הרב אשלג ור' אהרל'ה רוט אל מול השואה

פתיחה

עברנו כברת דרך בניסיון להתמודד מבחינה מטפיזית עם גילויי הרשעה הנאצית. ההבנה שאושוויץ היא אירוע מטפיזי מחד גיסא, ואירוע מוסרי (במובן השלילי, כמובן) מאידך גיסא - כלומר: שהשטן והאדם יצרו יחד את ממלכת הרשע ההיא - מלווה אותנו בשיעורים האחרונים. ניסינו להתחקות אחר מהותו של הסטרא אחרא וזיקתו לאנושי מבחינה תאורטית על פי דרכם של המקובלים, בלי להסיר את מבטנו מהדמות הממשית של השואה. כבר בתחילת השנה העליתי את הטענה שכדי לדבר על אושוויץ אנו זקוקים לשפה ולדימויים 'מיתיים', היינו: לציור מטפיזי ממשי של הרוע, של מקורו, של אופן פעולתו בעולם ושל מעמדו מול הא-לוהות. השימוש התכוף שעשינו בשיעורים האחרונים במילים שטן, סטרא אחרא וכו' הוא תוצאה של תובנה זו.

בשיעורים הקרובים נציג שלוש תגובות חסידיות/קבליות לשואה, שגם בהן יש פנייה אל שפת הדימוי המיתי לשם תיאור השואה והבנתה, וששאלת מעמדו של הסטרא אחרא תופסת בהן מקום מרכזי. השיעור הקרוב יציג מתפיסותיהם של שני אדמו"רים שחיו בארץ ישראל בזמן השואה: ר' יהודה לייב אשלג (בעל 'הסולם'), ור' אהרל'ה רוט (ראטה). בשיעורים הבאים נלמד כיצד הבין ר' יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, את הופעת הרע בשואה. לאחר מכן נשוב בע"ה למהלך הדיון העיקרי, ונתבונן במבט כללי ומסכם על הסוגיות בהן עסקנו.

א. חלומו הנבואי של הרב יהודה לייב אשלג - בעל 'הסולם'

בעל 'הסולם' - ביוגרפיה

נולד בפולין בה' בתשרי ה'תרמ"ה (1884). היה תלמידו של ר' יהושע מפוריסוב, ובגיל 19 הוסמך לרבנות. משך 16 שנה שימש כדיין וכמורה בוורשה, שם פגש את רבו בקבלה: צדיק נסתר, שהיה ידוע בחברה כסוחר נאמן, אך לא כבקי בתורת הסוד. לאחר פטירת מורו ב-1921 עלה ארצה והתיישב בעיר העתיקה בירושלים, התפרסם כבעל ידע רב בחכמת הקבלה והחל ללמדה. מהעיר העתיקה עבר להתגורר בשכונת "גבעת שאול", ואף כיהן במשך שנים אחדות כרבהּ.

שני חיבוריו העיקריים הם "תלמוד עשר הספירות", המיוסד על כתבי האר"י,[1] ופירוש "הסולם" לספר הזוהר.[2]

בעל 'הסולם' לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב ופעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם ראשי היישוב, מנהיגי תנועות הפועלים ואישי ציבור, ובהם דוד בן גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק. דוד בן גוריון, שלפי אחד ממכתביו נפגש עם הרב אשלג "הרבה פעמים", הופתע בפגישותיהם: "אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא אתי על סוציאליזם" (ארכיון בן-גוריון, יומנים, 11 באוגוסט 1958). במאמרו "שלושה ביקורים ומה שביניהם" (אמות, תל אביב תשכ"ג, עמ' 49) סיפר דב סדן: "הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית".

החלום

בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה[3] חלם האדמו"ר המקובל ר' יהודה לייב אשלג חלום נבואי, אותו פירש לעצמו כמעין 'נבואת הקדשה', בה כלולים תוכני שליחותו הרוחנית לעולם. בחלומו לבשו רעיונות שליוו אותו זמן רב לבוש מיתי, וחיברו בין הסיטואציה ההיסטורית של מלחמה ושואה לבין שאיפותיו ותכניותיו האישיות:

ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום, ואני תפלה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני, ואיש אחר מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד ויהיו לים של עצמות. והנה קול אלי: אני א-ל ש-די המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים, שלח ידך ואחוז בהחרב כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה. ותִלבשֵני רוח ה' ואחזתי בהחרב, ותיכף נעלם אותו האיש והבטתי השב על מקומו ואיננו, והחרב ברשותי לקניני הפרטי. ויאמר ה' אלי: שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא, ואת החרב הזה תקח בידך ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני וביניך אשר כל הדברים הטובים האלו יתקימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך למסור לו החרב הזאת ועל כן עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את חרבי בירכי תיכף יתעלם ויתבער מהארץ. ואסתיר פני כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי, והחרב שהיתה למראה עיני דמיוני כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש א-ל ש-די אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר(ה) אל לבי: מי יתן ואקנה לכל דרי העולם מטופס[4] טהרה של החרב הזאת כי אז ידעו שיש נועם ה' בארץ.[5]

המראה שרואה הרב אשלג מצטייר כמראה נבואי לכל דבר, הנושא בחובו משמעות סמלית. לכמה מן הסמלים בחלום יש משמעות מטפיזית מדויקת. ננסה אפוא, עד כמה שידינו משגת, לפתור את חידת החלום.

התמונה הראשונה בחלום, המזכירה את חזון העצמות היבשות של יחזקאל, היא תמונת הטבח המתרחש במלחמת העולם השנייה. קשה לדעת מי הוא האיש האוחז בחרב: ייתכן שהוא מייצג אדם ריאלי - אולי היטלר; אפשר שהוא התגלמות השטן; ואולי שתי ההשערות נכונות. מכל מקום, החרב מועברת, בהוראת א-ל ש-די, לידיו של הרב אשלג החולם, ומאוחר יותר הוא מגלה שהיא אינה עשויה עוד ממתכת, אלא מאירה בשם הקדוש א-ל ש-די.

הוראתו הכללית של המראה ברורה, והיא מתפרשת גם בהמשך: הא-ל שולח את הרב אשלג להורות לעולם את התורה הפנימית, תורת הסוד, שהיא הרפואה האמתית של העולם מכל צרותיו. הוא אוחז בחרב, אך אין זו חרב מלחמה, אלא חרב של מנוחה ושלום, שעיקרה: תוכן רוחני הבנוי על התגלות שמו של הא-ל. בהמשך יומנו מתאר הרב אשלג כיצד גילה לו ה' שידיעתו שלו את תורת הנסתר עלתה אפילו על חכמתם של הנביאים. גילוי תורת הנסתר (הקבלה) והפצתה ברבים - זו שליחותו של הרב אשלג, ולפי חלומו הנבואי, זו הפעולה שבכוחה לרפא את העולם מסבלו, ולהביא שלום תמורת מלחמה.

הממד המיתי בחלומו של הרב אשלג קשור בסמלי ספירת היסוד, הממלאים תפקיד מרכזי בחלום כולו. החרב היא מסמליה של ספירה זו; היפוך הכוח הטמון בסמל החרב, מאנרגיה שלילית של מלחמה לאנרגיה חיובית של הארה ושלום, גם הוא אופייני ליסוד; ובעיקר - הופעת הא-ל בשם א-ל ש-די, שהוא השם הא-לוהי של ספירת היסוד, והארת החרב באותיות שם זה, מוכיחות שה'יסוד' ממלא כאן תפקיד מרכזי. ובאמת, הרב אשלג חולם שנאמר לו "כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה", כלומר, הוא משמש 'צדיק יסוד עולם', דהיינו, לפי הפירוש החסידי: ממלא עלי אדמות את תפקיד הצדיק, היונק מהבחינה העליונה של ספירת הצדיק - היסוד.

החרב הנתונה בידי האיש הטובח בתחילת החלום, מסמלת כנראה את השפע הנתון בספירת היסוד, אשר שבוי ביד הסטרא אחרא ופועל ככוח של אלימות והרס. החרב הניתנת בידי הרב אשלג מסמלת את חזרת השפע הא-לוהי לידי הקדושה, על ידי פעולתו של הצדיק ה'תחתון', הרב אשלג עצמו, שאמור לעשות בחרב שימוש חיובי, על ידי פרסום החכמה הפנימית. משמעות המלחמה והרוע הקשור בה כשימוש לרעה בכוח א-לוהי, והדרך העמוקה להתמודד עמם עד חיסולם, מוצגים כאן בפיו של הרב אשלג בשפה סיפורית, מיתית למחצה.

מעמדה של פנימיות התורה והשואה

מלבד סיפור החלום, שהוא כמובן במשל ובחידה, חיווה הרב אשלג במאמרים רבים את דעתו כי גילוי החכמה הפנימית הוא מפתח לגאולת העולם והאדם מסבלו. כוח הגאולה של החכמה הפנימית אינו רק כוח מיסטי, ודרך פעולתה אינה בהכרח סודית. הרב אשלג מבין שביאור נכון של עיקרי חכמת הנסתר מגלה את היסודות האמתיים והעמוקים של הקיום האנושי - הדתי והמוסרי - שאם רק יפעל האדם על פיהם, ייגאל האדם הפרטי מסבלו וממצוקותיו וייתן לחייו כיוון ומשמעות, ותיגאל החברה האנושית מהתחרות ומהאלימות המופיעים בה תכופות.

לדעתו, גם דבקות ב'חיצוניות התורה' - קרי: בקיום קפדני של ההלכה - אין בה מרפא לחברה ולעם ישראל, מפני שהיא איננה מאפשרת לעבוד את ה' מהשורש, ומדגישה את בחינת העבודה 'מיראה', שלא לשמה. הנה דברים שאמר בעניין זה:

וטעם דבריהם הוא כמו שביארנו, שבהיות כל עוסקי התורה מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה כעִורים מגששים קיר. שבזה המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, דהיינו כמו שאמרו ז"ל (יבמות סג ע"א): 'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל'. דהיינו כמו שאמרו בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו (הקדמה לספר הזהר, אות ע).

פרויקט התרגום והביאור של הזוהר, הידוע בכינויו "פירוש הסולם", היה צעד מרכזי שעשה הרב אשלג להפצה נרחבת ופופולרית של חכמת הנסתר - יחד עם חיבורו רב הכמות ורב האיכות "תלמוד עשר הספירות", בו ביאר למלוא היקפה ועומקה את תורת הקבלה, ובמיוחד את תורת האר"י. התנועות להפצת הקבלה, עד הארגונים "בני ברוך" ו"המרכז לקבלה" ממשיכים, לטב ולמוטב, את הקו שהתווה הרב אשלג.

השואה חיזקה את דעתו של הרב אשלג בדבר הצורך להביא תיקון לעולם ולעם ישראל על ידי הארתם מחכמת פנימיות התורה:

'ואחר שבעונותינו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל, ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמו שאמרו ז"ל (בבא קמא ס ע"א): 'ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה'. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא וכו' לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד, ב): 'ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'', וכן (ישעיה מ"ט, כב): 'והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה'. וזהו שכתוב בזהר פרשת נשא אות צ': 'בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר (בחבור הזה שלך, של רשב"י, שהוא ספר הזהר), יפקון ביה מן גלותא ברחמי (יצאו בו ישראל מן הגלות ברחמים)', דהיינו כמבואר. אמן כן יהי רצון'. עד כאן לשון קודשו.[6]

ב. שואה וגאולה על פי ר' אהרל'ה רוט

ביוגרפיה

רבי אהרן ראטה (קרא: רוֹט), הידוע בכינויו "ר' אהרל'ה" (ועל שמו מכונים חסידי תולדות אהרן "רֶבּ אהרל'ך"), לא היה נצר לשושלת אדמו"רים, אך כבר בצעירותו ניכר כבעל מעלות רוחניות וכריזמה יוצאת דופן, ושאף לחדש את דרכי החסידות התמימה בסגנון ההונגרי הקיצוני. בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה הקים חבורה חסידית חדשה בברגסס, ואחר כך בסאטמר, הונגריה. בשנת תרפ"ח (1928) ביקר ר' אהרן בארץ ישראל, והניח את אבן הפינה לקהילתו כאן. גרעין זה נבנה מקומץ תלמידיו שעלו ארצה, והיוו את הבסיס להקמת קהילה בישראל, שתלך בדרכו ובהדרכתו. ר' אהרן עצמו שב להונגריה, ועם פרוץ השואה נמלט מהתופת והגיע ארצה עם בני משפחתו, וביניהם חתנו - האדמו"ר לעתיד. הוא נפטר בשנת תש"ז (1947), עוד בטרם הגיע לשיא השפעתו.

ר' אהרל'ה היה מהדמויות המרשימות והמקוריות של החסידות בדורות האחרונים. בעל חזונות וחכם ח"ן, יוצר פורה בחסידות ואף בשירה. בספרו "שומר אמונים" הוא מציע הדרכה חינוכית ומוסרית לחיי אמונה בארץ ישראל במבוכת המודרנה והמתירנות, על פי דרכה של החסידות הפשוטה.

בספרו הוא מציע גם פירוש למאורעות המתרגשים על עם ישראל, וביניהם ההשכלה, הציונות, המנדט הבריטי ומלחמות העולם. ר' אהרל'ה מסביר, כי האסון הריאלי שחווה עם ישראל בשתי מלחמות העולם, והאסון הרוחני של עזיבת הדת והכפירה, שהגיע לממדים עצומים ממש באותו זמן, הם גילום של אותה תופעה מטפיזית, אותה הוא מתאר בשפה מיתית:

ששלח הקב"ה זה האור הגנוז (הן תלמידי הבעש"ט והנמשכים איתם), לעכב פעמי המינים והפוקרים שלא יתפשטו בעולם קודם זמנם... וזה היה נמשך כמה דורות, עד שתרעש ותרעד הארץ בשנת תרע"ד,[7] ואז מוסדי הרים ירגזו כי יסודות אבותינו הקדושים נחלשו, והנחש בריח עקלתון הגדיל לעשות ולהוציא כוחו בפועל בחציפות והפקרות ועזות ומינות ואפיקורסות, עד שמימות המבול לא היה כמוהו...[8]

המשבר הרוחני ושואת המלחמות אינם יכולים להיות אירועים היסטוריים או אנושיים בלבד. ממדיהם העצומים מוכיחים שיש כאן כוח מטפיזי הפועל בתוך המציאות. כדי להבינו, פונה ר' אהרל'ה אל דמותו המיתית של "הנחש בריח עקלתון" - הציור המיתי הנפוץ בספר הזוהר לסטרא אחרא.[9] תפיסת השואה כהופעת הנחש הקדמון, שהוא הסטרא אחרא, משמעה תפיסת האירועים ההיסטוריים והחברתיים כביטוי של התרחשות מטפיזית קיצונית, במסגרתה ניתן לסטרא אחרא כוח פעולה יוצא דופן. לר' אהרל'ה ברור שלרוע המתגלה בעולם יש ממשות מטפיזית, אבל ברור לו גם שכוחות הסטרא אחרא מוזנים מחטאי ישראל, ושלולי הם, לא יכלו לפעול בעוצמה כזו (וכפי שראינו גם בשיעורים קודמים). החטאים, מסביר ר' אהרל'ה בספרו, נותנים אנרגיה לסטרא אחרא, אך כשהוא פועל, אין הוא מעניש במשפט, אלא הוא נוהג על פי חוקיותו העצמית ומתוך האינטרסים הפנימיים שלו.

בהמשך חיבורו מבקש ר' אהרל'ה הסבר להתפרצות החריגה של הרוע דווקא כעת, מתוך אותה תחושה ש'יימוטו מוסדי ארץ'. ההסבר, הניתן שוב בשפת הסמלים של הזוהר, מחבר בין הנחש, השכינה וכנסת ישראל:

והנה קודם ביאת משיח צדקנו קודם שיתנער כנסת ישראל מעפרה, יתרבו חבלי לידה צער אחר צער... ותראה שיש לקץ הימין רגע מוגבל דייקא, וכשיגיע לזה הרגע והעת סוף ירידתן של ישראל, תיכף באותו היום ובאותו רגע ייגאלו ישראל, הגם שלא יהיה בידם שום זכות ח"ו שיזכו לגאולה... וזה סוד אחד מכמה אלפים סודות בעניין איילה שרחמה צר ואי אפשר לה שתלד עד שבא נחש ונושכה במקום הלידה, כי אילה נקראת כנסת ישראל שרחמה צר, בשעה שמאוד צר לה נקראת רחמה צר ח"ו, ובא נחש ומנשכה, אלו צירין וחבלין דלידה אמיתית דגאולה בתראה, ואזי תיכף ומיד ייצא הוולד הקדוש... האמור על מלך המשיח.[10]

בסמלי האיילה והנחש מתחברים כמה מוטיבים, המספקים יחדיו פירוש לסיטואציה ההיסטורית: (א) הנחש, הלוא הוא הסטרא אחרא, הוא מקור הרוע המתגלה בעולם; (ב) האיילה היא כנסת ישראל; (ג) הרחם הצר הוא דימוי לצרוֹת ישראל; (ד) הכשת הנחש היא המפגש בין כנסת ישראל לבין הסטרא אחרא, רגע לפני הלידה. במפגש הזה יש גם דימום נורא, אך מצד שני, הוא מגדיר את הקץ, המתגלה בהופעתו של הסבל האולטימטיבי, כלומר: אחריו, ללא קשר לזכויות של ישראל, תוכל האיילה ללדת; (ה) וכמובן, הלידה היא הגאולה, המופיעה תכף למפגש בין הנחש והאיילה.

גרמניה הנאצית היא גילומו של הנחש בהווה, והיא פוגשת את כנסת ישראל בשעת צרתה הגדולה ביותר. המפגש הזה נראה בשעתו כאיום על עצם קיומה של כנסת ישראל, אך חז"ל, בציור המיתי שציירו בתלמוד ובזוהר, מלמדים אותנו כי דווקא הוא שמאפשר, באופן פרדוכסלי, את הלידה - היינו: את הגאולה.

אין בדברים אלה הסבר לשאלה, מדוע הופעתו של הנחש הכרחית בשלב קריטי זה של ההיסטוריה. בשיעור הבא נוסיף ונדון במשמעות של המפגש עם הנחש ושל הכשת האיילה בעקבות האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג.