סיוע לאחרים בעבודות האסורות בשמיטה

11 - סיוע לאחרים בעבודות האסורות בשמיטה

המשניות האחרונות בפרק החמישי של מסכת שביעית מונות חפצים שאסור למכרם בשנת השמיטה - חפצים המאפשרים עבודת קרקע בשמיטה. למשל, אסור למכור מחרשה, אולם מעדר קטן, המשמש רק לעבודות המותרות בשמיטה, מותר במכירה. המשנה אינה מסייגת את האיסור, אך הירושלמי מסייג אותו ואוסר למכור כלים אלו רק למי שיש חשד סביר שיעבוד בהם עבודות האסורות בשמיטה("חשוד על השביעית"). כפי שמסביר הרמב"ם בפירושו למשנה, זהו איסור דאורייתא המבוסס על הלאו "לפני עור לא תתן מכשול" - האיסור לסייע לאדם אחר לעבור עברה. מכירת כלי עבודה למי שאינם חשודים על השביעית אינה עברה על לאו זה, אולם מכירתם לחשודים אסורה מכוח הלאו.

גורם שני שהמשנה אינה מפרטת הוא מי הם האנשים האסורים במכירה. אם האיסור מבוסס על לאו דלפני עיוור, הרי שהאיסור יחול על אנשים רגילים כעל יצרנים. על אף שהמשנה משתמשת במילה "אומן", שממנה נראה כי האיסור מוגבל רק למי שמייצרים את הכלים, מחייב ההיגיון העומד מאחרי האיסור את הרחבתו לכל מי שיש בידו חפץ כזה.

משנה ח מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בעניין מכירת פרה המיועדת לחרישה לאדם החשוד על השמיטה. בית הלל מתירים מכירה שכזו, שכן הפרה עשויה לשמש גם לשימושים מותרים. פסיקה זו עולה בקנה אחד עם המשנה שהובאה לעיל, המתירה אף היא מכירת חפצים שאין ברור שייעשה בהם איסור. המוכר עובר על לפני עיוור רק אם במעשה המכירה הוא מספק לבעל העברה חפץ שברור שישתמש בו לאיסור, אולם מכירת חפץ שיש לו שימושים רבים, ולדעת בית הלל אפילו מכירת בהמה, אינה עברה על לפני עיוור גם אם הבהמה עלולה לשמש לעברה.

חריג מעניין לכלל שתיארנו עולה ממשנה ט ומן המשנה המקבילה לה במסכת גטין (דף סא ע"א). המשנה מתירה לאישה להשאיל את כלי האפייה שלה לאישה שאינה מקפידה על דיני שמיטה כל עוד אין היא עוזרת לה לאפות בפועל. נראה שהיה מקום לאסור השאלה זו בגלל לאו דלפני עיוור, אולם המשנה מתירה את ההשאלה בכל זאת, כנראה משום דרכי שלום (כך עולה מהקשרה של המשנה בפרק ה' של מסכת גטין, העוסק בדינים שהם משום דרכי שלום). ממשנה זו אנו למדים עיקרון חשוב: ניתן להתעלם מלאו דלפני עיוור משיקול של דרכי שלום. הסיבה לכך פשוטה: אם לפני עיוור בא לחזק קיום מצוות ולמנוע עשיית עברות, ברור שניתן לבטלו במקום שקיומו יגרום דווקא להחלשת קיום המצוות. הדיון ההלכתי בעניין הזמנת אדם שאינו שומר שבת לביתו של שומר שבת על מנת להטעימו טעם שבת מושפע רבות מדיון זה; ועיין בחזון איש למסכת שביעית (סימן י"ב אות ט), המפתח ומרחיב עניין זה. יש להדגיש כי בכל המקרים המוזכרים בפרקנו אין ודאות שאכן יתבצע איסור אלא רק סיכוי גבוה לכך, הנובע מסוג החפץ הנמכר ומטיב הקונה. האם לפני עיוור יידחה מפני דרכי שלום גם במקרים של איסור ודאי? לשאלה זו מתייחס הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה סימן ל"ה).

המשנה בגטין מתירה לאישה להשאיל את כלי האפייה שלה לאישה שאינה מקפידה על שביעית, אך אוסרת עליה לסייע ממש בפעולות האפייה; על אף שאין לפני עיוור במקרה זה, סיוע יהווה השתתפות בעברה בפועל. רש"י בגטין מלמדנו על ההבדל שבין שתי קטגוריות שונות: האחת - לפני עיוור, הנדחית מפני דרכי שלום, והאחרת - מסייע לדבר עברה, שקיימת גם במצבים שבהם השיקול של דרכי שלום רלוונטי, אך חלה רק אם המסייע משתתף בביצוע העברה.

משנה קודמת (פ"ד מ"ג; מובאת גם במסכת גטין ובסוף פרק ה' של מסכת שביעית) מתירה להחזיק ידי גוי בשעה שהוא חורש את השדה בשביעית. הירושלמי מציע שני הסברים למשמעות המילה "להחזיק": לפי ההסבר הראשון מותר לישראל לשלם לגוי תמורת חרישת שדות, ואילו לפי השני מותר רק לעודדו במילים. הגמרא במסכת גטין (דף סב ע"א) מביאה רק את ההסבר השני: מותר לעודד גוי העובד בשדה - בניגוד ליהודי העובד בשמיטה, שאותו אסור לעודד. נראה שהמשניות מציגות כאן סוג שלישי של איסור: מלבד לאו דלפני עיוור ומלבד איסור מסייע (שהוא כנראה דרבנן) יש איסור לעודד אדם שעושה איסור - להחזיק ידי עוברי עברה - ואפילו בתמיכה מילולית בלבד. מעניין הדבר שהמשנה בגטין קושרת בין סיוע לאפייה ובין עידוד מילולי של עוברי עברה ומכנה את שניהם "להחזיק". רש"י שם מחלק בין המקרה הראשון - החמור יותר - של מסייע, ובין המקרה השני, שבו אין השתתפות פעילה במעשה העברה אלא רק עידוד מילולי.

לסיום, חשוב לבחון את עמדת הירושלמי, המתיר לעודד את הגוי במילים בשעה שהוא חורש שדה ישראל אך אוסר לשלם לו עבור עבודה כזו ולשכרו מראש. מהירושלמי נראה שהאיסור חל גם כשהשדה אינה של הישראל המשלם. לכאורה אין איסור זה מובן: הלוא הגוי אינו נחשב לשליחו של הישראל (שהרי גוי אינו יכול לשמש שליח מבחינה הלכתית) והאדמה אינה בבעלותו של הישראל; מדוע אפוא אסור התשלום? ייתכן שזוהי השלכה נוספת של דין שביתת הארץ, שלפיו אין להפריע את מנוחת הקרקע גם אם ביצוע העבודה נעשה על ידי גוי וגם אם הקרקע אינה שלי.