דילוג לתוכן העיקרי

נתיבות שלום - על הסבל והרוע

קובץ טקסט

שיעור 14: "נתיבות שלום" - על הסבל והרוע

בשיעור הקודם עסקנו בזיכרון השואה בהגותו של האדמו"ר בעל "נתיבות שלום", רש"נ ברזובסקי מסלונים. בשיעור שלפניו דנו במשמעות של קידוש השם בשואה, וביחס הראוי בעקבות השואה לאחינו בני ישראל שפרשו מדרך ה'. בשיעור זה ניכנס לעובי הקורה של משמעות הרוע והסבל בשואה.

א. דמעותיו של הקב"ה

נקודת המוצא בדיונו של האדמו"ר מסלונים היא שהשואה אינה עוד הופעה של רוע וסבל רגילים, שאפשר להבינם במסגרת זכות הבחירה החופשית של הרשעים, עונשם של הסובלים ("תורת הגמול") או סיבתיות היסטורית נורמלית. השתלשלות האירועים שקדמו לשואה מלמדת שיש כאן משהו בלתי-נתפס, מיסטי ממש. צירוף הנסיבות האכזרי של הטירוף ההיטלראי, ההישגים הטכנולוגיים של גרמניה, המשבר הכלכלי, סגירת השערים בעולם, הרשעות הבריטית בארץ ישראל, אדישות העולם, ומצבו הקשה של עם ישראל - נסיבות שרק בהצטרף כולן יכולה הייתה השואה להתרחש באופן נורא כל כך - צירוף זה מלמדנו כי הרוע הזה אינו הופעה מקרית או מזדמנת, ואפילו לא הופעה של מידת הדין הא-לוהית, אלא הוא רוע בראשיתי, מטפיזי, רוע שכולו רוע:

באור דברים אלו עלינו לראות את השואה האיומה שפקדתנו בשנים ת"ש-תש"ה, כאשר ששה מליוני יהודים מבחירי האומה נהרגו על קידוש-השם קבל עולם ומלואו ואין מכלים ועוצר בעד מלאכי החבלה. כי ברי הדבר שמאורע איום זה קבוע היה בלוח המאורעות שמבראשית, אשר בלעדיהם אין קיום לעולם, ולמטרה זו נשתלשל ובא לעולם שליח הסטרא-אחרא, אותה מפלצת-אימים בדמות היטלר ועושי-דברו ימח שמם, ואילו בו ברגע שנסתיימה שליחותם זו מיד נהרגו גם הם בידי אחרים או שהרגו את עצמם (קונטרס ההרוגה עליך, עמ' 14).

האדמו"ר מציע מטפיזיקה של הרוע בעולם בעקבות שאלת המהר"ל ודרשת המגיד ר' ישראל מקוז'ניץ. הרקע לדרשה הוא הדיון במסכת ברכות על ברכת 'הזוועות'. במשנה שם (פ"ט מ"ב) נפסק שיש לברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם" על מספר תופעות טבע (דוגמת רעמים), וביניהן "הזועות". הגמרא שם (נט ע"א) מזהה את הזוועות עם "גוהא" שמשמעו 'רעדה וצעקה', ופירש רש"י שם שהכוונה ל"רעידת הארץ". הגמרא ממשיכה ומסבירה את מקור הרעדה או הצעקה הזו של האדמה: "בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא". דברי הגמרא מקשרים בין תופעת הטבע האימתנית ובין צערו של רבש"ע על סבלם של ישראל. הבה נתבונן עתה בדיונו של רש"נ בעקבות המהר"ל והמגיד מקוז'ניץ:

כל-כך נשגב הוא הענין הזה, עד כי אין ספק שאינו בתחום יכולת תפיסתו השכלית של ילוד-אשה. אך כמציץ מבין החרכים, מבין השיטין של דברי ראשונים כמלאכים אשר ראו כל דבר באספקלריה המאירה, ניתן ללמוד כיצד עלינו להביט על מוראות ההשמדה.

וראשית יש להקדים מה שכתב הרה"ק המגיד מקוזניץ זי"ע בהגהותיו לספר 'באר הגולה' של מהר"ל מפראג זצ"ל, וזה לשונו בהגה"ה לבאר רביעי: 'מה שתמה על מאמר בפרק הרואה, בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער כביכול מוריד ב' דמעות לים הגדול וקולם נשמע וכו' והיינו גוהה, תינח אחר חורבן בית המקדש, אבל הזוועות הם מעולם גם לפני חורבן, ומאי גוהה?[1] קבל אמת ממי שאמרו, אשר אבאר לך כי מששת ימי בראשית ועד עתה אין שום התחדשות לפניו, רק בטרם כל נברא צפה והביט עד אחרית ותכלית עולמו בכל אשר יעבור מהמקרים והפגעים וסידר הכל בלוח וסדר זמנים כל אשר יהיה תחת השמים, וכמו שדרשו חז"ל בפסוק 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח א-לקים' (בראשית א', ב) המרמז לד' גלויות ורוחו של משיח (בראשית רבה ב ד). ועוד ברא הקב"ה כוח והנהגה פנימית בתוך הנהגה הטבעית המסודרת כאשר יהיה אופן בתוך אופן, פירוש, כאשר יאבו בני ישראל וישמעו בקול ה' לשמור תורתו ומצוותיו אז יתהלכו המערכות לפי עבודתם, ואז ישתנה לוח הזמנים וכו' דיש דרך בענין קביעות העתים כי יש עת לכל חפץ וכו' עת להשליך אבנים זה שיעלה אנדריינוס שחיק טמיא וינפץ אבני בית המקדש ועת כנוס שיבנה במהרה וכו' (דברים רבה ג יג), מכל זה אנו למדין כי יש לוח מסודר בחפץ הבורא מה שעתיד להיות מששת ימי בראשית עד אחרית תבל ומלואה, רק שהעריך והעמיד המשקל בבחירת בני-אדם, למשל אם עמד אדם הראשון בנסיון ולא אכל מעץ הדעת כי אז היה תיקון כל העולמות ולא נצטרך לכל הגלויות וכל הפגעים שעברו על ראשנו וכו', אבל כיון שלא נתקן כראוי חוזר חלילה והסדר על פי הלוח המסודר ועבר עלינו מה שעבר', עד כאן לשונו הק'...

וכן יש להבין בדרך זו מאמרם ז"ל אצל עשרה הרוגי מלכות שאמר הקב"ה כך עלתה במחשבה לפני ואם אינכם מקבלים את הדין אחזיר את העולם כולו לתוהו, כי כל הפורענות של עשרה הרוגי מלכות היתה קבועה בלוח הזמנים מששת ימי בראשית והיא אחת מסודות הבריאה, כי בלעדיה אין קיום לעולם ומן ההכרח שיחזור לתוהו... (שם, עמ' 13-14).

על פי המדרש, הקב"ה בוכה ומוריד דמעות; רעש האדמה, השיטפון, הקולות האימתניים של הטבע, אינם אלא ביטוי של הצער העליון, צער קוסמי. על מה מצטער הקב"ה? מדוע הוא בוכה ודומע? לפי דברי חז"ל, הבכי הוא על סבלם של ישראל. העולם רועד מפני שהקב"ה בוכה כשהוא רואה את בניו רחומיו בסבלם.

בנקודה זו מתקשה המהר"ל, ונרחיב את שאלתו: הרי סבלם של ישראל אינו תאונה, אלא עונש על חטאם; ואם הסבל בא בדין - מדוע הקב"ה בוכה? אמנם ייתכן שכשאב מעניש את בנו הדבר כואב לו, אך נראה שכאן מדובר בצער בסיסי ביותר אצל הקב"ה. ועוד: סבלם של ישראל הוא תופעה היסטורית, ובעיקר תוצאה של חורבן בית המקדש והגלות; כיצד ניתן להסביר תופעת טבע הקיימת מאז בריאת העולם על ידי צער היסטורי, גדול ככל שיהיה - צער שנולד בזמן, ועוד אחרי החורבן?!

וכאן בדיוק טמונה התשובה. דמעותיו של הקב"ה הן כנראה חלק ממחזור הזמן, זאת אומרת: מאז הבריאה הוא בוכה מדי פעם. הבכי הוא, אם כן, על הצער או הסבל הקוסמי, זה הקבוע בבריאה מראשיתה, כחוק, ואינו רק תוצאה של חטאי ישראל. הסבל והצער בעולם הם תופעה קמאית, בראשיתית, משהו שקודם אונטולוגית לחטא ולעונש, ועליהם הקב"ה מצטער ובוכה, בכי המוצא את ביטויו ב'זוועות'. אמנם עיקרו של הצער הוא על סבלם של ישראל, קרי, על צער הגלות ופורענויותיה; ומכאן שצערם של ישראל קשור באופן עמוק לסבל הקוסמי, הבראשיתי, ואינו רק תוצאה של חטא.

המגיד מקוז'ניץ מציע להבין זאת מתוך המדרש המפרש את הפסוק "והארץ היתה תהו ובהו..." (בראשית א', ב) על ארבע הגלויות (בראשית רבה ב ד). גם כאן מייחס המדרש לתופעה טבעית - תוהו ובוהו - משמעות היסטורית: התוהו והבוהו, החושך והתהום, רומזים לסבלן של ארבע הגלויות שיעברו ישראל. לאמור: הסבל נעוץ עוד בבריאה; הוא חלק ממחזוריות הכרחית, שהיא מהותית לקיום העולם. מה שנראה בעינינו כשלב הקודם לבריאה, מתפרש כאן כמוסב על ההיסטוריה כולה. אם חשבנו שהתוהו והבוהו שייכים למציאות שלפני העולם, מלמד אותנו המדרש שההיסטוריה עצמה היא תוהו ובוהו וחושך, והאור עליו מדובר אחר כך - ובכלל העולם המסודר והמתוקן שמתארת התורה בפרק א' של בראשית - שייך לעתיד, ולא לעבר. ההיסטוריה היא מהלך ארוך של תנועה מתוהו לבוהו, מבוהו לחושך וכו' - עד לאור ולגאולה המובטחים בסוף הדרך.

ב. הבחירה, הגמול והסבל

העמדת הדברים באופן זה משנה לגמרי את ההתבוננות על הסבל והרוע בעולמנו. אם העולם הוא ביסודו "טוב מאוד" - עולם מסודר ומתוקן - אזי הופעת הסבל היא אכן קושיה הזוקקת תשובה. אלא שלפי המדרשים ופירושם שלפנינו, הסבל בעולם אינו פחות טבעי או נורמטיבי מהטוב. העולם אמנם עתיד להיות בסוף טוב מאוד, אך בינתיים הוא עולם שבור ומסוכסך וחשוך. המעבר דרך התוהו והבוהו והחושך והתהום הוא תהליך הכרחי בדרך לבניינו של העולם, ולכן הופעת הרוע והסבל אינה צריכה להתקבל כהפתעה, אלא יש להבינה כחלק אינהרנטי של הקיום.

האם יש אפשרות להינצל מן הסבל הנתון בבריאה? אמנם כן. אם ישראל עושים תשובה - מיד נגאלין. אך אם לאו, אין פירושו של דבר שהפורענות תנחת בגלל חטאם; היא פשוט תופיע לפי הזמן הקבוע לה, או לפי הדינמיקה הפנימית של ההתרחשות בעולם ובהיסטוריה. ההתבטאות הקשה של הקב"ה "שתוק! כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב) אינה סתם דחייה סמכותית של השאלה מדוע יש סבל לא-צודק, מדוע נהרג רבי עקיבא על יד רשעי עולם וכדומה, כי אם העברת הדיון אל מקום ראשוני הרבה יותר, לאמור: התשובה אינה כאן, בסיבות המידיות - הרוחניות והריאליות גם יחד - שהביאו לפורענות זו; התשובה נמצאת בהתחלה, בזמן שבו עלתה הבריאה במחשבה הא-לוהית. דחיית הסבל, משמעותה גם דחייה של עצם הקיום. כשם שיש בעולם חסד וטוב, כך יש בו גם סבל ורוע, והקיום בעולם אפשרי רק אם מקבלים את שניהם. ודוק: לא קבלה של צידוק הדין נדרשת כאן, שהרי אין כאן 'דין' במובן של גמול צודק; מה שנדרש כאן הוא קבלה של העולם עצמו. זהו עולמו של הקב"ה, וכך הוא צריך להיות: כשם שיש בו שמש ופרחים וים, כך יש בו גם זוועות.

מדוע הדבר כך? כלום לא יכול הקב"ה לברוא את עולמו אחרת? למה הביאנו הקב"ה לעולם שאינו יכול בלי סבל? גם אם אין לנו תשובה על כך, דבר אחד אנו יודעים: הקב"ה מצטער ובוכה ומוריד דמעות על הקיום הזה, וכשהעולם רועד וגונח, הרי זה כביכול בורא עולם שרועד ומתאנח. משל למה הדבר דומה? להורים שהחליטו להביא ילדים לעולם במציאות קשה. לאחר מחשבה הכריעו כי נוח להם שייוולדו; אך אינם יכולים לפטור אותם מצער העולם. ובכל פעם שהם רואים את ילדיהם בסבלם הם אומרים להם "ובכל זאת, כדאי הדבר! אף על פי כן כדאי היה להביא אתכם לעולם"; אך אז הם מפנים פניהם ובוכים. הדמעה והבכי מגלים שרבש"ע אינו מנוכר לסבל הזה, אינו רוצה בו כשלעצמו, אך אינו 'יכול' לקיים את עולמו בלעדיו.

ג. העולם כפרוזדור: פשר המאבק בסבל

ובכל זאת, גם אם אין לנו מושג מה הסיבה המכריחה את העולם להיות כך, יכולים אנו לומר לעצמנו מה עלינו לעשות בקשר לכך, או: מהי התכלית, ה'לשם מה', של הייסורים והגלות. חז"ל כבר אמרו (אבות פ"ד מט"ז) שהעולם דומה לפרוזדור. ומפרש האדמו"ר מסלונים, שהוא דומה לפרוזדור לא רק מבחינתנו, מצד עמדתנו כלפיו, אלא גם מצד עצמו: הוא חשוך וצר, איננו מתוקן, והטרקלין - שהוא כוונת הבריאה - נמצא בסופו. הפרוזדור הוא דרך שיש לעבור, ומשמעות הדרך הזו עבורנו היא מהלך ארוך של צירוף ותיקון עצמי, ובירור היסודות הטובים והקדושים בעמדם מול יסודות הטומאה והרוע:

ולאור זה יש לבאר ענין הד' גלויות שהוקבעו מעת בריאת העולם, שגם הם בבחינת עולם הזה, כפרוזדור להכנס לטרקלין לעולם הבא, ועל דרך שגלות מצרים היתה הפרוזדור והדרך להזדכך להכשיר את החומר שיהי' ראוי להכנס לטרקלין, היינו להיות עם הנבחר לקבלת התורה ולביאת הארץ. על דרך זה כל הגלויות הם בבחינת פרוזדור לגילויי האור של הגאולה. ואם כן שוב אין לתמוה על כך שרוב ימי עם ישראל בגלות, שזה קשה רק כשרואים את העולם הזה כמטרה, אבל כשהמטרה היא עולם הבא, והעולם הזה הוא רק ההכנה להכנס לטרקלין, הרי שפיר שרוב ימות העולם שימשו כהכנה להזדכך להכנס לטרקלין שהוא נצחי
(שם, עמ' 33).

ארבע הגלויות קשורות בארבע מלכויות, המייצגות פנים שונות של הרוע, של הסטרא אחרא בעולם. כדי שהעולם ייתקן, יש להוכיח שניתן לגבור על הרוע הזה, שניתן לנצחו. אך אין מדובר בניצחון פיזי. הניצחון על הנאצים אינו בהכרעה צבאית, כיוון שאז אולי ינוצח הצבא הנאצי, אבל לא הרוע שהוא מייצג. הניצחון הוא בהוכחה שהסבל שהוא תוצאת הרוע שלהם, אינו חזק יותר לא מהאדם ולא מאמונתו. הרוע מנצח אם הוא מוכיח שהמבחן שהוא מציב בפני האנושיות ובפני האמונה הוא קשה מדי. אם האדם בוגד בערכיו ובוגד באמונתו - עמלק הנאצי מנצח. אבל אם יהודים אינם מתמלאים שנאה, ובוחרים בחמלה ובאהבת אדם מול הרוע הנורא; אם יהודים אינם נכנעים לשלטון הרשעה, ומקימים בתי מדרשות ובתי כנסיות אחרי השואה, להוכיח את אמונתם בשלטונו של רבש"ע - אז הסבל הוא כדאי, והעולם ראוי לגאולה:

באור דברים אלו עלינו לראות את השואה האיומה שפקדתנו בשנים ת"ש-תש"ה, כאשר ששה מיליוני יהודים מבחירי האומה נהרגו על קידוש-השם קבל עולם ומלואו ואין מכלים ועוצר בעד מלאכי החבלה. כי ברי הדבר שמאורע איום זה קבוע היה בלוח המאורעות שמבראשית, אשר בלעדיהם אין קיום לעולם, ולמטרה זו נשתלשל ובא לעולם שליח הסטרא-אחרא, אותה מפלצת-אימים בדמות היטלר ועושי-דברו ימח שמם, ואילו בו ברגע שנסתיימה שליחותם זו מיד נהרגו גם הם בידי אחרים או שהרגו את עצמם. השנאה העל-טבעית הזאת שקננה בלבו של אותו צורר כלפי היהודים באשר הם יהודים, וביחוד כלפי יהודים שומרי-אמונים לתורה ולמצוות, וביותר לבעלי דיוקן וחזות יהודית המעוטרים בזקן ופיאות - אינה מותירה שום ספק בלב כי עיקר מלחמתו היתה מלחמת הטומאה נגד הקדושה, מלחמה ששורשיה נעוצים במופלא ובנשגב מאתנו.

ולאור כל אלה - חלילה לנו להרהר על מה עשה ה' ככה לדור הזה, מה חרי האף הגדול הזה, כי אין אתנו יודע עד מה ועלינו רק להאמין כי כך עלה במחשבתו הקדומה של רבון כל העולמים, לעילא ולעילא מכל השגותיו של בן תמותה, ואת חקר א-לוה לא נמצא (שם, עמ' 13-14).

ד. השואה כחבלי משיח

את הגודל והעצמה הבלתי-נתפסים של הרוע הנאצי יש להבין כהתקוממות אחרונה, מרחיקת לכת, של הסטרא אחרא בעולם. ככל שגדלה עצמת הסבל, גדל הניסיון, וגדלה גם תקוותנו שהעמידה בסבל תוליד עולם מתוקן, עולם של גאולה. התהום היא גלות רומי, גלות אירופה, שעליה אמרו חז"ל (בבראשית רבה שם) שהיא עמוקה וארוכה כתהום זו שאין לה חקר. ודאי נתכוונו חז"ל לאורך הגלות - אך אפשר שהם הם הדברים באשר לעומק הרוע. אלא שעם הופעת הרוע התהומי, אנו מתקרבים גם לשלב שאחריו - "ורוח א-להים מרחפת - זה רוחו של מלך המשיח" (שם):

והנה כחלק בלתי נפרד מהגאולה השלמה בביאת המשיח מצינו בחז"ל ובספרים הקדושים את ענין חבלי משיח, צרות רבות וגזרות קשות העתידות לבא על ישראל קודם ביאת המשיח. כמו שאמרו (סנהדרין צח ע"א) אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ובזוהר הקדוש (שמות ז ע"ב; במדבר ריב ע"ב) איתא הלשון על דורו של משיח שיהי' אז עקתא בתר עקתא. ולהבין את המשמעות של חבלי משיח הקודמים לגאולה, יש לומר בפשטות על דרך שביארנו במאמר גלות וגאולה את ענין גלות מצרים שנגזרה על עם ישראל בברית בין הבתרים, שהדבר תמוה לאיזו מטרה היתה גלות זו, הרי בני ישראל ירדו למצרים שבעים נפש צדיקים קדושים וטהורים ויצאו משם משוקעים במ"ט שערי טומאה, אלא התפקיד של גלות זו היתה לזכך את ישראל ולהכשירם לקראת היעוד הגדול להיות העם הנבחר. וזהו שאמר הקב"ה לאברהם ידע תדע, אם רצונך שבניך יהיו העם הנבחר חייבים הם לעבור זיכוך של ארבע מאות שנה בארץ לא להם ועבדום וענו אותם שמה, לא מפני שחטאו אלא כדי שיזדככו ויתכשרו ליעוד המצפה להם. וכמו כן בנוגע לתיקון הגמור אשר כל הבריאה מצפה אליו כבר קרוב לששת אלפים שנה, שיבא מלך המשיח וכל הבריאה תתהפך לטוב, וכל הברואים ירצו רק את הטוב ולא יתאוו כלל לרע, וכדברי הרמב"ן הנזכר שיהיו כאדם הראשון קודם החטא, שהיא שיא המדרגה שילוד אשה מסוגל להתעלות אליה. הרי בכדי שכלל ישראל יהי' ראוי למדרגה כזו צריכים הם לעבור את הזיכוך הקשה על ידי כל היסורים והצרות של חבלי משיח. וזהו מה שמדמה הנביא את הגאולה ללידה, כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה' (ישעיהו כ"ו, יז). וברש"י שם, לפי שאנו מובטחים ליגאל מתוך צוקה וצרה כיולדה זו, והיינו שעל דרך שכל לידה צריכה מקודם חבלי לידה, כך ביאת המשיח היא בבחינת לידה ויצירה חדשה שלפניה צריך עם ישראל להזדכך בחבלי משיח קשים ומרים כדי להיות ראויים ליצירה החדשה של התיקון הגמור (שם, עמ' 34-35).

מתוך שחווינו את חבלי משיח במלוא עוזם, נותר לנו לקוות שאכן התהום מאחורינו, והנה "זה" עומד אחר כותלנו. רש"נ אומר שהקב"ה מחכה לראות אם אכן אנו מצפים לו כעת. פריחת עם ישראל אחרי השואה, ובמיוחד פריחת עולם התורה והחסידות אחרי השבר הנורא שחווה, היא עדות לכך שרכבת השדים יצאה כבר מהמבוך החשוך, ועתה היא בקטע האחרון שלפני הגאולה, אי"ה:

ומשמעות מיוחדת יש לדברים האמורים בדורנו, לאחר החורבן הנורא והאיום שעבר על כלל ישראל, אשר שתה את כוס התרעלה עד תומה בהכחדת ששה מליון יהודים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות, חורבן אשר מיום בריאת העולם עוד לא הי' כמוהו, כל עצמו של החורבן הזה על כל מהותו הוא דבר על טבעי, ושום הסברים טבעיים אין בהם בכדי לפתור פרשה סתומה זו. ואין ספק שיש בזה מן חבלי משיח האיומים שאודותיהם נתכוונו חז"ל. ובעוונותינו הרבים כל מה שנכתב בספרים הקדושים על כך הוא כאין וכאפס לעומת מה שהי' במציאות. עם ישראל עבר את חבלי משיח בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ולאחר שכבר עברו חבלי משיח הרי אין ספק שמעתה בכל יומא זמניה הוא, שלאחר חבלי הלידה מצפים כבר בכל רגע ללידה, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא. ואם בשעתו כאשר היו אומרים אחכה לו בכל יום שיבא הטרידה השאלה שהרי צריכים לעבור מקודם את חבלי משיח (ועיין במה שכתב בזה בספר החיים שער גאולה וישועה), הרי בדורנו אין כבר שאלות כאלו, כלל ישראל שילם כבר את החוב הגדול של חבלי משיח, והוא מוכן ומצפה לביאת המשיח. באספקלריא הזאת צריכה להיות אצל יהודי בדורנו ההרגשה של אחכה לו בכל יום שיבא, בבחינת הנה זה עומד אחר כותלנו. מיום בריאת העולם התכוננו לחבלי המשיח הגדולים שיהיו קודם ביאת המשיח, וכעת משעברנו זאת צריכים להאמין ולצפות לו בכל יום שיבא ממש. לאחר החבלי משיח האלו כבר ראוי כלל ישראל לישועה, ורק שהקב"ה כביכול ממתין לזאת שכלל ישראל יקיים צפית לישועה (שבת לא ע"א), כי המשכת הישועה היא ע"י האמונה והצפי' לישועה (שם, עמ' 46-47).

* * *

בשיעור הבא נפתח בע"ה את רעיון העמידה אל מול הסבל והרוע ומשמעותו הקיומית והדתית בעזרתם של חיבורים מימי השואה.


 

[1] כלומר: לפני החטא והחורבן - האם גם אז יש מקום לדמעותיו של הקב"ה על צער ישראל?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)