שיעור 14 - פילוג הממלכה (י"ב, א-כד) ו. מבנה הסיפור

  • הרב אלחנן סמט

1. מבוא

בעיונים קודמים כבר הערנו הערות אחדות ביחס למבנה סיפורנו. עתה, בעיון אחרון זה לסיפור פילוג הממלכה, אנו מבקשים לתאר את מבנה הסיפור באופן מסודר ושלם. הנה הסיפור כפי שהצגנו אותו כבר בתחילת לימוד הסיפור, בראש העיון הראשון בסדרה זו:

 

 

 

א

 

וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם, כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.

ב

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם

אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם.

ג

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ

 

וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר:

ד

אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ

וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה

וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ.

ה

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

וַיֵּלְכוּ הָעָם.

 

ו

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים

אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר: 

אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.

ז

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר:

אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים

וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.

 

ח

וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.

ט

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה

אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר:

הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

י

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר

אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ

כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.

יא

וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

 


יב

וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

 

יג

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה

וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.

יד

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

טו

וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'

לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

 

טז

וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם

וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר:

מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי

לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד!

וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

יז

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם.

יח

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס

וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת

וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָם.

יט

וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

 

כ

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה

וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל

לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

כא

וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם

וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן

מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה

לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.



כב

וַיְהִי דְּבַר הָאֱ-לֹהִים אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר:

כג

אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה

וְאֶל כָּל בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר:

כד

כֹּה אָמַר ה' לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'.

 

ישנו יתרון לעיסוק בשאלת מבנה הסיפור רק בסיום לימודו.[1] תובנות שונות שהגענו אליהן במהלך לימודנו יסייעונו בקביעת מבנה הסיפור, ויועילו גם להבנת משמעותו של מבנה זה. כפי שניווכח בעיון זה, לסיפורנו מבנה מורכב, והזיקות השונות בין שתי מחציותיו נועדו להבליט רעיונות מסוימים. ואף שרעיונות אלו כבר עלו בעיוננו במהלך ניתוח הסיפור כסדרו, חשוב להבחין אילו רעיונות ועקרונות בסיפור (מתוך שלל הדברים שעלו במהלך ניתוחו) מעוצבים במבנהו, ובאיזו דרך מבליט מבנה הסיפור עקרונות אלו.

עיון אחרון זה בא לאחר קודמו, העיון 'על החזרות'. בעיון הנוכחי יתברר כי לחזרות בסיפור המקראי תפקיד ספרותי נוסף: הן משמשות 'שלד' למבנה הסיפור. כפי שנראה להלן, הקבלת המחציות זו לזו מבוססת במידה רבה על חזרות מילוליות שיש במחצית השנייה על ביטויים מן המחצית הראשונה. נדמה כי במחקר לא הוכר דיו תפקידן של החזרות בעיצוב המבנה של הסיפור המקראי, אולי משום שגם אופיו הקבוע יחסית של מבנה הסיפור במקרא לא הוכר כראוי.

2. תיחום הסיפור

השלב הראשון בזיהוי מבנהו של כל סיפור חייב להיות הגדרת תחומיו – היכן נפתח הסיפור והיכן הוא מסתיים.

פתיחתו של סיפורנו בפסוק א בפרק י"ב אינה מוטלת בספק: הפסוקים שלפני כן, החותמים את פרק י"א, מסכמים את מלכות שלמה ומתארים את מותו וקבורתו. המילים האחרונות בסיכום זה הן (י"א, מג) "וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו", ועתה מתחיל הסיפור החדש על אודות רחבעם (י"ב, א) "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם...לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ".

אף סיומו של סיפורנו בנבואת שמעיה איש הא-לוהים ובהיענות לה (י"ב, כד), הוא דבר מחויב מצד התוכן ומבחינת מהלך עלילת הסיפור. רק כאן מגיע סיפור פילוג הממלכה אל השלמתו, ללא ערעור וללא ניסיון לשנות בכוח הזרוע את המצב החדש שנוצר.

הפסוקים הבאים בהמשך פרק י"ב – כה-לג – חורגים בבירור מנושא סיפורנו: הם מתארים את מעשיו של ירבעם, את 'חטאות ירבעם'. אמנם יש קשר בין סיפור פילוג הממלכה לבין חטאות ירבעם (ראה בייחוד את פסוקים כו-כז), אך ברור שתיאור חטאות ירבעם אינו המשך סיפורנו: תיאור זה עוסק באירועים שאירעו מאוחר יותר; הוא מתרכז בדמותו של ירבעם, אשר בסיפורנו משמש כדמות משנית; ובעיקר חורג תיאור חטאות ירבעם מסיפורנו בכך שאינו מתאר את קיום נבואת אחיה, ומבחינה מסוימת הוא אף נוגד את כוונתה. תיאור חטאות ירבעם משמש כהכנה לסיפור הבא, הנפתח בראש פרק י"ג.[2]

 

ראוי לציין כאן כי בכמה שלבים במהלך סיפורנו עשוי הקורא לחשוב שהגיע אל סיום הסיפור, אך בהמשיכו לקרוא יגלה כי טעה במחשבתו. סוף פסוק טז ופסוק יז נראים כ'פיזור דמויות', האופייני לסיומו של סיפור במקרא:[3]

           טז           ... וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

           יז             וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה – וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם.

ובכן, ישראל, שבאו לשכם להמליך את רחבעם (פסוק א), הלכו לאוהליהם, ורחבעם, אשר בא לשכם לשם אותה מטרה, שב ליהודה ומלך אך על "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה".

אפס, בהמשיכו לקרוא את הפסוק הבא – פסוק יח – יתברר לקורא שרחבעם עודנו בשכם, ו'מצעד האיוולת' שבו צעד עד עתה לא הסתיים: הוא שולח את אדורם אשר על המס אל ישראל, והלה נרגם בידיהם למוות. ובכן, זהו המשך ישיר של הסיפור הקודם, של מעשי האיוולת שעשה רחבעם בשכם. רק בסופו של פסוק זה נשלם בעצם 'פיזור הדמויות':

וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָם

ועתה בא פסוק יט:

                            וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

אף פסוק זה עשוי לשמש כסיום סיפורנו, כשהוא מציין את התמשכותו של האירוע שתואר בסיפור 'עד היום הזה'. [4] זהו שימוש בנוסחת סיום אופיינית לסיפורים לא מעטים במקרא.[5]

אלא ששוב מתבדה הקורא בהמשיכו לפסוק כ, שבו מתוארת המלכת ירבעם על כל ישראל, אירוע אשר שייכותו לסיפורנו אינה מוטלת בספק.

פסוק כא מחזירנו אל רחבעם, 'גיבור' סיפורנו, "וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם". לקורא נדמה, שהפעם הגיע סוף סוף אל סיום הסיפור. שיבת הדמות הראשית אל נקודת המוצא שממנה יצאה בתחילת הסיפור – אף היא משמשת סיום אופייני לסיפורים במקרא.[6]

אלא שבפסוק זה מתואר כיצד מגייס רחבעם את צבאו למלחמה, והשאלה מה יהיה המשכה של התכוננות זו למלחמה נשארת פתוחה, כך שהסיפור לא יכול להסתיים בפסוק זה (למעמדו של פסוק כא נחזור בסעיף 4 בהמשך).

גורלה של המלחמה שתכנן רחבעם מתברר רק לאחר נבואת שמעיה איש הא-לוהים בפסוקים כב-כד. נבואה זו ותוצאותיה אכן חותמות סופית את סיפורנו:

           כד           ... וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה', וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְבַר ה'.

 

מהו פשר תופעה ספרותית זו, של השימוש החוזר ונשנה בנוסחאות סיום מקובלות עוד בטרם הסתיים הסיפור בפועל? אפשר כי הדבר נועד להעלות על דעת הקורא אופציות שונות שבהן הסיפור יכול היה להסתיים, אלמלי המשיך רחבעם בפעילותו, ודרדר את המצב שוב ושוב. כך מדגיש הכתוב את עקשנותו של רחבעם ואת איוולתו:

בפסוקים טז–יז נרמז כי בשלב זה יכול היה המרד להיעצר: בהליכת ישראל לאוהליהם כביטוי לפרישה ממלכות רחבעם, ובהסתפקות רחבעם במה שנותר לו – "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה".[7] אלא שרחבעם אינו משלים עם מצב זה, ונוקט פעולה שמדרדרת עוד יותר את המרד בשלטונו: הוא שולח את אדורם, והלה נרגם למוות. עתה הופך המרד הפסיבי – הפרישה לאוהלים, ל'פשיעה' אקטיבית בבית דוד "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יט). נראה שפסוק זה משמש כלל, שפירוטו בא בפסוק כ. הפשיעה בבית דוד התממשה בהמלכת ירבעם על כל ישראל. בתיאור ביאתו של ירבעם לירושלים בראש פסוק כא, מוצגת אופציה נוספת לסיום הסיפור. אלא שגם עתה רחבעם אינו משלים עם המצב שנוצר, ועל כן עדיין אין סיפורנו יכול להסתיים. עתה מתכונן רחבעם למלחמה שמטרתה להשיב את המלוכה לידיו, והמצב עומד להדרדר לשלב חמור ביותר. אלא שכאן נחלצת נבואת שמעיה לסיים את ההדרדרות – ורק עתה, לאחר התערבות הנביא, משלים רחבעם עם מצבו, והסיפור מסתיים.

 3. פסוקים כב– כד: פסקת החתימה

כמו סיפורים רבים מאוד במקרא, אף סיפורנו נחלק לשתי מחציות דומות באורכן שיש ביניהן הקבלה. אלא שבסיום סיפורנו מצויה פסקה שמשמשת כחתימה ואינה שייכת לאחת משתי מחציותיו. חלוקת הסיפור למחציות תידון בסעיף 5, ובסעיף זה נדון בפסקת החתימה של הסיפור. פסקה זו כוללת את פסוקים כב-כד ובה מופיעה נבואת שמעיה איש הא-לוהים ותיאור השפעתה על רחבעם ועל עמו. פסקה זו נבדלת מהסיפור שלפניה מכמה בחינות:

·         מופיעה בה דמות חדשה שלא השתתפה בסיפור עד עתה, דמותו של שמעיה איש הא-לוהים.

·         לא רק אישיות חדשה נכנסת לסיפור בפסקה זו, אלא גם גורם חדש באופן מהותי המשפיע על מהלך העניינים, שכמותו לא פגשנו עד עתה בסיפורנו: נבואה מאת ה', המיועדת להשפיע על מעשי האישים שאליהם היא מכוונת. עד עתה היה מהלך עלילת הסיפור אנושי-טבעי, ושם ה' או דברו לא נזכרו.[8]

·         תפקידה של פסקה זו מבחינת עלילת הסיפור שונה מזה של שאר חלקי הסיפור: עד לפסקה זו התקדם הסיפור צעד אחר צעד לקראת פילוג המלוכה (ובכך לקיום נבואת אחיה השילוני). לעומת זאת, פסקת החתימה מתרחשת לאחר שכבר נתמלא דבר ה' ביד אחיה, והיא נועדה למנוע שיבוש מהלך זה והסגתו לאחור. אין היא מקדמת את המהלך של פילוג המלוכה, אלא מבטיחה את המשך קיומו ואת ההשלמה עמו מצד מי שחולל אותו וניזוק ממנו – מצד רחבעם.

·         פסקה זו משמשת כ'הסרת לוט': היא חושפת בפני רחבעם ועמו את הסיבתיות הכפולה של האירועים שהתרחשו לכל אורך הסיפור, ובכך היא משנה בבת אחת את נקודת מבטן של הדמויות בסיפור על האירועים הקודמים ואת יחסן אל האירועים הללו.

מחמת סיבות אלו (וסיבות נוספות) אנו טוענים שפסקה זו משמשת כחתימה לסיפור כולו: היא ניצבת כאיבר עצמאי במידת מה בסיום הסיפור, ואינה חלק מן המבנה המאפיין את סיפורנו וסיפורים רבים נוספים, מבנה של שתי מחציות המקבילות זו לזו. סיפורים מעין אלו, שבסופם מצויה חתימה שאינה חלק ממבנה הסיפור, אינם נפוצים במקרא, אך בהחלט מצויים בו.[9]

4. פסוק כא: סיום מוחמץ

בסעיף הקודם הגדרנו את גבולותיה של פסקת החתימה של סיפורנו בפסוקים כב-כד – נבואת שמעיה והשפעתה על רחבעם. תיחום זה של הפסקה נראה תמוה: הרי הנבואה הניתנת לשמעיה איש הא-לוהים נועדה למנוע את יציאת רחבעם למלחמה עם בית ישראל – "כֹּה אָמַר ה', לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ואם כן פסוק כא המתאר את ההכנות שעשה רחבעם למלחמה זו, הכנות שהן העילה לנבואת שמעיה – ודאי שייך לסצנה זו החותמת את סיפורנו![10]

אכן, אין מקום לערער על שייכותו של פסוק כא לסצנה הכוללת גם את נבואת שמעיה ואת תיאור ההימנעות מן היציאה למלחמה הבא בפסוק האחרון של סיפורנו. ברם קווי החלוקה הקובעים את מבנה הסיפור אינם חופפים בהכרח את חלוקתו לסצנות.[11]

בעיון ב11 עמדנו על כך שפסוק כא, היה אמור לשמש כחתימת הסיפור כולו. נחזור על הדברים לצורך הדיון הנוכחי על מבנה הסיפור. לאחר שנתקיים דבר ה' ביד אחיה, הממלכה התפלגה וירבעם הומלך על ישראל, מתאר פסוק כא את שובו של רחבעם לירושלים. מלבד עצם עובדת חזרת רחבעם למקומו, העשויה לשמש סיום אופייני לסיפור (ראה הערה 6), גם לשונו של הפסוק, המקבילה ללשונה של פתיחת הסיפור, הופכת אותו לפסוק בעל פוטנציאל לסיום הסיפור:

פסוק כא מקביל על דרך הניגוד לפסוק א:

           א             וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם           שְׁכֶם                        כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל                         לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ

 

כא           וַיָּבֹא רְחַבְעָם          יְרוּשָׁלִַם                  וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה...                                לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה

הניגוד בין שני הפסוקים מבטא את הכישלון שהתרחש בין שניהם. גיבור הסיפור שב אל עירו, שממנה יצא בתחילת הסיפור, בפחי נפש: מטרת יציאתו לא הושגה והוא נחל כישלון חרוץ.[12]

אולם לו היה זה פסוק סיום, היה רחבעם מתואר בו כמי שחוזר לירושלים בצער ובאכזבה על מה שהחמיץ בשכם מפני התנהגותו הנלוזה. אלא שאין זה מצבו של רחבעם: בשכם אמנם הבין רחבעם, לאחר סקילתו של אדורם אשר על המס, כי הוא מצוי בעיצומו של מרד מסוכן. אך בהימלטו לירושלים, אין הוא בא אליה כמי שמכיר בכישלונו, אכול צער ונקיפות מצפון, אלא הוא בא לירושלים מלא חרון ותכניות פעולה.

אין הוא מאשים את עצמו על כך שבטיפשותו איבד את המלוכה על כל ישראל, אלא הוא מאשים את בית ישראל שמרדו בו. בעיני עצמו הוא המלך הלגיטימי היחיד, יורש כסאו של שלמה אביו. ומה שנלקח ממנו שלא כדין, יוחזר לדידו בכוח הזרוע – "וַיַּקְהֵל...מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל...".

על כן, סיום הסיפור בשלב זה אינו מתממש. פסוק כא נותר 'פתוח', והוא חייב המשך שיבוא אחריו על מנת 'לסגור' את הצריך סגירה. סגירה זו כבר 'חורגת' מן הסיפור הבסיסי על פילוג הממלכה, ועל כן היא באה בפסוקי החתימה. פסוקים אלו מהווים המשך מכל בחינה לפסוק כא, אך בכל זאת הם עצמם מצויים מחוץ למבנה הסיפור ומשמשים נספח לו, בעוד שהפסוק שחולל את הצורך בהוספת נספח זה נותר חלק ממבנה הסיפור – והוא  החותם את המחצית השנייה שלו.

ובכן, פסוק כא הוא 'הסיום המוחמץ' של סיפורנו. הן מבחינת תוכנו והן מבחינת סגנונו הוא יוצר, ביחד עם פסוק א, מסגרת ברורה לעיקרו של סיפורנו, ועל כן אינו שייך לחתימה אלא לעיקר הסיפור, שעל מבנהו נדון בסעיף הבא.

5. החלוקה לשתי מחציות

עיקרו של סיפורנו (ללא פסקת החתימה) הוא אפוא מפסוק א עד פסוק כא. היכן חלה בסיפור הזה התפנית הדרמטית במהלך העלילה, זו המסמנת בדרך כלל את פתיחת המחצית השנייה?

תפנית זו חלה עם בואם של ירבעם וכל העם אל רחבעם ביום השלישי (בפסוק יב). אמנם בפסוק זה אנו הקוראים עדיין איננו יודעים מה החליט רחבעם לענות לעם. דבר זה יתברר לנו מיד בפסוק יג – "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה" – אולם המתח נמצא בשיאו בפסוק יב המקדים את תשובת רחבעם (ואף יוצר השהייה דרמטית קלה לקראתה).[13] ברי לקורא כי כל תשובה שיענה רחבעם היא שתקבע את אופיו של המשך הסיפור ואת תוצאתו הפוליטית של המשא ומתן.

נמצא כי סיפורנו נחלק לשתי מחציות דומות זו לזו באורכן:

           א: פסוקים א-יא

           ב: פסוקים יב-כא

היחס התוכני בין שתי המחציות ניכר מיד לעין: במחצית הראשונה מתואר תהליך, ובמחצית השנייה מתוארות תוצאות אחדות של אותו תהליך אשר הבשיל לאחר שלושה ימים. לכל אורכו של התהליך המתקיים במחצית הראשונה, הנושא הנידון במשא ומתן עדיין אינו מוכרע: האם ייענה רחבעם לתביעת העם ושבטי ישראל יקבלו את מלכותו עליהם, או שמא יסרב לדרישת העם והם יפרשו ממלכות בית דוד. ואף שרמזים שונים פזורים במחצית זו לאן נוטה לבו של רחבעם, עדיין לא הוכרעה הכף. תשובתו של רחבעם בראש המחצית השנייה היא שמטה את הכף, וגוררת אחריה את התוצאות הצפויות. אף עצם תשובתו של רחבעם היא בגדר תוצאה של תהליך המשא ומתן ושל ההתייעצות שתוארו במחצית הראשונה.

איזה סוג של הקבלה מתאים ליחס זה שבין שתי המחציות? על פי ההבחנה בין מחצית "התהליך" למחצית "תוצאות התהליך" מתאים שתהא ביניהן הקבלה ישרה: כנגד כל שלב בתהליך המתואר במחצית הראשונה תעמוד תוצאתו של אותו שלב במחצית השנייה. ברם, כבר נוכחנו כי הפסוק החותם את המחצית השנייה, פסוק כא, ניצב בהקבלה ניגודית ברורה לפסוק הפותח את סיפורנו – פסוק א. הקבלה זו רומזת לאופי אחר של הקבלה בין המחציות – להקבלה כיאסטית.

ואכן, שני סוגי ההקבלות האלו קיימים בין שתי מחציות הסיפור: מעטפת הסיפור – שני פסוקים וחצי בראשו ושני פסוקים בסיום המחצית השנייה – בנויה במבנה כיאסטי ברור, ואילו גוף הסיפור – שמונה פסוקים וחצי של המחצית הראשונה ושמונה פסוקים של זו השנייה – בנוי על בסיס הקבלה ישרה בין שתי המחציות.

בשני הסעיפים הבאים נתאר את שני סוגי ההקבלה הללו.

6. ההקבלה הכיאסטית במעטפת הסיפור (פתיחה וסיום)

שני הפסוקים הראשונים וראש הפסוק השלישי בסיפורנו מציבים על במת הסיפור את שני האישים החשובים, שהשינוי שיחול בגורלם ובמעמדם הוא עיקר עניינו של הסיפור. בפסוק א מוצג רחבעם, הבא לשכם כדי שכל ישראל ימליכוהו עליהם. בפסוק ב ובתחילת פסוק ג מוצג ירבעם אשר חזר ממצרים, והנקרא אף הוא לשכם, כדי לעמוד בראש המשא ומתן מול רחבעם.

בשני הפסוקים החותמים את המחצית השנייה מתוארים אותם שני האישים, אולם בסדר הפוך: בפסוק כ מתואר השינוי במעמדו של ירבעם, שנקרא שוב לבוא לשכם על ידי כל ישראל, ושם הם ממליכים אותו עליהם. פסוק זה מצוי בהקבלה לשונית ועניינית ברורה לפסוקים ב-ג1 שבראש הסיפור, ועמדנו על הקבלה זו בעיוננו הקודם – 'על החזרות'.[14] בפסוק כא מתואר השינוי במעמדו של רחבעם, השב לירושלים לאחר שאיבד את המלוכה על רוב שבטי ישראל. פסוק זה מקביל הקבלה ניגודית ברורה לפסוק א שבראש הסיפור, ועמדנו על הקבלה זו בסעיף 4 לעיל.

נמצא כי במעטפת הסיפור מתואר השינוי המכריע הכפול שחל במעמדם של שני האישים הללו, שבו מתקיימת במלואה נבואת אחיה השילוני. ואלו העובדות החשובות שבאה מעטפת הסיפור להבליט: רחבעם, שהלך לשכם כדי למלוך על כל ישראל, שב לירושלים לאחר שאיבד את המלוכה עליהם; ירבעם, ששב ממצרים ונקרא לנהל את המשא ומתן, נקרא שוב לשכם כדי למלוך על כל ישראל.

הנה תצוגת ההקבלה הכיאסטית בין שני חלקי מעטפת הסיפור:


           רחבעם (א)             וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם

כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל

לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.


           ירבעם (ב-ג1)         וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט

וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם... וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם.

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ

 
  

       

ירבעם (כ)              וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל

כִּי שָׁב יָרָבְעָם

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה

וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל...

           רחבעם (כא)          וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם

וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה...

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.

נעיר כאן שתי הערות בנוגע למבנה זה של מעטפת הסיפור:

א.      אין ההקבלה החיצונית הנוגעת לשינוי שחל במצבו של רחבעם דומה להקבלה הפנימית הנוגעת לירבעם: ההקבלה החיצונית בין פסוק א לפסוק כא היא הקבלה ניגודית (וילך – ויבוא; שכם – ירושלים; כל ישראל – כל בית יהודה; להמליך אותו – להשיב את המלוכה לרחבעם), והיא תואמת את ההיפוך שחל במצבו של רחבעם, בין שאיפותיו בראש הסיפור לאכזבתו ולכעסו על התנפצות אותן שאיפות בסיומו.

לעומת זאת, ההקבלה הפנימית בין פסוקים ב-ג1 לפסוק כ היא הקבלה בין איברים דומים שאין ביניהם כל ניגוד, ואדרבה ניכרת ביניהם המשכיות והתפתחות (ויהי כשמע... וישב ירבעם – ויהי כשמע...כי שב ירבעם; וישלחו ויקראו לו – וישלחו ויקראו אתו וימליכו אתו). הקבלה זו תואמת את ההתפתחות שחלה במצבו של ירבעם, שנקרא תחילה לעמוד בראש המשא ומתן עם רחבעם והפך לבסוף למלך במקומו על כל ישראל.

ב.       קיים כמובן קשר סיבתי-עלילתי וקשר סגנוני בין איברי ההקבלה החיצונית לבין איברי ההקבלה הפנימית: לשכם מגיעים שני האישים – רחבעם כדי שימליכו אותו בה על כל ישראל, וירבעם – כדי לנהל עם רחבעם משא ומתן על כך. והנה בעקבות כישלונו של המשא ומתן הזה, המתואר בגוף הסיפור, בא ירבעם בשנית לשכם, והוא זה שממליכים אותו בה על כל ישראל! כלומר, מה שביקש רחבעם לעצמו בשכם ניתן לבסוף לזה שכנגדו, באותה העיר ועל ידי אותם אלו שנאספו אליה. בכך מתעצם אפקט ההיפוך בסיפור: רחבעם שב לירושלים, לא סתם כמי שלא השיג את שאיפתו למלכות, אלא כמי שהמלכות עברה ממנו לידי מי שהיה אמור להמליכו.

7. ההקבלה הישרה בין שתי המחציות

"התהליך" המתואר במחצית הראשונה מורכב משלושה שלבים – שלוש פסקאות:

1.       בואם של ירבעם וכל ישראל לשטוח את תביעתם, ודחייתם על ידי רחבעם ל'עוד שלושת ימים' (פסוקים ג2-ה).

2.       רחבעם נועץ בזקנים, והם נותנים לו את עצתם (פסוקים ו-ז).

3.       רחבעם נועץ בילדים, והם נותנים לו את עצתם (פסוקים ח-יא).

אף "התוצאות" שהבשילו מתוך אותו "תהליך", המתוארות במחצית השנייה של הסיפור, נחלקות לשלוש פסקאות:

1.       בואם של ירבעם וכל העם ביום השלישי "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ" (פסוק יב).

2.       רחבעם עונה לעם כעצת הילדים (פסוקים יג-טו).

3.       התוצאות הדרמטיות – מרד העם במלכות רחבעם (פסוקים טז-יט).

הפסקאות הראשונות של שתי המחציות מקבילות זו לזו. דחיית העם בשלושה ימים בפסקה 1 במחצית הראשונה – באה אל תכליתה בפסקה 1 במחצית השנייה; פסקה 3 במחצית הראשונה – עצת הילדים – מקבילה כמובן לפסקה 2 במחצית השנייה – מימושה של עצתם.

בכל אחת מן המחציות ישנה פסקה אחת שאין לה מקבילה במחצית האחרת: להתייעצות רחבעם עם הזקנים (פסקה 2  במחצית הראשונה) אין מקבילה במחצית השנייה, משום שרחבעם עזב את עצתם והחליט לאמץ את עצת הילדים. לתיאור מרד העם (פסקה 3 במחצית השנייה) אין מקבילה במחצית הראשונה, משום שתוצאה זו אינה "הבשלה" של איזה שלב ב"תהליך" המתואר במחצית הראשונה, אלא זוהי התוצאה מהתהליך כולו, כפי שהבשיל במהלך המחצית השנייה.[15]

נמצא כי שתי פסקאות כסדרן במחצית השנייה מקבילות לשתי פסקאות במחצית הראשונה באותו הסדר (תוך דילוג על פסקה 2 במחצית זו שאין לה מקבילה).

ההקבלה שישנה בין כל שתי פסקאות מקבילות בשתי המחציות היא גם הקבלה עניינית – בין פסקה המתארת את התהליך לפסקה המתארת את הבשלתו של אותו תהליך, וגם הקבלה לשונית בולטת.

נציג להלן את הפסקאות המקבילות:

                מחצית א פסקה 1

               מחצית ב פסקה 1

ג2             וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל

                וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר...

ה             וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:

                לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי

                וַיֵּלְכוּ הָעָם.

יב            וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם

                אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

                כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

                שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

רחבעם דוחה את העם ל'עוד שלושה ימים', משום ששלושה ימים בכל המקרא הם פרק הזמן הדרוש להבשלת תהליכים.[16] ואכן, בבוא ירבעם וכל העם בשנית אל רחבעם "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", יודעים הכול (כולל הקורא) כי ההחלטה כבר הבשילה בלבו של רחבעם, לאחר שניצל את שלושת הימים להתייעצויות (אלא שאין הקורא יודע עדיין מהי ההחלטה).

בעיון הקודם 'על החזרות' (עיון ה4 חזרה 2) ביארנו מדוע מצטט המספר בפסוק יב את דברי רחבעם לעם בפסוק ה, לכאורה שלא לצורך. ההסבר שנתנו שם עומד במקומו, אולם עתה ניכר כי ציטוט דברי רחבעם בדברי המספר אינו אלא חלק מחזרה לשונית רחבה יותר שהוא נוקט בה, אשר נועדה להקביל בין בואם של ירבעם וכל העם אל רחבעם בפעם הראשונה לשם התחלת התהליך של המשא ומתן, לבין בואם אליו בפעם השנייה כדי לברר מהי התוצאה שהבשילה בשלושת הימים שעברו.

וכך הופכת החזרה הלשונית הזאת לאמצעי קומפוזיציוני התורם לעיצוב מבנה הסיפור.

את תפקודן של החזרות הלשוניות כאמצעי לארגון מבנה הסיפור ראינו גם בהקבלות שערכנו בסעיף הקודם בין חלקי המעטפת של הסיפור, וניווכח בזאת בשלישית גם בהקבלה בין שתי הפסקאות הבאות:

                מחצית א פסקה 3

               מחצית ב פסקה 2

 

ח              וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

                וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים...

י              וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים...לֵאמֹר:

                ... קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי

יא           וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד

                וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

                אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

                וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

יג             וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה

                וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ

 

יד            וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר:

 

                אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם

                וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם

                אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים

                וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

 

על שתי חזרות המופיעות בפסקאות הללו עמדנו בעיון 'על החזרות': החזרה בלשון המספר על המשפט "וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ" בשני שלבים שונים של הסיפור – שלב תהליך ההתייעצויות ושלב הבשלת ההחלטה והוצאתה אל הפועל (חזרה 7 שם) – הסברנו את טעמה באותו עיון בסעיף 4. אף על החזרה של רחבעם על עצת הילדים עמדנו שם (חזרה 4), והפנינו לדברינו בעיון ב7, שם הוסבר טעמה של חזרה זו באריכות.

עתה מתברר שאף חזרות אלו משמשות בסיפורנו כאמצעי לקביעת מבנהו, כשההקבלה הלשונית והעניינית בין הביטויים החוזרים מסמנת את הפסקאות המקבילות בשתי מחציותיו.

*        *

*

השימוש בשני עקרונות קומפוזיציוניים שונים במבנה הסיפור – בהקבלה כיאסטית בין שני חלקי המעטפת שלו ובהקבלה ישרה בין החלק הפנימי של שתי מחציותיו – נועד להמחיש שני היבטים שונים שיש בסיפורנו:

מחד, זהו סיפור על מהפך מפתיע בגורלם של שני האישים, רחבעם וירבעם. הקורא אך את מעטפת הסיפור, יעמוד משתאה מול השינוי הכפול שחל בין הפתיחה לסיום, בניגוד גמור לציפיות שאליהן רומזת הפתיחה ("כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ"). בהיפוך תמוה זה ניכרת יד ה' הנסתרת הפועלת במציאות לשם הגשמת תכניותיה (כמבואר בפסוק טו בסיפורנו). להיפוך זה נאה המבנה הכיאסטי דווקא.

מאידך, בגופן של שתי המחציות מתבארת הסיבתיות הטבעית-האנושית שהביאה למהפך שבמעטפת: כאן מתואר תהליך פסיכולוגי הדרגתי שתוצאותיו הבשילו בדרך של התפתחות טבעית. לתיאור התהליך ותוצאותיו מתאימה דווקא ההקבלה הישרה בין שלבי התהליך לשלבי תוצאותיו.

כך משקף מבנהו המורכב של סיפורנו את הסיבתיות הכפולה העומדת מאחוריו. עיקרון זה של 'סיבתיות כפולה' הוא העיקרון המרכזי העומד בבסיס סיפורנו, כסיפור על התגשמותו של דבר ה'.   

 



[1] לא תמיד יש לדחות את העיסוק במבנה הסיפור לסיום לימודו. יש מקרים שבהם כדאי להתחיל את לימוד הסיפור דווקא מזיהוי המבנה שלו. מבנה הסיפור, כאשר הוא בולט לעין, יכול להנחות את הלומד מלכתחילה בזיהוי סוג הסיפור, מגמתו, או הבעיה המרכזית בו. במקרה זה המבנה הוא שינחה את הלומד בניתוח השיטתי של הסיפור, יסייעו בפתרון שאלות העולות בלימוד וימנע ממנו סטייה לשבילים שירחיקוהו מכוונת הסיפור. בעיונינו בפרקי אליהו ובפרקי אלישע (וכמובן גם בעיונים לפרשת השבוע) ישנן דוגמאות לסיפורים שבהם פתחנו את הדיון בהתבוננות במבנה הסיפור כנקודת מוצא להמשך העיון, וכנגדן ישנן דוגמאות שבהן הדיון במבנה חותם את העיון בסיפור.

[2] נראה שמחלק הפרקים סבר ההיפך מדברינו. הוא כלל את פסוקים כה-לג בפרק אחד עם סיפור פילוג המלוכה, והתחיל פרק חדש עם הסיפור על איש הא-לוהים שבא לבית אל.

[3] הנה דוגמאות לכך: סיפור העימות בין לבן ליעקב מסתיים ב"וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ. וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּו..." (בראשית ל"ב, א-ב. אמנם לסיפור זה נוסף עוד פסוק); סיפור בלק ובלעם מסתיים בפיזור דמויות נרגז – הדומה למקום הנידון בסיפורנו: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ, וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (במדבר כ"ד, כה); סיפור מרד שבע בן בכרי מסתיים במילים: "וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו, וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ" (שמ"ב כ', כב).

[4] נראה כי מחלק הפרקים בספר דברי הימים אכן ראה בפסוק זה את סיום הסיפור על פילוג המלוכה, ועל כן סיים בו את פרק י' בדה"ב. את ארבעת הפסוקים הבאים, המספרים על הכנת רחבעם את צבאו למלחמה ועל נבואת שמעיה (דבה"ב י"א, א-ד), הוא קשר שם להמשך – לבניית ערי יהודה וביצורן בידי רחבעם (שם פס' ה–יב). וכך נוצר פרק שראשיתו "וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם, וַיַּקְהֵל אֶת בֵּית יְהוּדָה...לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק א), והמשכו "וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִָם, וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר בִּיהוּדָה..." (שם פסוק ה) – והכול כתוצאה מן המרד של שבטי ישראל במלכותו.

את החיתוך הזה שערך מחלק הפרקים בגופו של הסיפור במילים "עַד הַיּוֹם הַזֶּה", יכול היה לעשות רק משום שבספר דה"י חסר פסוק כ (ראה על כך בסוף עיון א4). לו היה מצוי שם פסוק כ, המתאר את המלכת ירבעם על כל ישראל, היה ברור כי המילים "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" בפסוק יט אינן חותמות את סיפור פילוג הממלכה.

[5] הנה דוגמאות לכך: בראשית כ"ו, לג; יהושע ח', כח-כט; שם ט', כז; שופטים ט"ו, יט.

[6] הנה דוגמאות לכך: בראשית כ"ב, יט; שם נ', יד; יהושע ב', כג; שופטים ט"ז, לא; מל"א כ', מג; רות א', כב.

[7] אף שמצב זה, שבו פרשו ישראל ממלכות רחבעם אך עדיין לא הקימו ממלכה עצמאית, הוא מצב זמני, שחייב להיות מוכרע בהמשך לכאן או לכאן. וראה מה שכתבנו בעיון ב9, ובייחוד דברי מלבי"ם המובאים בסוף אותו סעיף.

[8] המקום היחיד שבו נזכר שם ה' בסיפורנו הוא בפסוק טו, שאינו חלק מעלילת הסיפור, אלא משמש כהערת המספר ביחס למשמעות הסיפור – לסיבתיות הכפולה הפועלת בו. סיפורנו אמנם מגשים קיומה של נבואה קדומה – זו של אחיה השילוני, אך הדמויות בסיפור אינן פועלות מתוך מודעות לנבואה זו. בכך שונה נבואת שמעיה בפסקת החתימה מנבואת אחיה השילוני.

[9] הנה דוגמאות אחדות לסיפור בעל פסקת חתימה בדומה לסיפורנו:

בשמ"ב ו' בא סיפור העלאת הארון לירושלים: במחצית הראשונה שלו (פסוקים א-י) מתואר כישלון ההעלאה הראשונה של הארון; במחצית השנייה שלו (פסוקים יא-יט) מתוארת הצלחת ההעלאה השנייה שלו. בחתימת הסיפור (פסוקים כ-כג), מופיעה פסקה שאינה שייכת לא למחצית הראשונה ולא לשנייה, אולם חשיבותה רבה ביחס לשתיהן: מתואר בה עימות בין מיכל לדוד ביחס להתנהגותו של דוד בעת העלאת הארון. עמדתה של מיכל שופכת אור על הסיבות לכישלון ההעלאה הראשונה והצלחת זו השנייה.

במלכים ב' ח', א-ו מופיע אחד מסיפורי הנס של אלישע המציל את האישה השונמית ואת בנה מן הרעב. אף סיפור זה בנוי משתי מחציות שבסופן חתימה השייכת לשתי המחציות כאחת. ראה בספרנו פרקי אלישע עמודים 553–555.

סיפור האירועים במרה בשמות ט"ו, כב-כז מכיל פתיחה (פסוק כב) וגם חתימה (פסוק כז), ושתי אלו אינן חלק ממבנה הסיפור בן שתי המחציות. ראה על כך בעיוננו לפרשת בשלח בסדרה השלישית עמודים 336-337.

תופעה נפוצה יותר היא סיפור שבמרכזו מצויה פסקה עצמאית, שאינה שייכת לא למחצית הראשונה של הסיפור ולא למחציתו השנייה, והיא משמשת בסיפור כ'ציר מרכזי' שלו. פסקה עצמאית זו – בין אם היא הציר המרכזי שלו ובין אם היא פסקת החתימה – היא תמיד בעלת חשיבות יתרה בסיפור. 

[10] א. שייכותו של פסוק כא לסצנה של נבואת שמעיה נובעת לא רק מחמת התוכן, אלא גם מכך שסצנה זו כולה (ורק היא) מתרחשת בירושלים, וכן מכך שהאישים המוזכרים בפסוק כא חוזרים ונזכרים בנבואת שמעיה בפסוקים כב–כג: רחבעם בן שלמה; כל בית יהודה; בנימין.

ב. אף מחלק הפרקים בספר דברי הימים כלל את פסוק כא עם שלושת הפסוקים הבאים לאחריו בראש פרק חדש – פרק י"א, ובכך ניתק סצנה זו מן הסיפור שלפניה (בפרק י'), אולי מפני שסבר שבה נפתח סיפור חדש על מעשיו של רחבעם בירושלים בעקבות פילוג המלוכה. וראה הערה 4.

[11] תופעה מצויה היא שהתפנית הדרמטית במהלך עלילת הסיפור, המסמנת את חלוקתו לשתי מחציות מקבילות, תחול באמצע סצנה, ותחלק סצנה זו בין שתי מחציותיו של הסיפור. ראה דוגמה לכך בעיוננו לפרשת ויצא, סדרה ראשונה, סעיף ו1 והערה 13 (עמוד 85), על בסיס האמור בסעיף ג שלפני כן (עמודים 78-80).

[12] סיום סיפור בשיבת הגיבור בפחי נפש למקום שממנו יצא בתחילת הסיפור, ראה רות א', כב.

[13] חצייה דומה במקצת של סיפור לשתי מחציות נמצאת בסיפור נטילת הברכות מעשו (בראשית כ"ו, לד-כ"ח, ט). המחצית השנייה של הסיפור מתחילה בכ"ז, ל:

                                וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב

וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו

וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ.

אף כאן מתחילה המחצית השנייה בשובו של המשולח אל מי ששלחו, ואף כאן מעורר הפסוק בקורא מתיחות עצומה לקראת המשך האירועים, לכשתתגלה המרמה, והוא מלא ציפייה לדעת מה יהיו תגובותיו של יצחק ומה יהיו אלו של עשו. תגובות אלו יקבעו את גורלם של יעקב ושל עשו ושל המשפחה כולה. ואף פסוק זה נראה יוצר השהייה מכוונת לקראת ההמשך. ראה דברינו בעיון לפרשת תולדות בסדרה השלישית עמודים 114-115.

[14] זו חזרה 9 שנידונה באותו עיון, תחילה בסעיף 1 ובהערות 4-5, ולבסוף בסעיף 4 ובהערה 16.

[15] אף על פי כן, אין לומר שתוצאה זו אינה רמוזה כלל במחצית הראשונה: בתביעת העם מרחבעם בפסקה 1 במחצית הראשונה נאמר (פסוק ד): "וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה...וְנַעַבְדֶךָּ". ומכלל ההן שבדבריהם יש לשמוע את הלאו: 'ואם לא תשמע אלינו – לא נעבדך, אלא נפרוש ממלכותך', וכך אכן עשו כשלא שמע המלך אליהם.

[16] בעיון ב3 הערה 11 הבאנו לכך כמה דוגמאות מתוך שפע רב של דוגמאות שיש בכל המקרא.