שיעור 11 - שיטת ר' ישראל סלנטר (א)

  • הרב אליקים קרומביין

שיטת ר' ישראל סלנטר (א')

טכניקת 'ההתבוננות'

הפנמת ידיעות אינטלקטואליות

בשלב זה נתחיל בסקירת חלק מן הטכניקות המעשיות של שיטות המוסר, שהגיעו אלינו מן הדורות הקודמים. כפי שנראה, חלק מן ההנחיות האלו מתייחסות לשאלה כיצד ניתן לגרום למאמץ שכלי להשפיע באופן קיומי על נבכי הנפש.

הגישה הראשונה, שאותה נבחן ביותר מגרסה אחת, הוגדרה והופצה על ידי ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר המודרנית (במאה ה 19). ראשית, נצטט את תיאורו של הרב שלמה וולבה זצ"ל, נציג מובהק בן-ימינו של הדרך האמורה. הרב וולבה כינה את הטכניקה "התבוננות"; הביטוי מורה לכאורה על פן שכלי, אך, כפי שנראה, להלן השכל אינו הדגש המרכזי כאן:

ה"התבוננות" - סוד גדול הוא מסודות התורה. הוא מתואר ב"דרך עץ חיים" לרמח"ל ז"ל:

"וזה תראה כי שניהם בתכונה אחת נבראו, שכך האדם - התורה המשכלת אותו. 'ותורה אור' - אור ממש, ולא חכמה בלבד. ואף גם זאת נמשלה לאש, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הם, אשר בהניח אותם כאשר הם, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומים; ומי שישתדל לעסק בם, אז תתלהב - וכנגד שכל אדם עשויים כן, כי גם יש לו כח השגה רבה אך כאשר יתלהט בכח ההתבוננות."

...מזה נבין דברי המסילת-ישרים בהקדמה - "שכפי רוב פרסומם של הדברים וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה." הנה ידיעות מפורסמות כאלו - כפי מדת פרסומן חסרה ההתבוננות בהן, ולכן אינן עוד בגדר אור, אלא בגדר "חכמה", והשפעה אינה נודעת להן עוד - והשכחה רבה!

זוהי עבודת המוסר: לחדש ההתבוננות, ולהפוך על ידי זה ידיעות - לאורות. אנו יודעים מהשגחה פרטית, אך אין אור בידיעה זו, אנו יודעים מה חובתנו בעולמנו, אך אין אור בידיעה זו. ההתבוננות הופכת ידיעות אלו לאורות. (עלי שור חלק א, פט-צ)

זוהי הגדרה מאלפת, המסבירה את ההבדל שבין תפיסה שכלית של ידע לבין חוויית הידיעה.

שלבי השיטה

הרב וולבה ממשיך ומבאר שהבדל זה משתקף באופן מעשי בשני שלביו של סדר לימוד המוסר:

להתבוננות יש שני שלבים: בראשונה מתעמקים בספר שלומדים או במאמר חז"ל אחד, להבין צורת השמעתתא כמו בלימוד גמרא. בשלב זה צריכים להזהר בפרט שלא לדון את הדברים ל"מליצות" שאין להבין אותן כפשוטן. ההנחה הראשונה בלימוד מוסר היא שאין מליצות בתורה. לדוגמא: הלומד בפרק ב של המסילת-ישרים: "הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם או לא, לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיור באפלה" - ראשית ידייק היטב שיש התבוננות ויש פיקוח, ויברר לעצמו מה ההבדל ביניהם. כן יעמד על ההבדל בין מעשים (פרטיים) ובין דרכים (היינו מדות, עיין עבודה זרה ו.)..

בשלב השני משווה הלומד את מה שהבין מתוך המאמר-חז"ל או הספר עם מצבו ומציאותו, וישתדל לקבוע באיזו מדה הוא רחוק מהדברים ומה הגורמים לכך.

בשלב זה של הלימוד הכניס רבנו הגאון ר' ישראל סלנטר זלה"ה את חידושו העיקרי: הוא דורש חזרה תכופה על אותו מאמר כמה פעמים. לא חזרה בעלמא, אלא "ברגשת הנפש וסערת הרוח, ובשפתיים דולקות"...כלומר: חזרה זאת תהיה בקול ובנגינה, לעורר התרגשות והתפעלות.

על ידי חזרה זו מתבררים עוד יותר הדברים, ובוערת בלב ההכרה של "גנות העברות, ההפסד הנמצא בהן להרחיק נפשו מהן" (שערי תשובה ג, ג) ותשוקה חזקה לטהר ולתקן עצמו. התפעלות זו משאירה רושם בלב אפילו אם שוכחים אותה לאחר זמן. כשלומדים מוסר יום יום, הולכים ומתחזקים הרשמים הדקים הנעלמים הלאה, ובלי שהאדם מרגיש בהשפעתם הם מטביעים את חותמם על כל התנהגותו.

ההבדל שבין ניתוח אובייקטיבי של החומר הנלמד לבין יצירת הקשר הקיומי ברור. הניתוח השכלי כשלעצמו משאיר אותנו בתחום החכמה העיונית; אם אנו חשים הזדהות עם היעד המוסרי המסומן במקור שאותו אנו לומדים, השלב הבא שואף לכך שיעד זה יעצב ויחזק את רצוננו. יש כאן ניסיון להתייצב מול עצמנו ברמות קיומיות יותר; ראשית כל על ידי הערכת מצבנו הרוחני לאורו של המקור הנלמד, ואחר כך בנסיון לגרום לכך שהרעיון של אותו המקור ישפיע על אישיותנו.

ההזדהות עם הטקסט

הייתי מצרף מרכיב נוסף לתיאור זה. בשיעורינו הראשונים (במיוחד בשיעור מספר שלוש), דנו בהתאמת הטקסט ללומד. הערנו, שכדי שהקורא ימצא בעצמו את הכוח המניע לאמץ את הלימוד למעשים, הוא חייב קודם כל להזדהות עם המסר שלפניו; הואיל וקיים צורך כזה - יש להתייחס אליו בתור חלק קבוע בתהליך:

בתחילת השלב השני בתיאורו של הרב וולבה, אני אמור לבודק את מצבי הרוחני לאור הספר הנלמד והלקח העולה ממנו, ולעמוד על הפער שבין השנים. כוונתו של הרב וולבה היא למידה בה אינני מקיים את ההוראה המוסרית הטמונה בחומר הנלמד; אולם, על פי האמור לעיל אנו יכולים להוסיף את הצורך לבדוק אם יש פער מסוג אחר - המידה בה אינני מזדהה עם הטקסט. האם המקור הזה מציב אתגר רלוונטי לגבי, בנקודה זו בחיי, במצב רוחי הנוכחי (וכן הלאה - לגבי משתנים נוספים מאותו הסוג)? יש לזכור כי ייתכן שעבודה עם טקסט אחר תהיה השקעה טובה יותר של הזמן העומד לרשותי. על כל פנים, אם המקור שלפני אכן מעורר אותי להזדהות, אני מחליט להעמיק את מעורבותי בו.

החידוש הגדול של ר' ישראל סלנטר

החידוש הגדול של ר' ישראל סלנטר הוא הקביעה כי שינון מרובה תוך כדי גיוס כוחות הנפש - רצינות, רגש והתלהבות - היא טכניקה המצליחה להביא לידי תוצאות; אני מתאר לעצמי כי רעיון זה עלול להיתקל בספקנות, בוודאי מצד מי שלא התנסה בו. הרב וולבה מצרף לתיאור שהובא לעיל את התייחסותו לחששות האלה; הוא מצטט קטע מתוך צוואתו של הרב נפתלי אמסטרדם, אחד משלושת תלמידיו המרכזיים של ר' ישראל סלנטר:

ככלל אני אגיד לכם, כי מה שהעמיד אותו על רגלי בענייני עבודת ה' הוא רק לימוד המוסר, וכמו שקיבלתי וראיתי בימי חלדי את אדמו"ר זצ"ל...וכל יום שאני לומד מוסר, אזי כל המעשים והדבורים והמחשבות יותר טובים אצלי[1].

בכבשונה של "טכניקה"

הגישה ה'כמותית'

מאחר ונחשפנו לראשונה ל"טכניקה" של בעלי המוסר, הייתי רוצה לקחת פסק זמן לשם הסתכלות רחבה יותר; מבחינה מעשית, המגמה שלנו היא לבדוק טכניקות שונות, ואנו נתמקד בשאלות האם הטכניקות הללו יעילות עבורנו ואלו מהן יעילות יותר מאחרות. אולם, בשלב זה כדאי שנעיין קצת בעצם מושג ה"טכניקה" ומשמעותו בתחום המוסר, שכן, כפי שנראה בהמשך, עניין זה איננו ביצועי-מעשי בלבד, אלא הוא טעון השלכות כבדות משקל.

אחת מתרומותיו החשובות של ר' ישראל סלנטר, מעבר להתוויית הפרקטיקה של השיטה, היא עצם טענתו כי קיימת מתודה כזו. על מנת להמחיש את חשיבות של נקודה זו, נתמקד בעולמה של ליטא היהודית בו הופיע ר' ישראל בתור מנהיג ומחנך, ונבחן כיצד השפיעה תורתו בסביבה ההיא.

השקפת הקהילה הליטאית הייתה בנויה על ההלכה; כאשר אדם הרואה את ההלכה כמרכזו הרוחני שואל עת עצמו "מה רוצה הקדוש ברוך הוא מאתנו?", תשובתו היא "מעשים", שכן מעשים הם, לכאורה, עניינה של ההלכה. ומה בדבר הרגש והאמונה, עניינים הכלולים במצוות כגון יראת ה', 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא תיקום' ועוד? אדם מסוג זה, המכווין את דרכו על פי ההלכה, עשוי לומר לנו כי גם הללו הם 'מעשים': ישנה התנהגות של האברים, וישנה התנהגות של המוח והלב; מהות הדברים זהה.

אולם, אנו יכולים להמשיך ולהקשות על תפיסה זו: מה קורה כאשר אדם מנסה להימנע מהרגשות ומחשבות לא רצויות או אסורות, והוא מגלה שהשליטה בהן קשה מאוד? כיצד בדיוק תסייע לו הגישה 'ההלכתית'? בן שיחנו יענה על כך בצורה הבאה: "אין כאן שום דבר יוצא דופן. מה היית עושה, למשל, אילו הסוכה שלך הייתה קורסת? מן הסתם, היית מקים אותה מחדש, והפעם מחזק אותה יותר; היית מוסיף עוד מסמרים, למשל. הצעתי היא, איפוא, שתנסה להתגבר על בעיותיך הרגשיות באותה הדרך: תנסה שנית - תתאמץ יותר!"

גישה 'כמותית' זו היא היחידה העשויה לבוא בחשבון, כל עוד איננו מודעים למושג ה"טכניקה". לדוגמא, ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים", קבע פרק זמן מסוים לטיפוח יראת שמים; בהתייחסו לאנשים שעבורם פרק זמן זה אינו מספיק, עצתו היא שהם יקדישו לכך יותר זמן. דוגמא נוספת לכך היא גישת הגאון מווילנא - הוא השתמש לא פעם במונח "שבירת המידות" כדי לתאר את ההתקדמות הרוחנית. משמעות הביטוי היא כי מידות לא רצויות אמורות "להשבר" - תלוי רק באיזה עוצמה "מכים" בהן. ייתכן כי יצר הרע עדיין מציק בגלל שהשתמשת בפטיש רגיל; כדאי לנסות פטיש "חמשה קילו".

גישת ר' ישראל - שיוני והתפתחות

ר' ישראל סלנטר הציג תפיסה אחרת בנקודה זו. אם נגיחות הראש שלי לא הצליחו לשבור את הקיר, אין ביטחון שהבעיה תפתר על ידי המשך התהליך ביתר עוצמה. הסיבה לכך שאני נתקל בקשיים כאשר אני מנסה לחשוב ולהתנהג כפי שאני אמור לעשות היא, שישנו חוסר התאמה - מעין דיסוננס - ביני לבין המצווה; בכדי להתגבר על חוסר ההתאמה יש לנסות ולהבין את מנגנון הנפש, ולתכננן אסטרטגיה מחושבת על מנת לתקן את המצב. פירוש הדברים הוא שעשיית רצון ה' אינה רק עניין של פעילות ומעשים, אלא היא כוללת גם התהוות והשתנות.

המסקנה העולה מכאן היא כי יש זהות מסוימת, כמעט משוואה, בין שני גורמים: קיום התורה פירושו להתפתח כבן-אדם, והתפתחות אישית אמיתית היא בעצמה קיום של התורה. אמירה זו הרת-משמעות; בהתחשב באוריינטציה ההלכתית של ליטא, כפי שהיא תוארה לעיל, קל לשער כי רעיון זה ייתפס כחדשני ביותר. למעשה, זוהי מהפכה דתית שניתן להשוותה למה שעשה איינשטיין במדע הפיזיקה. ייתכן כי נקודה זו היא אחד השורשים להתנגדות בה נתקלה תנועת המוסר, התנגדות שהייתה לעיתים די עזה.

מוסר ופסיכולוגיה

נעמוד על נקודה אחת נוספת לפני שנחזור לדיון העיקרי. כדי שיוכל לדבר על "טכניקות", ר' ישראל סלנטר היה זקוק לבצע היסט מסוים באופן השיח על האישיות. התפיסה הרווחת בקהילה המסורתית במזרח אירופה, גרסה שנפש האדם עטופת מסתורין, קדושה ו"חלק אלו-ה ממעל". הבנה זו מתבססת, כמובן, על תורת הסוד, אבל שורשיה נעוצים כבר במדרשי חז"ל. רבותינו, בתעוזתם המרשימה, ערכו השוואות בין נשמת האדם לבין הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, למשל במדרש הבא:

מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית...מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים... (ברכות י.)

הרי לנו הנשמה בעיני המסורת: בלתי נתפסת, בלתי נראית ויושבת בסתר עליון.

נשמה כזו מהווה בעיה של ממש עבור גישה מוסרית המדגישה את מושג הטכניקה; כיצד יכול האדם להתיימר להשפיע על מין בריאה שכזו, בעלת מהות כה נשגבת? ואכן, בלי לומר זאת במפורש, ר' ישראל משנה את הדרך העיסוק באישיות. כמובן שאנו מאמינים בנשמה הטרנסצנדנטית, אך בכדי לעשות שינויים ולהשפיע, עדיף לדבר על ה"נפש" במובן הפסיכולוגי, על שכל האדם; את הנפש, כפי שהיא נתפסת במקצוע הפסיכולוגיה, ניתן להגדיר, לנתח ולאפיין. ר' ישראל עושה שימוש בכתביו במושגים פסיכולוגיים שרווחו בזמנו, וניצל אותם כדי לייצר ולהבהיר את הדרכותיו.

להבנה זו יש השלכות עבורנו. בהנחה שמדע הפסיכולוגיה עבר כברת דרך מראשית ימיה של תנועת המוסר, אולי יש מקום לבחון ממצאים עדכניים יותר על מנת לקבל תמונה עמוקה ומדויקת יותר של נפש האדם. בדיקה זו עשוייה להפיץ אור חדש על גישות מעשיות שמצויות במקורותינו, וגם להביא לידי יצירת גישות חדשות ומועילות יותר.

גישת נובהרדוק

הדגשת הרגש והחוויה

כעת נחזור לעיין בגישות עצמן.

עמדנו לעיל על ניסוח קלאסי של הצעתו של ר' ישראל סלנטר, ותמציתה הוא השפעה על ההתנהגות באמצעות הטמעה והפנמה קיומית של ידיעות אינטלקטואליות. כיוון זה אומץ על ידי הרב יוסף הורוביץ, אביה של אסכולת נובהרדוק, שהורה על לימוד מוסר בסגנון האמור בגוון מיוחד ורדיקלי.

לפני שנמשיך, אני חייב להקדים מספר הערות הנוגעות למינוחיו של הרב הורוביץ. העיון האינטלקטואלי מכונה אצלו "יגיעה שכלית", והוא מונגד ל"יגיעה חושית", שהיא הרגש והחוויה. כמו כן, עבור הרב הורוביץ ההבחנה בין "שכלי" ו"חושי" מקבילה להבחנה שבין "מופשט" ל"מוחש".

כבר ציטטנו בעבר מתוך ספרו של הרב הורוביץ "מדרגת האדם". ניתוחו של הנושא שלנו, דרך לימוד המוסר, נמצא במאמר הנקרא "יראה ואהבה" (פרק יד). הרב הורוביץ טוען כי לימוד אינטלקטואלי אינו מתאים להתפתחות מוסרית; רק היגיעה החושית מסוגלת לחולל שינוי אמיתי. נראה קודם כל כיצד הוא מתאר את היגיעה השכלית:

יגיעה שכלית נקרא, שהוא יגע בשכלו להבין דרך ה', באמצעות לימוד המוסר, רק יגע להבין בשכלו, אבל לא למד בהתפעלות...לכן מצא כדי יגיעתו לפי מדתו, ולפי שיגע להבין ההקדמות[2] אשר בברורן יכול האדם לבטוח בה', ושם שכלו להעמיק הרבה בעניינים האלה, מצא כי כל תנועות העולם מכל העניינים המתחדשים...כי כולם תלויים בחפץ הבורא...וכאשר יגע להכיר ההשקפה האמיתית בדרכי הטוב והרע, השיג לפי ידיעתו מה הוא הטוב האמיתי ומה הוא הרע אמיתי...

אבל אם כל זה יכיר רק בשכלו ולא יחיה עליהם להכירם בחוש, ימצא את עצמו כי יגיעות השכל לא העלתה לו אלא מציאה שכלית, ולא מציאה חושית. כמו שאמרו חז"ל, יודעים רשעים כי רע ומר דרכם, אלא שקשה להם לפרוש. אף כי הגיעו ביגיעת השכל לכך שיכולים להשקיט את רתיחת הדם של הטבע והמידות בזמן שמדבר במוסרי המידות, אבל שיוכל...להיות איש שימשול בפועל על הנגיעות ולהעביר על מידותיו וישמח בגזירת השם, זה אינו יכול כלום, יען שלא הייתה היגיעה לחנך שיקיים כל דבר כמו שהוא קיום חושי, אלא יגע רק להבין בשכל ההשקפה האמיתית...הרי הוא בשעת הניסיון כסומא שלא ראה אור מימיו, כי אז הענן מכסה על השמש ולא יראה כלל. וכל הכרתו הרוממה קיים וחי או קודם המעשה או אחר המעשה, אבל בשעת מעשה, מפני טרדת הניסיון נעשה לאדם אחר. ואחר כך יאמר כי "לא הייתי בעת הניסיון אותו האיש שאני אחר הניסיון."

מסגרת ההתייחסות של הרב הורוביץ שונה מזו שאנו עסקנו בה עד כה. גישתו המוסרית מכוונת ל"ניסיון"; אנחנו דיברנו עד כאן על הצורך בשינוי במובן של התפתחות אישית רוחנית, אך הרב מנובהרדוק היה רואה ביעד זה לא יותר מאשר קטגוריה שכלית מופשטת. המטרה, לדעתו, אינה "לשפר את המעשים, הדיבורים והמחשבות", ברוח דבריו של הרב נפתלי אמשטרדם. הבעיה הרבה יותר לוחצת, משום שהאדם תמיד מוקף נסיונות; המשימה האנושית העליונה היא לעמוד בכל הנסיונות. אם האדם ינסה לעשות כן באמצעות "יגיעה שכלית" בלבד - דרכו לא תצלח, וזאת בעקבות הפרדוקס שבדבר: אופיו של הלימוד העיוני-שכלי שונה לגמרי ממטרתו המוצהרת; הלימוד הוא מופשט ותיאורטי, ואילו החיים מציבים אתגר ממשי ואקטואלי.

פתרון הבעיה

יש פתרון אחד לבעיה - גיוסם של כל כוחות הנפש; זוהי משמעות היגיעה "החושית" הממשית. הרב הורוביץ מעניק משקל רב לחוויה ולרגש בתחום המוסר. שלא כבתיאורו הקלאסי של הרב וולבה, הרב הורוביץ אינו מדבר על "סדר" מוסר האורך שעה המתחלק לחצאים שווים - חלק לשם עיון שכלי וחלק להפנמה רגשית; סביר להניח, אמנם, כי הרב הורוביץ היה מסכים שראשית כל יש להבין את התוכן, אך המאמץ האמיתי והאתגר העיקרי הוא לימוד חוויתי ורגשי.

עלינו להבין, איפוא, כיצד הבעיה נפתרת באמצעות החוויה והרגש - כיצד הם מעניקים לאדם את היכולות הדרושות לעמוד בהצלחה באתגרים?

עניין זה יובהר בעזרת אבחנה נוספת שעושה הרב הורוביץ בין יגיעה שכלית ליגיעה חושית. בשיעור הבא נמשיך בנקודה זו, על מנת להגיע להבנה מלאה יותר של ההיגיון העומד בבסיס שיטתו של הרב הורוביץ.



[1] צבי קורצוויל, ב"כיוונים בחינוך יהודי" (עם עובד, תל-אביב 1981), עומד על דמיון יסודי בין טכניקה זו לבין תרגילים רוחניים אצל מיסטיקנים לא יהודים; ברור שר' ישראל סלנטר לא הושפע ממקורות כאלה, וקורצוייל טוען כי המכנה המשותף שבין השיטות מראה שר' ישראל קלע לאמת יסודית של האישיות הדתית, שהוכרה על ידי נציגים של דתות שונות.

לא בדקתי את הדברים לעומקם, אך הרושם הראשוני שלי הוא כי המתודה המוסרית של ר' ישראל שונה במהותה מהדוגמאות הלא יהודיות, בכך שהדגש בה הוא מוסרי, ולא מיסטי. על כל פנים, עניין זה טעון בדיקה נוספת.

קורצוויל מסתמך על "הפילוסופיה הנצחית" של הקסלי, "החוויה הדתית לסוגיה" של ג'יימס, ו"מיסטיקה" של אנדרהיל.

[2] כלומר - יסודות.