שיעור 13 - תפארת (א): שם הוי`ה - ברוך אתה!

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 13 - תפארת (א): שם הוי-ה - ברוך אתה!

תפארת - שורש הספירות

לאחר שהטלטלנו בשיעורינו האחרונים מימין לשמאל בין חסד לגבורה, מתמקמים אנו בשיעור זה במרכזו של אילן הספירות, בספירת תפארת.

ספירה זו היא שורשו וייסודו של קו האמצע הוא קו הרחמים, ואכן אחד מכינוייה של ספירת התפארת הוא 'רחמים'. אולם בטרם נכנס לעובי הקורה, עלינו להדגיש נקודה בעלת משמעות קריטית בהבנת ספירת תפארת.

הגדרת הספירה כממצעת בין החסד לגבורה וכמפשרת ביניהן נכונה, אולם לוקה היא בחסר, מכיון שהגדרה זו הופכת את ספירת תפארת לאמת וירטואלית, המנסה להתמקם במקום טוב באמצע בין החסד לדין, והיא אינה אלא הכרעה ונקיטת עמדה בתוככי הדינמיקה המתחוללת בין שני הקטבים חסד ודין.

מנקודת מבט זו נעדרת ספירת תפארת מהות עצמית והיא אינה עומדת בזכות עצמה, ובכך חסרונה של הגדרה זו. כפי שנראה להלן, ספירת תפארת, על פי המקובלים, היא הספירה הנושאת את המהות העצמית הגדולה ביותר, וכך אומר ר' יוסף ג'קטילה:

וזו היא הספירה הנקראת גם היא תפארת, וצריך אתה לדעת מה עניין תפארת. כבר הודענוך כי שם יהו"ה יתברך הוא גוף האילן, ובו העיקר ובו הכול מתייחד, והענפים מכאן ומכאן מתאחזים בו, והוא יתברך פועל בכול ומושל בכול. וכשהוא דן את בריותיו ופועל בהם כפי יושר משפטו, כבר הודענוך שהוא מתלבש מלבוש הראוי לאותה הפעולה. ואם מתלבש מלבוש של חסד, יוצא הדין להטיב את הבריות, כמו שהודענוך בשער זה. לפיכך נקרא בכל שם ושם ובכל כינוי וכינוי כפי שהשעה ראויה. וכל אותן המלבושים והכינויין נקראים תפארת. הלא תראה כתוב: ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפאר"ת (שמות כח, ד), וכתיב: כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פא"ר (ישעיהו סא, י), וכתיב: לשום אבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר (שם). וכתיב: פארך חבוש עליך (יחזקאל כד, יז) ואלו הן תפילין. ועל דרך זה פקח עיניך וראה למה נקראת ו', קו האמצעי שהוא שם יהו"ה יתברך, תפארת: לפי שהוא כלל הכול, והוא המושל בכול, והוא המתלבש בכל השמות כפי שרואה שהשעה ראויה, ואותם המלבושים נקראים תפארת, מה שאין אחת משאר הספירות יכולה להיקרא כן, לפי שאין לך ספירה מלתבשת בכל השמות ובכל הכינויין כמו שם יהו"ה יתברך (שערי אורה, שער חמישי).

ראשית, מזהה ר' יוסף ג'קטילה את ספירת תפארת עם שם הוי-ה,[1] וזיהוי זה מהווה את עיקרו של הדיון. בפיסקה זו עומד הוא על היותה של ספירת תפארת 'גוף האילן ובו העיקר ובו הכל מתייחד'. כלומר המשמעות היא כפולה, מצד אחד, מדובר בספירה שהיא מהווה את הגוף והשורש לכל, ומצד שני, ככזו היא גם המאחדת בתוכה את הכל. היא מקור ההתפצלות והיא מקור האחדות המחודשת.[2]

מכאן מתבטלת המסקנה כי היותה של ספירת תפארת מאחדת בין החסד והגבורה מעידה על כך שמדובר בספירה נעדרת עצמיות. נהפוך הוא! היכולת לאחד ביניהן נובעת מהיותה שורש שתיהן גם יחד. ר"י ג'קטילה מסביר על פי עקרון זה גם את שמה: 'תפארת'. התפארת היא לשון לבוש כפי שנאמר על בגדי הכהונה: 'לכבוד ולתפארת' וכן במקומות רבים אחרים. ספירת תפארת היא השורש והמהות של כל הספירות כולן, וממילא הן נחשבות ללבושיה של ספירה זו.[3]

שם הוי-ה

ספירת תפארת, על פי דברים אלו, מחברת בין ימין ושמאל בהיותה השורש שביניהן. אולם לא רק בין ימין ושמאל מאחדת ספירת תפארת, והדברים באים לידי ביטוי בהתיחסותו של ר"י ג'קטילה לשם הוי-ה:[4]

שם הוי-ה מורכב מארבע אותיות, ואותיות אלו הן רמזים למהות אלוקית שהן בסך הכל ביטויה.

היו"ד, הפותחת את שם הוי-ה, מרמזת על שתי הספירות העליונות: כתר וחכמה. 'קוצו של יו"ד', המהווה נקודה נעדרת מרחב, מכוון לספירת 'כתר', שבעז"ה עוד נדון בתכונת 'אָיִן' זו שלה. והיו"ד עצמה מרמזת לספירת חכמה.

הה"א הראשונה, הבאה לאחר היו"ד, מרמזת לספירת בינה, הספירה השלישית בסדר הספירות.[5]

הו"ו, היא האות השלישית בשם הוי-ה, מרמזת לשש הספירות הבאות, כלומר: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ספירת תפארת עצמה מכונה לעתים בשם ו"ו, כיון שכל חמש הספירות שסביבה הן ענפיה ופירותיה של ספירה זו. ואמנם מקובלים עומדים על כך, שגם במסגרת שש ספירות אלו חייבת להעשות מלאכת אחדות, לא רק בין ימין ושמאל, אלא גם בין הגבוהות יותר, חסד וגבורה, לבין הנמוכות יותר, נצח והוד. ר' משה קורדובירו[6] מסכם בקצרה מלאכת אחדות זו:

והנה נשלם פירוש המאמר, ויצא לנו טוב טעם ודעת כי תפארת גם כן מכריע בין גדולה [= חסד] והוד ובין גבורה ונצח (פרדס רימונים, שער א, פרק ג).

האחדות צריכה להעשות ב'הצלבה' גם בין החסד העליון - ספירת חסד, לדין התחתון - ספירת הוד, ובין הדין העליון - גבורה, לחסד התחתון - נצח.

הה"א השניה, היא האות האחרונה בשם הוי-ה, מרמזת על הספירה האחרונה שלאחר שש הספירות - היא ספירת מלכות.[7]

יוצא אם כן, ששם הוי-ה מקפל בתוכו את כל עשר הספירות, ובלשון אחרת, כל הספירות כולן הן צורות שונות של התגלות ודרכים שונות של ההופעה האלוקית, ששורשה ומהותה הוא שם הוי-ה.[8]

כאמור, האחדות המתבקשת בדינמיקת ההתגלות האלוקית, אינה רק בין ימין ושמאל, אלא גם בין למעלה ולמטה, בין הספירות העליונות לספירות התחתונות. ושוב נוטלת ספירת תפארת את משימת הגישור והאחדות, ושוב יכולת זו שאובה מן העובדה כי ספירה זו מהווה את השורש גם של הספירות העליונות וגם של הספירות התחתונות.[9]

מכאן נובעת קדושתו המרובה של שם זה, שנהגה במפורש רק במקדש מפי כהן גדול:

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' (סדר העבודה, מוסף של יום הכיפורים).

לא כל הרוצה ליטול את השם יטול

מהותו העצמית של שם זה, באה לידי ביטוי בענין נוסף. באחד משיעורינו על ספירות חסד וגבורה,[10] הזכרנו את שיטתו של ר' יהודה הלוי ביחס לשם הוי-ה, ונצטט שוב את הדברים:

ואין שם מדויק יותר וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות יוד הא ואו הא - יתברך ויתרומם. זה הוא שם פרטי, בו רומזים לאלוה, לא בתואר המקום, כדרך שרומזים לכל מתואר בלתי ידוע, ולא בתארים (נוספים על עצמותו), ולא בהכללה, כבשם הכללי אלוהים, כי אם בשם המיוחד לו, שכן הוא נקרא ה' על דרך היחוד. כאלו שאל שואל: מי הוא אלוהים שיש לעבדו: השמש, או הירח, או השמים, או המזלות, או אחד הכוכבים, או האש, או הרוח, או המלאכים, הרוחניים או זולתם, כי הלא לכל אחד מאלה פעולה משלו ושלטון משלו, וכל אחד מהם סיבה להתהוות דברים ולהאפסם? ועל זה באה התשובה - ה'! כאלו אמרת: פלוני! וקראת לו בשם פרטי, ראובן ושמעון למשל, בתנאי שעל ידי השמות ראובן ושמעון תיוודע אמיתת עצמותם (הכוזרי, מאמר רביעי א).

הסברנו לעיל את משמעותה של הבחנה זו ונציין את העיקר. שם פרטי, כשהוא אינו שם סתמי אלא מקושר ומותאם למהות הפנימית, מכיל בתוכו שתי תכונות:

א. הוא מעיד על 'אמיתת העצמות' כפי שהיא, ללא לבושים, ללא תארים וללא הגדרות.

ב. הוא מעיד על זיקה בלתי אמצעית בין בעל השם לקורא בשמו.

קדושתו של שם הוי-ה נובעת משתי תכונות אלו. מסיבה זו כותב ר"י ג'קטילה כי לאומות העולם אין אחיזה בשם הוי-ה אלא בשאר השמות שהם כינויים ותו לא. הפניה ללא לבושים ובאופן בלתי אמצעי ניתנת לישראל בלבד.

אולם ניתן לשאול: אולי היינו מצפים שדווקא שם פרטי, המעיד על קרבה, יהיה נחלת כולם ולא ינתן בו סייג כה חריף המאפשר להגות את אותיותיו רק במקדש?

אלא שהיא הנותנת - היכולת לפנות באופן ישיר לאלוקים, יכולת המשקפת הן בילתי אמצעיות מצד הפונה והן מפגש עם העצמות ללא לבושים וללא תארים, אינה יכולה להיות נחלת כולם. היא מחייבת קדושה וטהרה, ריכוז וכוונה, שאליהן מגיע כהן גדול ביום הכיפורים. 'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול' (ברכות טז:).

ברוך אתה ד'

אלא ששוב עלינו לסייג במעט את הדברים. חסד גדול עשה עמנו אלוקים, והוא אינו מותיר אותנו רחוקים ונעדרי מפגש. ביהדות אכן יש היררכיה, והמציאות אינה בבחינת 'טלית שכולה תכלת', כפי שרצה קרח לטעון בדבריו: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ד'" (במדבר ט"ז, ג). הגבולין אינם העזרה, ישראל אינו לוי, לוי אינו כהן ויום חול אינו יום כיפור, אולם בכל זאת מאפשר לנו הקב"ה לטפס במעלות הספירות ולהתייצב מול התפארת המשקפת את שם הוי-ה העצמותי בכל שעה ושעה. ולא סתם בכל שעה ושעה, אלא בכל מעשינו ואף הגשמיים שבהם.

כשניצב אדם מול דבר מאכל וחפץ הוא להכניסו לפיו, הוא פותח את פיו בברכה: 'ברוך אתה ד''. הוא אמנם אינו הוגה את השם המפורש, אולם המילה 'אתה' מגלמת במהותה את הרעיון המרכזי של שם הוי-ה ושל ספירת תפארת.

בשיעור הראשון בסדרת שיעורים זו, עמדנו על היחס שבין 'אני', 'אתה' ו'הוא' שבפניה לאלוקים. ה'הוא', כך ראינו, משקף את ה'בלתי מושג'. את מה שמעבר. את 'אהיה אשר אהיה' שלא ניתן להשיגו.[11] כל מי שחפץ לשמור על הריחוק, ההדר והיראה מפני אלוקים, יאמץ בשתי ידים את העמדה הנפשית של 'הוא'. התפיסה הפילוסופית הקיצונית והבלתי יהודית חתרה תחת כל דיאלוג וקשר שבין אלוהים לעולם, מתוך הנחה שהאדם ביחס לאלוקים אינו יכול אלא לדבר עליו. בבחינת 'הוא'!

גם תפיסות יהודיות, אמנם פחות קיצוניות, עדיין מבקשות בחלקן להמעיט במושגים המהווים קשר, ובודאי קשר שהוא בלתי אמצעי. ניתן לדבר על אלוקים אולם לא איתו!

ומול עמדה זו, ניצבת הברכה השגרתית ,ולכאורה, הטריוויאלית כל כך: ברוך אתה!

כמה מרגשת ומפעימה היא פניה זו אל אלוקים, פניה שאיננה מלווה בטקסיות מרחיקה ומצננת. אני מוּלְךָ, ללא אמצעים, ללא מתווכים - אני ואתה.[12]

זוהי המהות של 'ברוך אתה' וזוהי המהות של שם הוי-ה הבא בעקבות שתי מילים אלו - הנוכח:

ואז יהיה נקרא גם כן בהוי"ה המורה הנוכח האמיתי, כמו שאומרים ברוך אתה ה' בתחילת הברכה, שם הוי"ה שמורה שמהוה (דובר צדק, אות ח')[13]

ר' צדוק בדברים אלו, רומז גם לתוכנו של שם זה. הוי-ה - שמורה שמהווה. ספירת תפארת היא שורשן של כל הספירות מפני ששם הוי-ה הוא שורשה של כל המציאות. קיומה של ההויה מותנה בנוכחותו של הקב"ה בקרבה. אין לך דבר, אין לך מעשה ואין לך תנועה, ששם הוי-ה איננו שוכן בקרבו ומחיה אותו, ובלשון ר' צדוק 'מהווה אותו'.

מכאן, נובע החיבור הכל כך מתבקש בין היכולת לפנות אל אלוקים בלשון נוכח, לבין הברכה, וכך כותב רבו של ר' צדוק, ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא:

וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, כי ענין ברכה מורה שמכיר שיש לו אדון ומאיתו בא לו ההשפעה, ואם אתה מכיר זאת אז תוכל לומר ברוך אתה לנוכח השם יתברך (מי השילוח, תרומה).

היכולת להתבונן על הפרי הניצב בפני ולומר 'בורא פרי העץ', על הברק הזוהר ולומר 'עושה מעשה בראשית', על הבגד החדש ולומר 'שהחיינו וקיימנו', ואפילו על מלך ביופיו ולומר 'שחלק מכבודו ליראיו', היא היכולת לחוש בכל עת 'שויתי ד' לנגדי תמיד'. זוהי היכולת לראות כיצד תחת כל הלבושים שהרגע תיארנו, ניצב ועומד במלוא עוזו וגבורתו שם הוי-ה. הברכה נועדה להפשיט שם זה מלבושיו, ולהציב את האדם באופן בלתי אמצעי מול שם הוי-ה - ברוך אתה ד'.

זוהי ראשית דרכו של אדם בעבודת השם, וזהו יסוד היסודות. מסיבה זו, כך דורשים רבים, מתחיל התלמוד במסכת ברכות, מפני שזוהי הראשית בעמידתו של אדם מול אלוקיו:

'ברכות לראש צדיק' (משלי י', ו). לכך מסכת ברכות ההתחלה מש"ס, שעיקר הכל 'דע את אלהי אביך' (דברי הימים א כ"ח, ט) ואחר כך 'עבדהו' שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה ליחד כל מעשיו לה', כמו שנאמר (משלי ג', ו) 'בכל דרכיך דעהו' (צדקת הצדיק, ב).

ר' יוסף ג'קטילה מחבר בין תכונת ה'אתה' לבין שם הוי-ה באומרו שגם המילה אתה רומזת, לא רק על נוכחותו של אלוקים, כי אם גם על המציאות כולה המלבשת נוכחות זו.

הוא עומד על כך כי המילה אתה מורכבת מן האותיות אל"ף ת"ו וה"א. והוא דורש כי א' עד ת' אלו הן כל האותיות, והה"א היא כנגד חמש מוצאות הפה. ומכיון שהעולם כולו נברא בכ"ב אותיות, הרי שבעצם מילה זו מהווה את היסוד והשורש לבריאה כולה, ממש כשם ששם הוי-ה מהווה שורש זה, ובלשונו:

והתבונן כי השם יתברך שהוא יהו"ה, שהוא סוד קו האמצעי ונקרא 'אתה', הוא סוד כל דגלי השם וכל הכינויין, כי הוא מתלבש ומתפאר בכולן כמו שהודענוך, בסוד 'אתה' שזהו סוד כל צבאות העולם וכל המרכבות שנבראו בצירוף האותיות, כאשר באה הקבלה בסוד ספר יצירה בצירוף האותיות וגלגולן. ותדע ותשכיל כי בצירוף כ"ב אלפא ביתות נבראו שמים וארץ, צבאות מעלה ומטה, וכל המרכבות העליונות והתחתונות בכוח צירופן נבראו ויצאו כל דבר ודבר למינו... והנכנס לעומק צירוף האותיות, מהם יתברר עומק החכמה והפליאה בבריאת היצורים כולם כל אחד למינו, ותבנית כל מרכבה ומרכבה, וסוד כל זכר ונקבה. וכל הצירופים וגלגול כ"ב אותיות, הכול סתום בסוד 'את"ה', כי זהו חותם ראש וסוף של כל האותיות והמרכבות, וזה שכתוב בספר יצירה: נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת (שערי אורה, שער חמישי).

עמדנו על כך בעבר כי אחד מפסוקי היסוד לעשר הספירות הוא דברי דוד המלך: "לְךָ ד' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ד' הַמַּמְלָכָה" (דברי הימים א כ"ט, יא).

שבע הספירות התחתונות, מופיעות כאן בסדרן ובפירוטן, אולם אם נמשיך בדברי דוד, משפט אחד נוסף, אומר ר' יוסף ג'קטילה, נמצא את הפסוק: 'ואתה מושל בכל'. ומבאר ר"י ג'קטילה: את"ה דייקא. אכן ישנה התפרטות של הספירות אולם ספירת ה'אתה', היא ספירת תפארת, היא המושלת בכל.

ה'אתה', הוא הנוכח המבטא את האלוקות המהווה את הכל, ומכיון שהיא מהווה את הכל היא גם מונחת בכל, ומכאן היכולת לעמוד מול כל מציאות וכל לבוש, ולהתייצב מול ה'אתה'. מנקודת מבט זו, לא מדובר רק בכהן גדול, לא רק במקדש ולא רק ביום הכיפורים. בכל שעה, בכל מקום, בכל מעשה ניצב האדם מול אלוקים, ואם רק ישכיל, ידע לפנות אל ה'אתה' ולזכות לחוויה המכוננת והבלתי נתפסת עד כדי אבסורד, בה נזרקים לצד כל הלבושים, כל הגינונים וכל הטקסים, והאדם מול אלוקיו פה אל פה ידבר בו ותמונת ד' יביט.


[1] נזכיר כי בשיעורים הקודמים התייחסנו לשם הוי-ה בהיבט המקראי שלו, כמבטא דוקא את ספירת חסד, אולם גם שם הדגשנו כי משמעותו המלאה של שם הוי-ה, בייחוד על פי הסוד, היא ספירת תפארת המשלבת, וכך נתייחס לשם זה מכאן ולהבא.

[2] עקרון זה הוא יסוד מכונן בתפיסתו של הראי"ה קוק הסובר כי הדרך לאחד בין ניגודים ולפשר ביניהם היא על ידי מציאת שורשם המשותף.

[3] יש לשים לב לטרמינולוגיה הקבלית: 'היא המתלבשת בכל השמות', משמעות הענין כי כל הספירות מהוות לבוש עבורה. כשם שהגוף מתלבש בכל הבגדים והם הלבושים שלו.

[4] נתייחס לדברים בקיצור נמרץ וללא התעמקות יתירה, רק כדי לסבר את האוזן.

[5] ר"י ג'קטילה אף עומד על כך שבשלב זה, הבינה מאחדת בתוכה את שלשת הספירות הראשונות, ויחד הן מהוות את שתי האותיות הראשונות של שם הוי-ה, שהן י-ה. הדבר אינו מקרי, כיון ששם זה קשור אף הוא לצד שמאל, כלומר אל הצד של הבינה ואכמ"ל.

[6] האריז"ל ינק תורה והשראה מתורתו של רמ"ק.

[7] על הזיקה שבין הבינה למלכות, בהיות שתיהן מגולמות באותה האות - ה"א ראשונה וה"א אחרונה בשם הוי-ה, נעמוד בעז"ה ובלי נדר בהגיענו לספירת בינה.

[8] על מעמדה של ספירת 'כתר' בתוך הגדרה זו, נעמוד בעז"ה ובלי נדר בהגיענו לספירת כתר.

[9] נעיר, כי לטוענים שספירת 'דעת' ניצבת אף היא בתוך אילן הספירות (במקום הכתר היוצא אל מחוץ לאילן), ספירה זו אף היא מהווה מתווכת, לא רק בין החכמה והבינה, אלא גם ביניהן לבין שבע התחתונות, אולם אנו נאמץ את הגישה שהדעת אינה ספירה בפני עצמה. למעלה מזה: ר"י ג'קטילה מונה את הדעת כאחת מכינויי ספירת תפארת, וזאת מפני שגם הוא סובר כי הדעת מהווה קישור והתחברות שבין שני דברים ('והאדם ידע את חווה אשתו') ועל כן ספירת תפארת, המהווה את ספירת הקישור, החיבור והאחדות, היא עצמה ספירת הדעת. כך אצל ר"י ג'קטילה וכן אצל רבים אחרים ונעיין בדברי הרמ"ק: "ואגב אורחין למדנו ענין הדעת שאין ענינו כמו שחשב הר' שם טוב שדימה לעשותו ספירה בפני עצמה ואין הענין כך אלא שהוא מציאות הת"ת [= התפארת] הנעלם כדפירשתי בריש פירקין. וכמו שאין ראוי למנות הספירות בפני עצמן וכמה מציאיות אחרות שיש לספירות בזולת התפארת כמו שיתבאר בשער המציאות בס"ד, כן אין ראוי למנות הדעת לספירה בפני עצמו כלל" (פרדס רימונים, שער ג, פרק ח).

[11] בטרמינולוגיה הקבלית 'הוא' זהו כינויה של ספירת כתר, כפי שנראה בעז"ה בהגיענו לספירה זו.

[12] מסופר על ילד שחמד לצון, וכשרבו העיר לו על שאיננו פונה אליו בגוף שלישי, ובמקום לומר 'הרב אמר', פנה ואמר: 'אתה אמרת', השיבו כי גם לקב"ה אנו פונים בגוף נוכח בלשון 'ברוך אתה'. וצדק הילד, שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם מוצא אתה ענוותנותו, ודוקא גדולתו ונשגבותו של אלוקים היא הניצבת מאחורי האפשרות לפנות אליו ללא גינוני כבוד: ברוך אתה!

[13] לר' צדוק הכהן מלובלין.