שיעור 14 - התפילה כצוהר לעבודה רוחנית אישית (א)

  • הרב אליקים קרומביין

התפילה כצוהר לעבודה רוחנית אישית (א')

התפילה על פי ר' נחמן

התבודדות

מטרתנו הנוכחית היא למלאות את חסרונו של הלימוד העיוני ולהשלים את הפער שבין הידיעה האינטלקטואלית לבין ההוויה הקיומית.

ר' נחמן מברסלב תופס מקום ייחודי במסגרת זו. על פי תפיסתו, אין לקוות לתוצאות משמעותיות כאשר משקיעים באמצעים רציונאליים על מנת לעלות במעלות הרוח; התקדמות של ממש תושג - כמעט בלעדית - בזכות פעולה השייכת לתחום הרצון והרגש בלבד: התפילה. התפילה מציבה בפנינו כיוונים שונים לעבודה רוחנית, ואנו נתמקד כאן, כאמור, בתורת ברסלב.

ר' נחמן הביא תימוכין לגישתו מן הגמרא (עבודה זרה ה.):

תנו רבנן: "מי יתן והיה לבבם זה להם" - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם, ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי" היה להם לומר: "תן אתה!" .

גמרא זו מובאת בהקדמה לספר "השתפכות הנפש", קובץ אמרותיו של האדמו"ר מברסלב השייכות לנושא שלנו. שם מובאת גם הערתו של המהרש"א על אתר:

הגם שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום פשיטא דביד הקדוש ברוך הוא להטות לב בני אדם לטובה, דכמה פסוקים מורים על זה.

על מדרש חכמים מרתק זה התבסס ר' נחמן כאשר הוא ייסד את הנוהג שאותו הוא כינה "התבודדות". המונחים "התבודדות" ו"התבוננות" דומים, ואולם השוני שבין השניים הוא המכריע: "התבודדות" חפה מכל משמעות עיונית. משמעות המונח קשורה לכך שמדובר בתפילה הנאמרת בבדידות גמורה, וכן לעובדה שהתפילה הזאת היא אישית וייחודית.

הכל בידי שמיים - גם יראת שמיים

כך ממשיך שם ר' נחמן:

ומכל זה מבואר לעין האמת כמה מזהירים חז"ל על התבודדות, דהיינו לפרש שיחתו לפני השם יתברך ולבקש מלפניו שיתן לנו יראת שמים לבלתי נחטא. אף על פי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אף על פי כן הכל בידו. וצריכין לבקש אותו יתברך דייקא על זה, כמו שמבואר היטב בגמרא הזאת שמשה התרעם עליהם מאוד וקרא אותם כפויי טובה, על שלא אמרו להשם יתברך "תן לנו אתה", שהוא יתברך יתן להם יראת שמים, וכמבואר שם במהרש"א הנ"ל.

ר' נחמן דורש מאתנו לבקש את התערבותו של ה' על מנת שנשתפר. הוא מודע לכך שהדברים מנוגדים למאמר חז"ל הקובע כי יראת שמים אינה בידי שמים; קביעה זו היא ניסוח עממי לעקרון חופש הבחירה - עקרון מיסודות היהדות, שבלעדיו לא תתכן האמונה בשכר ועונש. אף על פי כן, ר' נחמן עומד על כך "שהכל בידו" - וגם יראת שמים. על מדוכה זו נצטרך עוד לשבת; אולם, בינתיים עלינו להודות לטענתו של המהרש"א שיש במקרא אסמכתות רבות לתזה המאפשרת את התערבותו של הקדוש ברוך הוא במצבו המוסרי של האדם. רבים מן הפסוקים הלו מגויסים על ידינו בתפילת הסליחות הקבועה, למשל כאשר אנו מבקשים מה' "מול את לבבנו לאהבה את שמך". כמו כן, הקשיית לב פרעה היא מקרה מפורסם של שחיתות אנושית המיוחסת במקרא להשפעתו של רבונו של עולם; מקרה זה אכן טרד את מנוחות של הרמב"ם ושל עוד ראשונים שעסקו בשאלת הבחירה החופשית. דוגמה נוספת ניתן להביא מספר יחזקאל (פרק לו, כז): "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם." ישנן מספר דרכים להסביר את כל המקראות האלה כך שלא יתנגדו לעקרון הבחירה החופשית, אך נראה כי אי אפשר להאשים את ר' נחמן בהוצאת פסוקים אלה מפשוטם או בסילוף רוחם וכוונתם.

שיטת הגר"א

נקודת מבט אחרת על סוגיה זו מספק הגר"א (קול אליהו, סוכה נב:); כמו ר' נחמן, גם הגאון סבור שיש צורך בסיוע אלוקי כדי לגבור על יצר הרע. אולם, הוא איננו מסיק מכך כי מאמצו העיקרי של האדם הוא לבקש סיוע כזה; ההפך הוא הנכון: על האדם להפעיל את כוחותיו העצמיים ברמה מירבית, ורק אז יוכל הוא לייחל לתמיכה מן השמיים.

אף שהיוצר ברוך הוא מסר הכוח באדם לכבוש את יצרו באמצעות הרוח השוכן בקרבו, לא תשלם המעשה ביד האדם, וקשה מאוד על האדם לבוא אל תכליתה. ואין בידו רק להתחיל המלאכה ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, והשלמת המלאכה הוא בעזר אלקי...והשם יתברך הוא בוחן לב וחוקר כליות, להבין מתי עשה האדם את שלו ומה בכוחו לעשות, וכשרואה שכל אשר שהיה לאל ידו לעושת כבר עשה, ואין בכוחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הטוב, אז ילוה אליו העזר אלקי ממרומים...מפני שכבר בא עד קצה גבול יכולתו במעשהו ואין לאל ידו לעשות יותר...אולם אם יש לו יכולת עדיין לעשות יותר ממה שעשה כבר ואינו עושה, גם ה' לא יעזור לו.

החלל הפנוי

מדוע דוחה האדמו"ר מברסלב את המאמצים הרציונאליים להתקדמות רוחנית? כיצד הוא מתייחס לדברי חז"ל התומכים ברעיון הבחירה החופשית? שתי השאלות מקבלות התייחסות מסוימת בפסקה הבאה; התיאוריה המתוארת בה היא קבלית, אולם ניתן לתרגמה למונחים פשוטים יותר (כל המובאות שלהלן הם מתוך "השתפכות הנפש", תוך ציון מספר הסעיף. הציטטה הסמוכה היא מתוך סעיף צג.):

ולכאורה קשה הלא אמרו רז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואם כן איך שייך על זה תפילה, מאחר שהשם יתברך מסר הבחירה רק לנו? אך באמת זה בעצמו עיקר הבחירה של האדם, כי אי אפשר לזכות בשלימות למאוס ברע ולבחור בטוב ולבוא למה שצריך האדם לבוא בזה העולם על ידי בחירתו, כי אם על ידי שירבה בתפילות ותחנונים ושיחות בינו לבין קונו...שלא ישטפוהו שטף מים רבים הזדונים שהם תאובתין בישין דהאי עלמא (תאוות רעות שבעולם הזה) השוטפין בכל עת... כי אף על פי שהאדם הוא בעל בחירה, אף על פי כן העיקר הוא תפילה ותחנונים להשם יתברך על זה. כי הבחירה הוא בהשכל שיש לו כוח לבחור בטוב ולמאוס ברע. אך שכל האדם אין לו כוח כי אם להכניע ולבטל התאוות והקליפות שהם בחינת כפירות הבאים משבירת כלים, ששם יש כמה ניצוצות הקדושים שהם ניצוצי שכל...אבל יש בלבולים וסטרין אוחרנין[1] ומניעות מהקדושה הבאים מבחינת חלל הפנוי, ששם אי אפשר למצוא אלוקותו על ידי שום שכל וחכמה כי אם כל ידי אמונה בלבד, שהוא בחנית תפילה ותחנונים וזעקות להשם יתברך שיצילהו מהקליפות והיצר הרע הנמשכין לשם...כי מהיצר הרע הנמשך בשרשו משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר להינצל בשום אופן על ידי בחירת האדם בשכל עצמו לבד, כי אם על ידי סייעת דשמיא...כי שם אין מועיל שום שכל. אדרבא, על ידי שכל וחכמה נשקעין שם ביותר חס ושלום.

ר' נחמן מפתח תורה המסבירה את מגבלות השכל (כזכור, שיטה דומה יש לסבא מנובהרדוק). מדוע איננו פועלים כפי שאנו יודעים שצריך לפעול? מדוע לעיתים נדמה שהתבונה שלנו אפילו מוליכה אותנו שולל? תשובתו היא כי הרוע יכול להופיע בשני דגמים. אחד מהם הוא "כלים שבורים", בתוכם אסורים ניצוצות של שכל; הדעת, כביכול, כלואה במצבים הללו, וקיימת האפשרות לשחררה: חשיבה בהירה ונטולת פניות מוציאה את האדם ממאסרם של הכלים השבורים. במאבק הזה, ניתן לנצח באמצעות בחירה חופשית, וזהו התחום שבו אמרו חכמינו שיראת שמים אינה בידי שמים, אלא בידי האדם.

אולם, ר' נחמן טוען כי עיקר הבעיה אינה בתחום הזה של הרוע: ישנם פגמים מוסריים הנובעים לא מחשיבה מעוותת, אלא מחוסר אמונה. כל אותם הוגי דעות גדולים שהגיעו למסקנות בעלות השלכות מוסריות שליליות ואפילו הרות אסון, לא שגו בדרכי ההיגיון; הם מהווים הוכחה ניצחת לכך שב'חלל הפנוי', כלומר התחום בו הרוע הוא תוצאה של חוסר - כביכול - בנוכחות האלוקית, התבונה עשויה להרע את המצב, על ידי החלשת האמונה. ר' נחמן מעיז לקבוע כאן כי מבחינה מהותית השכל אינו מסוגל לגלות את האמת.

קטע זה גם מאיר את טיבה של ההתאמצות בתפילה, שהיא המרשם העיקרי המומלץ על ידי ר' נחמן. אין כוונתו לומר שהאדם שאינו יכול להיוושע בעזרת החשיבה, חייב לנקוט עמדה פסיבית ולחכות לחסדי שמים, תוך התנערות מאחריות והסתפקות בהצהרת אמונים גרידא (רעיון המוכר מן העולם הנוצרי); אדרבה, האמונה היא אמצעי לחימה נגד המבוכה שאותה זורע ה'סטרא אחרא' של ה'חלל הפנוי'. התפילה מבטאת ומעמיקה את האמונה, ור' נחמן דורש שמאמץ זה יהיה תהליך מתמיד.

ההתקדמות הרוחנית הבאה בעקבות עבודה זו היא המענה לתפילה; על כן, יש לראותה מצד אחד כהתערבות אלוקית, ומצד שני - גם כנובעת ממאמציו של האדם.

דרכי ביצוע ההתבודדות

'לעשות מן התורות תפילות'

פקפוקיו של ר' נחמן בערכו של העיון השכלי הביאוהו לנסח גישה ההופכת את הידע לעניין קיומי (השתפכות הנפש סעיף ב):

וגם טוב לעשות מהתורה תפילה. דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר באותו המאמר.

המונח "תורה" מתכוון להוראה מוסרית או רוחנית של צדיק או אדמו"ר מסוים (בעיקר ר' נחמן בעצמו). הבנת התורה איננה אתגר קשה במיוחד; עיקר הבעיה היא הביצוע, כלומר ההשגה הממשית של הרמה הנכספת המתוארת בה. במקום להשקיע את המירב ביישום התורה בחיי היומיום, ממליץ ר' נחמן להתאמץ בעיקר בפניה לה' שיסייע בהשגת היעד.

תפילה ספונטאנית

ר' נחמן מדבר כאן על תפילה ספונטאנית. לעיתים קרובות הוא משתמש במילה "שיחה", שאמנם במדרשים יש לה משמעות של תפילה, אבל אין להתעלם ממובנה הפשוט והיומיומי.

משמעותה של התפילה המכנית, חסרת הכוונה, היא עניין לדיון הלכתי או מוסרי-דתי רחב, אך ברור שתפילה כזאת אינה יכולה להיות "התבודדות" בשום אופן. מטרת תפילת המתבודד היא לפתוח את הלב. אחד השיאים של פתיחה זו הוא

...עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו חס ושלום עד שכמעט יגוע חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו ויגונו וכיסופיו להשם יתברך באמת. וכן מבואר בדרי רז"ל (תענית ח.) שאמרו אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו (סעיף ז).

ר' נחמן מסביר את עדיפותה של התפילה הספונטאנית במונחים על טבעיים(סעיף ה):

...כי על תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטריגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו למשל על הדרך הכבושה הידוע מפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש שלא נודע עדיין, שם אין יודעין לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם מעצמו בינו לבין קונו הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרו מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות...

חשיבות ההתבודדות

התפילה הנאמרת בהתבודדות היא אישית וספונטאנית, ומכאן הייחודיות והחד פעמיות שבה; גם הן כלולות במשמעות המילולית של "התבודדות".

אולם, כאמור, המינוח רומז גם לבדידותו של המתפלל, המחפש מקום מרוחק מחברה אנושית כדי להתייחד עם קונו. מהו פשר הצורך במקום כזה דווקא? ברור שסביבה מרוחקת תתרום לתחושה שאדם נמצא "לבד" עם הקדוש ברוך הוא, אך ר' נחמן הרחיק לכת מעבר לכך, והציע שהתפילה תתקיים בסביבה כפרית או ביערות, בין העצים והעשבים; עניין זה רמוז בכינוי "שיחה", מלשון "שיח השדה". השפעת הסביבה מתוארת באופן הבא (סעיפים כז-כח):

חורף הוא בחינת "עיבור"[2], ואז כל העשבים והצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ שהוא בחינת לידה, אז כל העשבים מתעוררים וחיים. ואז טוב ויפה מאוד כשיוצאים לשוח בשדה, שיחה זו תפילה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות ולצמוח, אז כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו...אמר (ר' נחמן) אם היה אדם זוכה לשמוע השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי שום פניה ובלי שם מחשבת חוץ כלל, כמה יפה ונאה כששומעין את השירה שלהם. ועל כן טוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה.

ניתן לנסח זאת אחרת ולומר כי תת הזרם הפסיכולוגי של ההתבודדות הוא הכיסופים לקדוש ברוך הוא.

ר' נחמן מפרש את פריחת האביב כהתעוררות הטבע לחיפוש אחר ה'; זהו השורש של כל לידה ושל כל החיים. העצים וצמחי הבר עושים את מה שאנו היינו רוצים לעשות - הם מגלים את יכולתם ללבלב ולצמוח, ולשיר לקדוש ברוך הוא; יש זהות יסודית בין פעולות אלו. החשיבות של התפילה בחיק הטבע נעוצה בכך שתפילתו של המתבודד בשדה מתמזגת בתפילת הטבע.

האם ניתן לעורר את הכוונה?

עד כאן בחנו את מרכיבי התוכנית של ר' נחמן ואת תשתיתו הרעיונית, וכעת נעסוק בפן בעייתי של הטכניקה הזו.

בהתבודדות, האדם שואף לתפילה המבטאת אמונה, רצון וגעגועים; מס שפתיים אינו בא כאן בחשבון כלל. ובכן, עומדים אנו בפני אותה המבוכה שצצה ועלתה בטכניקות שעליהן עמדנו בעבר: כיצד מעוררים את הרצינות ואת הכוונה? האם ייתכן ליצור אותן באופן מודע ומכוון? שאלות נוספות עולות ביתר שאת לגבי ההתבודדות: מה עלי לעשות כאשר אני מוצא את עצמי במצב של קהות רגשית, לא מסוגל להתפלל, עם לב סגור ונפש מיובשת?

ר' נחמן, כידוע, הדגיש פעמים רבות כי הייאוש אסור בתכלית (סעיף ב):

ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן - זה בעצמו טוב מאוד.

לעת עתה אין לנו מושג איזה "טוב" קיים במצב זה, וכן איננו יודעים אם ניתן כלל לפרוץ את הסכר החוסם את התפילה מלבקוע. נטפל יותר בשאלות חשובות אלו, בעזרת השם, בשיעור הבא; בכך נזכה להבנה עמוקה יותר באשר לדינמיקה של ההתבודדות בתורת ברסלב.



[1] צדדים אחרים; כינוי לכוחות טומאה.

[2] הריון.