דילוג לתוכן העיקרי

קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? | 3

הרב אהרן ליכטנשטיין
01.01.1984
קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחץ כאן

לחלק ב' של השיעור לחץ כאן

יא. סיכוני הצמצום הרוחני

אילו היה האדם מתמחה במידה כזאת שהייתה דוחה תחומים חשובים אחרים בעבודת ה', תוך התמקדות מוגברת וממצה בתחום בודד, הדבר היה בניגוד למסר הראשי של היהדות, המתייחס לאדם בשלמותו ותובע "בכל דרכיך דעהו".

למשל, תהיה חשיבותה של תורה גדולה ככל שתהיה, חז"ל מציינים בבירור שאין להעלות על הדעת שהאדם יחשוב להגשים את מכלול עבודת ה' שלו דרך תורה בלבד. הגמרא (שבת יא ע"א) מוסרת לנו שרבי שמעון בן יוחאי וחבריו, "שתורתן אומנותן", לא היו מפסיקים מתלמודם כדי להתפלל את תפילת העמידה. בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) נאמר שרבי שמעון בן יוחאי לא הפסיק אפילו לקריאת שמע, שחיובה מדאורייתא. הירושלמי תמה על כך: כיצד ייתכן הדבר? וכי אין רבי שמעון מסכים שחייבים ללמוד תורה על מנת לעשות דווקא? והרי למדנו "שהלמד [על מנת] שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם"! הירושלמי משיב על כך תשובה טכנית, אבל העניין שלנו הוא בניסוח הקושיה.

ישנה גמרא נוספת המאירה את עינינו בעניין הקשר שבין תורה וגמילות חסדים, שניים מתוך שלושת עמודי התווך שהזכרנו:

תנו רבנן, כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון [על ידי הרומאים], אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד]; וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת' (דבה"ב ט"ו, ג). מאי 'ללא אלהי אמת'? שכל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה (עבודה זרה יז ע"ב).

הגמרא מלמדת שכאשר עבודת ה' היא חלקית, ללא כל מודעות לתחומים שלמים בקיום האנושי ולמערכות שלמות של ערכי תורה, הרי עבודה זו אינה רק חלקית, אלא שקרית. אם יש רק חצי, גם אותו חצי איננו.

עוד אמרו חז"ל, בנוגע לאדם העוסק ב'עבודה' אך בניתוק מתורה, "לא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ב מ"ה). גם עם הכוונות הנעלות ביותר והלב הטהור ביותר, ישנן רמות בעבודת ה' שפשוט אינן בהישג יד כל עוד אינן מעוגנות במחויבות לתורה, בידיעת התורה ובלימוד תורה. כיוצא באלה, אדם העוסק בגמילות חסדים בניתוק מתורה ומעבודה, מגיע למין מוסר חילוני, או במקרה הטוב למין דת המבוססת על מוסר, שחסרה בה לא רק תחושת נוכחות א-לוהית בלתי נתפשת וטרנסצנדנטית, אלא גם הכרה בחשיבות הקשר עם הקב"ה ברמה עמוקה, רגשית וחווייתית.

אם ברצוננו לחתור לעבודת ה' בשלמותה, עלינו להבין שנתבע מאתנו לקבוע את יעדינו מתוך הכרה שלא רק העולם הגדול - המקרוקוסמוס - עומד על הבסיס המשולש של תורה, עבודה וגמילות חסדים; אנו צריכים להכיר בכך שגם הקיום הפרטי, על מנת שייחשב כעבודת ה' אמיתית ולא מזויפת, חייב להתבסס על צירופן של תורה, עבודה וגמילות חסדים, ועל ההפריה ההדדית שביניהן.

יב. מגוון גישות דתיות

ברמה שנייה, יש מקום למידה מסוימת של התמחות, ואולי יש אפילו צורך בכך. תחום ההתמחות עשוי להיבחר על פי מודעות לצורכי הציבור - ברור שבקהילה אחת אין צורך בעשרה אנדוקרינולוגים כאשר אין להם אפילו קרדיולוג אחד - וגם במידה ידועה מתוך תשומת לב לנטיות אישיות.

למרות שההלכה מכתיבה שגרה קבועה מסוימת, היא עדיין מותירה מרחב עצום התלוי בהשקפה ובסדרי עדיפויות של הפרט. בתוך אותו עולם של שמירת מצוות על פי השולחן ערוך, יש מקום למגוון של עמדות דתיות, כגון מתנגדוּת וחסידות, השונות מאוד זו מזו בהדגשה, בתוכן רוחני, ובנושאים רבים אחרים.

אכן, גם בקרב חז"ל עצמם אנו נתקלים בהבדלים בנקודת הראות הרוחנית. הגמרא (ראש השנה יח ע"א) מספרת שרבה עסק בתורה, ואילו אביי עסק גם בתורה וגם בגמילות חסדים. עוד מספרת הגמרא:

רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני [תרגום: רבי יהושע בן לוי לא היה הולך לבית האבל אלא במקרה שאדם מת בלי בנים], דכתיב (ירמיה כ"ב, י): 'בכוּ בָּכוֹ לַהֹלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו' (מועד קטן כז ע"ב).

רבי יהושע בן לוי, אם כן, צמצם את מידת עיסוקו בתחום מסוים של גמילות חסדים. בגמרא אחרת נאמר:

רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה [תרגום: רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו], אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! (שבת י ע"א).

כנראה, רבא הבין שתפילת רב המנונא התארכה בגלל חלק הבקשה שבה - תחינתו של האדם על צרכיו הפשוטים. על כך מתח רבא ביקורת; לדעתו אמור האדם להתפלל ביתר קיצור ולחזור ללמוד תורה. ממשיכה הגמרא: "והוא [= רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד". ברור שרבא ורב המנונא מציגים שתי פרספקטיבות שונות ביחס לחלוקה הרצויה בין תורה לתפילה.

יג. שתי אזהרות

כשאנו מאפשרים חלוקת עבודה מסוימת, יש כמה יסודות שעלינו לזכור. ראשית כול, אם אדם מקבל את רעיון החלוקה, ומחליט להתמקד בתחום מסוים, אין לעשות כן מתוך תחושה שהתחומים האחרים בעבודת ה' אינם משמעותיים. וכן אסור שתתעורר כתוצאה מכך מחשבה, שאלה המקדישים את עצמם למקצועות האחרים הם עובדי ה' מסוג ב'. ההחלטה להתמחות בתחום מסוים חייבת לנבוע מן ההכרה שכל התחומים חשובים, אלא שהיות שאינני מסוגל באופן מעשי להקדיש את עצמי לכולם במידה שווה, על כן בחרתי להתמקד רק בחלק מהם. אין זה אומר שלא תיתכן היררכיה בעולם של עבודת ה'. אולם ההיררכיה אינה חייבת להתכחש למשמעותם של תחומים אחרים, שבהם אין האדם חפץ או יכול להתמחות.

שנית, יש להבין שאפילו אם אדם מתמחה בתחום נתון בתוך מסגרת עבודת ה', עדיין יש מקום מרכזי ביהדות לתפישה התובעת ממנו להיות מעורב ברמה משמעותית גם בתחומים נוספים.

לגבי רבי חנינא בן תרדיון, ממשיכה הגמרא שאותה ציטטנו למעלה:

ובגמילות חסדים לא עסק [רבי חנינא בן תרדיון]? והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון [הרי שהיה ממונה על קופת צדקה]! [הגמרא מעלה הצעה:] הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד [אולי היה ממונה, אבל בפועל לא עסק בתפקיד]. [הגמרא דוחה הצעה זו:] והתניא, אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים [הרי שהיה עסוק בצדקה]! [לבסוף הגמרא פותרת את השאלה, כיצד ניתן לומר שרבי חנינא לא עסק בגמילות חסדים:] מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד [אמנם חילק כספי צדקה, אך לא עסק בכך ברמה הנדרשת ממנו] (עבודה זרה יז ע"ב).

כאשר אנו חושבים על כל המערכת של עבודת ה', הכוללת תורה, עבודה וגמילות חסדים, הרי שאין לחשוב על רמת עיסוק מזערית, אלא מעורבות משמעותית: "כדבעי".

יד. שלבי חיים שונים

כמובן, מעורבות רבת פנים זו עשויה להשתנות בפועל מתקופה אחת לשנייה. האדם אינו יכול להקדיש את עצמו לכל הבחינות של עבודת ה' בו-זמנית ובאותה עוצמה. לעתים ייתכן מאוד שתקופות שלמות בחייו של אדם יוקדשו בעיקר לבחינה אחת, תוך הזנחה יחסית של האחרות.

בתשובתו של הרב חיים אור זרוע (סימן קפג), שכבר הזכרנו לעיל, מופיעה קביעה קיצונית למדיי. ישנה שאלה כללית, האם דין "העוסק במצווה פטור מן המצווה" נוהג בתלמוד תורה. מתוך הנחה שכן, מצטט הרב חיים אור זרוע מהגמרא (סוכה כו ע"א) האומרת שכאשר רב חסדא ורבה בר רב הונא היו בדרכם ללמוד תורה מרבם, הם ראו את עצמם כפטורים ממצוות סוכה. למרות שייתכן שהנסיעה לשם ארכה מספר שבועות, הם בכל זאת פעלו על פי העיקרון "העוסק במצווה פטור מן המצווה". בהתאם לכך, אומר הרב חיים אור זרוע, יש לפטור תלמידים ממצוות במשך כל התקופה שבה הם נמצאים "בבית רבם". אם לתרגם זאת למונחים של היום: במשך כל תקופות שהותו של תלמיד בישיבה או בכולל, הרי שהוא נפטר מכל מצווה אחרת!

זו בוודאי אמירה רדיקלית; אבל אם נניח הצִדה את השלכותיה המעשיות, אין לראותה כמנוגדת לעמדה שאותה הצעתי לעיל. כאשר הם נמצאים "בבית רבם", מוטל על התלמידים להקדיש את עצמם - במובן הרדיקלי של הרב חיים אור זרוע - לתורה בלבד, עד כדי כך שהם פטורים מכל המצוות האחרות. אם נרצה למתן עמדה זו, עדיין יכולים אנו לומר שבמשך תקופה מסוימת בחייהם, על התלמידים להתרכז בתלמוד תורה, אולי על חשבון תחומים אחרים, למשל - גמילות חסדים.

אולם מבחינה חינוכית, ובסופו של דבר מבחינה מוסרית ורוחנית, חיוני שההתמקדות בתחום מסוים בתורה לא תיעשה מתוך תחושה ששאר התחומים אינם חשובים. להפך, הדבר צריך לנבוע מן התחושה שבתקופה מסוימת בחיים, צריך האדם להתמקד בדבר אחד, ויסודות אחרים החשובים לא פחות צריכים להמתין לתורם. לצד התמקדות זו, יש להכיר בצורך לשלב ולצרף יסודות מגוונים בתוך התבנית הכוללת של הווייתו הרוחנית של האדם, ולכן לשלבם ולצרפם גם בתוך המרחב של פעילותו הרוחנית במשך חייו.

טו. אין פתרון אחד

בן עזאי, שלעולם לא נשא אישה בגלל מחויבותו האינטנסיבית לתורה, הוא דוגמה קיצונית, המתייחדת בכך שהיא אפשרית ורצויה רק למתי מספר. אבל האפשרות לדחות נישואין כדי ללמוד תורה מובאת ברמב"ם להלכה (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ה). מובן שגישה מעין זו היא, בסך הכל, לא יותר מגישה כללית. היא אינה מאפשרת לנו לעשות את מה שמניסיוני תלמידים כל כך רוצים, כלומר - לנסח במונחים ברורים בדיוק מה וכמה לעשות בתחום זה או אחר.

ישנה הערה מאירת עיניים ברא"ש בקשר להלכה המתירה לאדם לדחות נישואין כדי ללמוד (קידושין כט ע"ב). הרא"ש אומר:

וקצבה לאותו לימוד לא ידענא. שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה (קידושין פרק א, מב).

ובכן, כמה זמן ניתן לדחות את הנישואין כדי ללמוד? האם ימתין, כפי שנהגו תלמידי ישיבת מיר, עד קרוב לגיל ארבעים? או עד גיל שמונה עשרה, כפי שמומלץ במשנה? או שמא עד לגיל כלשהו בין השניים? בעיה מסוג זה - שפתרונה, לדברי הרא"ש, אינו מוגדר - עומדת בפנינו בתור יחידים ובתור קהילה.

אינני מאמין שעלינו לחפש פתרון אחד ברור, שניתן ליישמו באופן אחיד בכל מצב. האחידות במקרה זה אינה בת השגה וגם אינה רצויה. התמהיל של תורה, עבודה וגמילות חסדים חייב להיווצר ולהיתפש באופן אינדיבידואלי, במינון אחד לפלוני ובמינון אחר לאלמוני.

ישנה מסה נפלאה בספרו של פ"ה ברדלי, Ethical Studies, בשם 'My Station and Its Duties' (המצב שלי וחובותיו). ברדלי מדבר שם על כך, שלמצב ההיסטורי שבו נמצא האדם, יש השלכה ישירה על חובתו המוסרית. לא ייתכן לדבר על חובה מוסרית במונחים מופשטים; ובוודאי שאין לעשות כן כאשר דנים בשאלת הקדימויות או היחסים שבין ערכים שונים. יש זמנים שבהם צורך אחד הוא דחוף והאחר לוחץ פחות, ויהיו מצבים אחרים שבהם להפך.

בסיכום, לדעתי איננו צריכים לחפש פתרון אחד; אבל לתחושתי עלינו לאמץ גישה המכירה בצורך בחיי רוח עשירים ומגוונים, יחד עם הצורך בעוצמה מיוחדת בבחינה אחת כלשהי של עבודת הבורא. ואז עלינו להתמודד כמיטב יכולתנו - בשימת לב הן לצרכים שלנו והן לצורכי הכלל - עם השאלה של יצירת השילוב הנכון בין המרכיבים השונים במצב הנתון.

במסגרת קיומו הרוחני, עומד אדם בפני שתי משימות. אחת היא לעצב את עצמו בתור פרט, להכין את עצמו בפרוזדור כדי שייכנס לטרקלין (על פי אבות פ"ד מט"ז). שנית, מוטל על האדם לנסות, במידה מסוימת ובמגבלות יכולתו, להניע, לדרבן ולשנות את הזירה ההיסטורית שבתוכה הוא מוצא את עצמו. עליו לנסות להבטיח שהעולם שהוא משאיר אחריו הוא קצת יותר טוב, מעט יותר קרוב להגשמת החזון הגדול, ההיסטורי והרוחני, של ימות המשיח, מאשר היה כשנכנס אליו.

בבואו לנסות לקבוע את מסלול צמיחתו הרוחנית, ראוי לאדם שלא יסיח את דעתו מן היעדים הכרוכים בכך, תוך תשומת לב לצירופם של אותם שני גורמים: לגדול מבחינה אישית, תוך הרמת תרומה לכלל. כך יש לשאוף לפעילות גומלין בין תורה, עבודה וגמילות חסדים, מתוך מגמה להתפתח ולתרום במישור האישי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)