד המסמל את הנסים הגדולים של תקופה שלמה.

עוד כתב הרב גורן, שברכת שהחיינו יש מקום לברך גם במקום שאינה חובה, שהרי הב"ח והצל"ח כתבו שבברכת שהחיינו אין ברכה לבטלה, משום שנתקנה על שמחת לבו (אמנם, החתם סופר חלק עליהם).[8]

"על הנסים"

הרב עובדיה הדאיה פסק שאפשר להוסיף בתפילת שמונה עשרה נוסח מעין "על הנסים". זאת על סמך פסק השולחן ערוך:

"אל ישאל אדם צרכיו בג' [= ברכות] ראשונות, ולא בג' אחרונות; ודווקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי" (שו"ע או"ח קי"ב, א).

טען הרב עובדיה הדאיה:

"והנה זה נאמר בשאלת צרכי ציבור, דאפילו בדרך שאלת צרכיו מותר, והדברים קל וחומר: אם ההוספה בג' אחרונות לא בתורת שאלת צרכים, אלא בדרך הודאה, דהיא כעין הנוסח של הברכה, שמודה על קבלת הפרס, שיכולים להוסיף כמו שמוסיפים על הנסים בחנוכה ופורים" (הרב עובדיה הדאיה, שו"ת ישכיל עבדי, חלק ח', השמטות, סי' ד').[9]

הרב גורן פסק שאפשר לברך ברכת "על הנסים" שלא בשמונה עשרה, כעין הברכה בחנוכה.[10]

ועוד דנו בקביעת קריאה בתורה והפטרה ביום זה, על פי דבריו של שו"ת גינת ורדים, שכל עשרה שרוצים לקרוא בתורה, יכולים להוציא ספר ולקרוא בו בברכות. ועוד, שבסמכות חכמי ישראל לתקן קריאה בתורה בימים מיוחדים. הרב בר שאול כתב שאינו מציע לקרוא הפטרה, כדי שלא יבואו לעשותו יו"ט; וסיפר שבעירו, רחובות, נמצאו יחידים שלא הניחו תפילין ביום העצמאות! אך טען שיש לקבוע קריאה בתורה עם ברכות.[11] ואף הרב חיים דוד הלוי הציע לתקן קריאה בתורה ליום העצמאות.[12]

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]



[1] ומצאו למגילה רמזים בתורה, בנביאים ובכתובים.

[2] יש להעיר שהחת"ס שם ראה בעיית "בל תוסיף" בחגיגות ל"ג בעומר, שאינן חג שתקנו חכמים, ואף אינן מציינות נס שהיה.

[3] וצ"ע בדבריו, שהרי דווקא ביום זה חגגו ביטול אזכרה זו.

[4] וציין עוד שלדעתו אין בעיה לחדש יו"ט לקהילה מסוימת ולא לכלל ישראל. ועוד הוסיף, שנראה שיש לתקן דווקא בישועה שהיא ממיתה לחיים, כמו מעשה מרדכי ואסתר. והרב גורן העיר שבנסים המתרחשים בארץ בהקמת המדינה, אין צורך להסתפק דווקא בקריטריון זה (עמ' נד).

[5] אמנם, החיד"א כתב שלבו מהסס מלהסתמך על גמרא זו לומר הלל ביום שנעשה נס לעיר אחת, משום שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאוה (חיים שאל, ח"ב, סי' י"א).

[6] הלכות יום העצמאות, עמ' קכח.

[7] הלכות יום העצמאות, עמ' קמו.

[8] הלכות יום העצמאות, עמ' רנט.

[9] יש להעיר שהוא התייחס ליום ירושלים, ולא ליום העצמאות.

[10] הלכות יום העצמאות, עמ' רפו.

[11] הלכות יום העצמאות, עמ' שי.

[12] הלכות יום העצמאות, עמ' שיד.