המקום אשר יבחר ה' | 2

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק בפירוש הביטוי 'המקום אשר יבחר ה''. במסגרת זאת, סקרנו את המקומות בתורה בהם מופיע המונח 'מקום', ועמדנו על טיבו של המונח. ראינו, כי בעקבות פרשת עקידת יצחק וסיפור יעקב בבית אל, קיבל המונח 'מקום' משמעות רחבה ועמוקה, בכל המקרא כולו. בשיעור זה נמשיך בעניין זה, וננסה להתמקד בבחירת ירושלים ובמעמדה של שילה במקרא.

ה. לשום - לשכן

בספר דברים, מצווים בני ישראל:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה..." (י"ב, ב-ה).

בתוך הפרק כולו קיימת הבחנה בין ביטויים שונים: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" (שלש הופעות), לעומת "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (חמש הופעות). מהו פירושו של כל ביטוי?

רש"י על אתר (דברים י"ב, ה, יא) מחלק בין 'לשום' - שפירושו תופעה זמנית, לפי שעה, לבין 'לשכן'- שפירושו השראת שכינה קבועה. יש לציין, שחלוקה זו אינה מקובלת על כל הפרשנים.

לאור דברי רש"י, ייתכן שהכוונה ב'לשום' היא לגלגל, נב ולגבעון שלהם אפיונים דומים, והם מהווים מציאות של מקום משכן זמני. בשלשת המקומות הללו, הארון אינו עומד במשכן: בגלגל מפני שהעם עוסק כל הזמן במלחמות כיבוש וממילא הארון יוצא עימם למלחמה, ובנב ובגבעון הארון נפרד לגמרי ממקום המשכן, בתחילה בקרית ענבים ואחר כך בעיר דוד. תוצאה ישירה של העדר ארון במשכן היא מציאות של היתר במות, וכפי שאומרת המשנה: בגלגל, נב וגבעון הותרו הבמות (זבחים י"ד, ה-ז).[1]

במובנים אלו שונים גלגל, נב וגבעון, מן המציאות של המשכן במדבר, בשילה ובירושלים (בית ראשון, שני ושלישי). לפי חשבונו של בעל הטורים (בראשית כ"ד, סז) השכינה שרתה בסך הכל בשמונה מקומות, ועל פי זה ניתן יהיה לטעון כי בשלשה מתוך שמונה מקומות משכנה היה בעל אופי זמני יותר.[2]

בשני הפסוקים, המדובר על ל'שים', או ל'שכן' את שמו של הקב"ה. מהי משמעות הביטוי 'שמו' בהקשר זה?

במבט ראשון, פירוש ביטוי זה הינו במשמעות כללית של כבוד. הכוונה היא הקב"ה ישכן את נוכחותו, את שכינתו במקום זה, וזהו יחודו של המקום.

אפשרות אחרת היא לבאר כי הכוונה בביטוי זה הינה לארון הברית. כך למשל אנו מוצאים בתיאור העלאת הארון לירושלים על ידי דוד, כי הארון כונה בכינוי זה:

"וַיַּעַל דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה, לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם" (דברי הימים א, י"ג, ו).

ובפסוק המקביל בספר שמואל:

"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו" (שמואל ב, ו', ב).

הפסוקים קצת קשים ובמבט ראשון לא ברור מה נקרא, ובאיזה שם. רש"י על אתר מבאר וכותב:

"אשר נקרא לו לארון שם. ומהו השם שהיה? שם ה' צבאות עליו" (רש"י על אתר ד"ה אשר נקרא).

ומסביר הרד"ק על הפסוק בדברי הימים:

"ובספר שמואל פירש שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, לפיכך נקרא שם. ומה שקראו במקום הזה כן מה שלא קראו כן במקום אחר לפי שנתקדש שמו של הקב"ה עליו בהיותו בשדה פלשתים" (רד"ק שם).

אם כן, מפסוקים אלו עולה כי הכינוי 'שם' מכוון אל ארון העדות. על פי הבנה זו, נראה כי ניתן להאיר כמה פסוקים קשים במקרא המשתמשים בביטוי זהה:

בספר דברי הימים בתיאור טכס חנוכת בית המקדש, מתאר שלמה את בחירת ירושלים ואומר:

"וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב ו', ו).

בנאום יהושפט לפני יציאה למלחמה:

"וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמֹר: אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ" (דברי הימים ב כ', ח-ט).

ובימי מנשה, נאמר:

"וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם" (דברי הימים ב ל"ג, ד).

על פי הבנה זאת, כל הפסוקים שהזכרנו מכוונים לארון הנמצא בבית ה', שהוא הגילוי המשמעותי של נוכחות ה'. הארון עצמו, ושברי הלוחות הנמצאים בתוכו, מסמלים את נוכחות ה' בעולם, וזהו 'שמו' של הקב"ה בעולם.

ו. משמעות הבחירה

בדברים י"ב מבארת התורה את משמעות החידוש של "המקום אשר יבחר ה'". פירושים רבים נאמרו למשמעות מושג זה בפרק זה, ואנו נלך בעקבות פירושו של הרב ד"צ הופמן.

פסוקים ב-ג עוסקים בחובת השמדת המקומות בהם עבדו הכנענים לע"ז: "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן".

פסוקים ד-ז מנגידים את עבודת ה' מול עבודת הכנענים: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה". דווקא למקום זה צריך להביא את כל הקרבנות, התרומות והמעשרות.

מגמת הציווי כאן היא שבניגוד לעובדי האלילים שהם הבוחרים את המקום בו הם עובדים לאלוהיהם, אנו העובדים את ה' מקריבים רק במקום אותו יבחר ה' בעצמו.

בפסוקים ח-יד הכתוב מתייחס לאיסור הבמות, האיסור לבנות מזבח מחוץ למקום אשר יבחר ה', שעל פי פרטי הפסוקים בפועל נהגו היתר בבמות כשחנו ישראל בעבר הירדן המזרחי. כאן הדגש הוא על כך שישנו מקום אחד בלבד ולא מקומות רבים. המקום האחד מעיד על הא-ל האחד.

בפסוקים טו-יח נאסרת שחיטת קדשים ואכילתם מחוץ למשכן. ייחודו של המקום האחד הוא בכך שכל העבודה הקשורה בקרבנות צריכה להיעשות דווקא בו (השחיטה, האכילה וכו').

ז. בלעדיותה של ירושלים

התורה מבארת כי בעתיד יהיה מקום אותו יבחר ה'. יש לברר נקודה יסודית, האם כוונת התורה לירושלים דווקא - מקום אחד נבחר בלבד שאין לו תחליף, או שמא כוונתה שבכל דור יתכן מקום אחד בלבד בו שוכן המשכן, והוא הנקרא המקום הנבחר, גם אם בחירה זו איננה נצחית.

בדומה לכך שואל הרב הופמן האם הר עיבל המוזכר בספר בדברים (כ"ז, ז) כמקום בו "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", מוגדר כ"מקום אשר יבחר ה'"?

הרד"צ הופמן מסיק כי פירוש הביטוי "המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם" שווה בדיוק לביטוי "המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ', כא). כל מקום שהשכינה שרויה שם, ראוי להקריב בו קרבנות. על כן הותר אף בשעת איסור הבמות להקריב במקומות מסויימים, דהיינו באותם מקומות שנתגלתה השכינה שם. ההיתר איננו רק בירושלים בלבד בכל דור ובכל שעה, ובכל מקום ששרתה השכינה הותר להקריב שם קרבנות.[3]

דברים דומים כתב גם קאסוטו[4]:

"פירוש הביטוי המקום אשר יבחר הוא אחר ואין כוונתו למקום אחד בלבד. אינו בא אלא לקבוע, שאסור לבני ישראל להקריב קרבנות בכל מקום אשר ירצו: רק במקום שיאושר מפי כהן או נביא בשם ה' תהיה העבודה מותרת. ומקום זה יוכל להיות ירושלים, ויוכל להיות מקום אחר או מקומות אחרים, אפילו יותר מאחד בבת אחת, ובלבד שיאושרו בשם ה' מפי איש שיהיה מוסמך לכך. רק לאחר שהאישים המוסמכים קבעו שמאז ואילך המקדש שבירושלים לבדו יהיה מקום נבחר לעבודה... העבודה ביתר המקומות נחשבה לאסורה. ראיה לכך, שכוונת הכתוב היא למקומות שונים, יש לנו במה שכתוב במפורש בס' דברים עצמו (כ"ז ,ד-ז) ,על בניית מקדש והקרבת קרבנות על הר עיבל,מיד לאחר שתיכבש הארץ. ירושלים כלולה אפוא במושג המקום אשר יבחר כשם שכלולים בו כל יתר המקומות שיאושרו מפי סמכות ניכרת בישראל בשם ה'. על ירושלים ניתן כבר האישור מזמן רב, ברמזים הנמצאים בספר בראשית".[5]

אולם, נדמה לנו שאם נעיין במקראות, נמצא כי רק ביחס לירושלים ישנו תיאור מפורש ומפורט של בחירת המקום, תיאור שלא קיים לגבי שום מקום אחר בו שוכן המשכן. בשני מקומות מתואר גלוי מקום המקדש בגורן ארונה היבוסי, בספר שמואל, ובדברי הימים. בשני המקורות הנביא אומר לדוד לבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי: "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (שמואל ב, כ"ד, יח). בדברי הימים מוסיף הכתוב שלאחר שדוד קונה את המקום מידי ארונה הוא מקריב קרבנות: "ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה" (דברי הימים א כ"א, כו).

הנביא המורה על המקום בו יש לבנות מזבח, מגלה בזה למלך את הבחירה האלקית של המקום.[6] כשאש יורדת מן השמים אוכלת את הקרבן ישנו אישור אלוקי לקבלת הקרבן, ובעצם לבחירת המקום.[7]

ביטויים אלו של בחירה אלקית קודמים לגילוי המשמעות שלו ע"י דוד, ורק מכח הבחירה האלקית בוחר דוד מקום זה. בחירה כזו קיימת אך ורק בירושלים, ולכן טענתנו היא כי הביטוי 'המקום אשר יבחר ה'', מכוון בעצם רק למקום אחד ומיוחד - לעיר ירושלים. שאר תחנות המשכן במדבר ובארץ ישראל לא נבחרו מראש על ידי הקב"ה שישרה בהם שכינתו.[8]

ח. מעמדה של שילה [9]

על פי בעל סדר עולם רבה (וכן ברמב"ם, הלכות בית הבחירה א', ד) עמד המשכן בשילה 369 שנה. זהו פרק זמן ארוך מאד המתחיל עוד בימי יהושע (פרק י"ח), וכולל את כל תקופת השופטים וימי עלי עד חורבנו (שמואל א, פרק ד').

ביחס למשכן בשילה אנו מוצאים כינויים שונים במקרא. ביהושע אומר הנביא: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד והארץ נכבשה לפניהם" (יהושע י"ח, א), ואילו בשופטים אנו מוצאים: "וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוקים בשילה" (שופטים י"ח, לא). מחד אוהל, מאידך גיסא בית. חז"ל במשנה (זבחים י"ד, ו) מתרצים את הסתירה: "באו לשילה נאסרו הבמות, לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה".

אם כן, נבדלה שילה מכל תחנות המשכן האחרות, הן במשך הזמן בו המשכן נמצא בה, והן מצד אופי וצורת מבנה המשכן.[10] על כן לגביה צריך לברר באופן מיוחד האם גם היא נחשבת גם כן כמקום אשר יבחר ה'.

נעיין בפרשת העברת המשכן מגלגל לשלה. ספר יהושע מתאר כך:"וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם" (יהושע י"ח, א). אין כאן תיאור של המעבר, אין כל התערבות של נביא, אין כאן התגלות ואין אפילו שאלה של יהושע ואלעזר באורים ותומים האם ללכת לשילה.

אם כן, נראה על פי פשטי הפסוקים כי בחירת שילה איננה בחירה אלקית. נראה שבחירת שילה היתה בעצם בחירתו של יהושע, מנהיג דור הבאים לארץ. כל זמן שהיו מלחמות כיבוש, המחנה והמשכן נשארו בגלגל ובסוף כל אחת מן המערכות השיבו אותם לגלגל. במהלך ההתנחלות התיישבו על ההר שבטי יהודה, אפרים וחצי שבט המנשה. עתה, יהושע מעביר את המחנה ואת המשכן לשילה, במקום מרכזי על ההר בנחלת אפרים, על מנת להמשיך ממקום זה במעשה ההתנחלות של שבעת השבטים שלא נחלו בגלגל. מיקומו של המשכן הוא בנחלת שבטו של המנהיג. נקודה זו משמעותית ועקרונית, כיוון שבאמצעות בחירת מקום זה נוצר קשר בין ההנהגה לבין מקום הפולחן, ומאוחר יותר בין מלכות למקדש.[11] א"כ, נראה שהעברת המשכן לשילה נעשית מתוך בחירה אנושית של יהושע, מנהיג העם, ולא מתוך בחירה אלוקית.

נימוק נוסף לכאורה לכך ששילה אינה המקום אשר יבחר ה', ניתן למצוא בדרישת התורה בדברים י"ב (יא-יב) שבחירת מקום השכינה ייעשה לאחר הנחלת הארץ וההנחה מן האויבים[12]: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם..."

השלמת הכיבוש והנחלה ומציאות של מנוחה מן האויבים, הינה תנאי קודם לבחירה האלוקית של המקום.

הגמרא בסנהדרין (כ:) מגיעה למסקנה כי הכרתת עמלק קודמת לבנין הבית. הגמ' מתבססת הן על הפסוקים בפרשת ראה, והן על המציאות המתוארת אצל דוד. כך גם פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק א' הלכה ב): "והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנוכי יושב בבית ארזים".

קשה לומר שכשיהושע מעביר את המשכן לשילה כבר הושלם הכיבוש, הסתיימה החלוקה לשבטים והושגה המנוחה הנביא השלמה. הנביא עצמו אומר במפורש (יהושע י"ח, א-ב): "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד והארץ נכבשה לפניהם ויוותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים". מכאן ששילה איננה המקום אשר יבחר ה'.[13]

לעומת המסקנה העולה לכאורה מפשטי המקראות, חז"ל מבינים בכמה מקומות ששילה נחשבת כ"מקום אשר יבחר ה'". וכך אומר הספרי:

"כתוב אחד אומר 'באחד שבטיך' (יד) וכתוב אחד אומר 'מכל שבטיכם' (ה) באחד שבטיך זו שילה מכל שבטיכם זו ירושלים" (ספרי דברים י"ב, ה).

וכן בהמשך הספרי שם על פס' ט:

"אל המנוחה ואל הנחלה נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים שנאמר 'זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה' (תהילים קל"ב) דברי רב שמעון, ר' יהודה אומר חילוף דברים".

וכך גם בספרי על דברים כ"ו, ב:

"'והלכת אל המקום אשר יבחר ה'' - זה שילה ובית עולמים".

לפי כל המקורות הללו שילה אכן מוגדרת כ"מקום אשר יבחר ה'".

נראה כי רמזים לתפיסת חז"ל זו ניתן להביא משני מקראות:

- הנביא ירמיהו אומר לבני ישראל: "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו ז', יב). הביטויים 'מקומי' והביטוי 'אשר שיכנתי', מפנים אותנו בבירור לדברים י"ב, ל'מקום אשר יבחר הקב"ה לשכן שמו שם'.

- בתהילים ע"ח נאמר: שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם... וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב" (פס' נ"ח - ס"ח). .

לשון מאיסה היא לכאורה היפוך לשון בחירה, ומכאן שהמאיסה באוהל יוסף נעשתה רק לאחר שנבחר המקום. כך מצינו לגבי "ובשבט אפרים לא בחר", שמשמעותו לא בחר עוד, כלומר בחר והפסיק בחירתו.

אם כן, בחז"ל אנו מוצאים כי שילה נקראת גם כן "המקום אשר יבחר ה'".

ניתן אולי להבין את הפער בין פשט הפסוקים לבין דברי חז"ל בכך ששילה מוגדרת כמנוחה, כלומר כמציאות זמנית, לא שלמה. מציאות כזו מעוררת את ההתלבטות האם להחשיבה כמקום אשר יבחר ה'. ייתכן שעצם המציאות של השראת שכינה במקום 369 שנה הביאה את ירמיהו, ערב חורבן הבית הראשון, להשוות את שילה למקדש בירושלים והזהיר את העם שכשם ששכן שם הקב"ה ואעפ"כ נחרב המקום, כך גם לגבי ירושלים.

על כל פנים, הצבענו על המתח בין תפיסת הפשט על פיה מלכתחילה שילה לא נבחרה, לבין דעת חז"ל הרואים בה מקום אשר יבחר ה'.

בשיעור הבא נמשיך בנושא זה. נעסוק בתופעת הבחירה במקרא, ונתמקד בבחירת ירושלים כמקום קדוש.