שיעור 14 - פסח (ב) - חמץ

  • הרב עזרא ביק

פסח - חלק ב': חמץ

א. הקדמה - המערכה הכוללת נגד החמץ בפסח

איסור אכילת חמץ בפסח שונה מכל שאר האיסורים בתורה. ההבדל המובהק ביותר הוא העובדה שהאיסור חל שבעה ימים בלבד. השאלה המתבקשת היא, אם כן - אם חמץ הוא משום מה דבר "רע", מדוע הוא לא אסור במשך כל ימות השנה; ואם אין שום דבר שלילי בחמץ, למה אוסרים אותו בפסח?[1]

החמץ שונה גם במובנים אחרים. כל שאר איסורי האכילה נכנסים באחת משתי הקטגוריות הבאות: איסור אכילה בלבד או איסור הנאה כללי. החמץ שייך לקטגוריה השניה, אך עם זאת, בנוסף לכך, יש איסור "לא יראה לך" - אסור שיהיה לך חמץ ברשותך במהלך ימי הפסח. אין איסור שיהיה ברשותך חזיר, אך בנוגע לחמץ יש חובה לבערו לפני הפסח. זו הסיבה שפסח מביא עמו נקיון יסודי בבתים, מלווה בחיפוש כפייתי אחרי כל פירור וגרגר חמץ החבויים אי שם. זהו איסור שאין שני לו.

המערכה נגד החמץ בפסח לובשת צורות נוספות. בדרך כלל, רוב האיסורים נתונים לתהליך הנקרא "ביטול" - כמות קטנה של דבר אסור המעורב בכמות גדולה בהרבה של דבר מותר נחשבת כ"בטלה", והיא מותרת (ברוב איסורי התורה שיעור הביטול הוא שישים, כלומר צריך פי שישים היתר מאיסור כדי שיהיה מותר לאכול את כל התערובת). החמץ, לעומת זאת, אסור בכל כמות שהיא והוא איננו נתון לביטול. בהתחשב באופייה של טכנולוגית המזון המודרנית, הדבר מביא לכך שכל אוכל מעובד זקוק להכשר מיוחד לפסח.

כתוצאה ממערכת הלכות מורכבת זו בפסח, אנו מצווים להסיר את החמץ מחיינו בצורה מוחלטת. אסור שימצא חמץ באף מקום "בגבולכם". על פי הרמב"ן, המטרה היא שהחמץ לא ימצא בתודעתנו, ועליו להיות כעפר בעינינו. מה כל כך רע בחמץ שאנו ששים אלי קרב להשמיד אותו, ולמה הגישה שלנו משתנה לבלי היכר לאחר שבעה ימים?

ב. הקשר בין פסח לבין שבועות

פסח כרוך בקשר הדוק עם החג החל שבעה שבועות לאחריו - שבועות. למעשה, תאריך חג השבועות בתורה אינו מופיע בצורה הרגילה של יום וחודש (כלומר ו' בסיון) אלא ביחס לפסח - שבעה שבועות לאחר היום השני של פסח. מצוות "ספירת העומר", הסופרת את הימים מפסח במשך שבעה שבועות (בסופן מגיע חג השבועות) מעידה בצורה ברורה על כך שפסח מתחיל תהליך המסתיים בשבועות. ההבנה הרווחת (והדי נכונה) היא שפסח, חג החירות, מכוון לעבר מטרה - חג השבועות, חג מתן תורה. החירות היא דרישה מוקדמת לצורך האחריות והמחויבות, ובאותה מידה מאבדת את משמעותה ללא מטרה אליה היא מחויבת.

מבחינה הלכתית, ישנו עוד קישור בין פסח לשבועות, שלצערי אינו גלוי בימינו. פסח הוא חג המצות (זהו השם הרשמי בתורה). חג השבועות בתורה, מלבד העובדה שאין לו תאריך מוגדר, מובחן משאר החגים בדבר שונה נוסף. בתורה קודם מציגים את החג, ביום נתון, ואז אומרים לנו מה יש לעשות באותו היום ומה המעשים הקשורים בו. שבועות יוצא דופן בכך: התורה אומרת לנו לספור שבעה שבועות, וביום החמישים להביא מנחה מיוחדת (ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו). המנחה מורכבת משתי כיכרות לחם, והתורה מדגישה ש"חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'". רק לאחר מכן התורה מוסיפה שיום זה, אשר המנחה הזו מובאת בו, יהיה יום חג. במילים אחרות, זה לא שאנו מקריבים מנחת חג בשבועות, אלא להפך - אנו חוגגים את השבועות ביום המנחה המיוחדת של שתי ככרות הלחם.

לפיכך, שבעת השבועות בין פסח ושבועות הם זמן בו אנו עוברים ממצה לחמץ. החמץ איננו דבר בלתי-רצוי במהותו, המותר רק משום שיהיה קשה מדי לחיות בלעדיו במשך השנה. החמץ מובא במיוחד לה', כמנחת ביכורים, כסיום התהליך שהתחיל בפסח. כיצד אנו אמורים להבין זאת?

ג. משמעות החמץ והמצה

מבלי להיות סמליים מדי, ברור בעיני שתהליך החימוץ מסמל את הכוחות הטבועים בעולם. המצה היא פשוט קמח ומים שנאפו; הלחם הוא אותם המרכיבים, אך כאשר משאירים אותם ללא השגחה וללא טיפול - הוא באורח פלא תופח וגדל, ומביא את הפוטנציאל החבוי בו לידי ביטוי. האם זה דבר רע? ממש לא! להפך, לא אגזים אם אומר שזו מטרת חיי התורה באופן כללי. אך התורה מזהירה אותנו לגבי משהו בפסח. תהליך הגדילה וההתפתחות, כאשר מניחים לו לבוא מעצמו ללא שליטה, יכול להיות הרסני. הכוחות הבוסריים של נפש האדם, ללא בקרה והדרכה, עלולים להיות מסוכנים דווקא משום שהם עוצמתיים ומשום שהם מייצגים גידול וחיוניות אמיתיים.

הצעד הראשון, כאשר זוכים בחירות, אינו לרוץ ולשחרר את כל הנטיות והדחפים המודחקים; גם אז - ובעצם במיוחד אז - צריך לאכול מצה ולהיזהר שהכוחות הטמונים בו לא יפרצו אל החופש ללא השגחה. צריך להמתין שבעה שבועות, לספור כל יום, לחכות למתן תורה, להכוונה ולמטרה הגלומים בה, ללמוד מה האפשרויות הבלתי מוגבלות צופנות בחובן עבורנו במובן החיובי ביותר, ואז לאפות שתי כיכרות לחם ולהביאן לה'. הביכורים הם התוצר הראשון של יצירתיותו של האדם. במקום לעשות אותן בפרץ המעש ביום הראשון לחירות, צריך למצוא את הדרך והכיוון אל הר ה', ללמוד את משמעות החירות, ואז - ורק אז - להשתמש ביתרון של הכוחות הבלתי מבוקרים והחופשיים שבפנים.

אם כן, מהו הקשר בין פסח, חירות וחמץ?

החירות היא אבן הפינה ביהדות. החירות היא תפיסה הלכתית. בלעדיה, לא נוכל לעבוד את ה'. כמה שהדבר נשמע סתירה מניה וביה, רק בני חורין יכולים לציית לה'. פסח הוא החג הראשון, ראשית מעגל השנה. אך חווית החירות כשלעצמה היא גם ריקנית. החירות בשלב הראשון היא תפיסה שלילית - אין שליטה בידי אחרים, אין חוקים, אין מגבלות; אין לה תוכן חיובי. הוגי דעות ניסו להעניק חירות רק לאלו בעלי התפיסה "הראויה", אלו ש"חונכו" מה לעשות עם החירות לפני שזכו בה. אך התורה יודעת שאי אפשר לחנך עבדים. אין ברירה אלא ליצוק תוכן חיובי על יסוד החירות השלילית. לפיכך, פסח חוגג את החירות כשלעצמה, ללא התורה. אך מצד שני, התורה מספק את המזון הראוי לחירות "בטהרתה" - המצה, הלחם השטוח, שלא תפח, חסר התועלת. המצה נקראת "לחם עוני". המצה היא אכן מזון לעבדים, אך היא גם מזונם של בני החורין לו לא התאמצו להעניק משמעות לחירות שלהם.

וכך, כאשר עזבו בני ישראל את מצרים, והחירות הוענקה להם בחיפזון על ידי המצרים המפוחדים, לא היה להם זמן להתפיח את הלחם. בני ישראל ברחו ממצרים, חופשיים על הנייר, לא מוגבלים לכאורה - אך בעצם עבדים בנפשם. מטרתם היחידה היתה להשתחרר, לעזוב את מצרים. אך החירות איננה מטרת החירות. המזון המתאים לבני חורין שעוד לא למדו לשרת אידיאלים נשגבים, לשרת את האלוקים אשר אינם יודעים, להתעלות מעל שעבודם ולא רק להמלט ממנו, הוא מצה. יהיה זה מסוכן והרה אסון עבורם לטעום את הטעם המשכר של לחם החמץ, תוצר התהליך המתפיח בחשכה, הגדל בפראות, בלי גבולות לכח ובעל פוטנציאל בוסרי. לכן, החמץ בפסח איננו רק אסור באכילה. עליך להסיר אותו מתודעתך לגמרי. הוא אפילו לא קיים. בימים אלו, כל סימן של תפיחה בלתי מבוקרת צריך להשרף, לפני שזרעי הפרא יכבשו את שדות הבור. מעגל אורח החיים היהודי במהלך השנה אינו תמונה מאוזנת של מתינות שלווה. להפך, הוא עתיר חוויות קיצוניות, שמהן עלינו לקחת את המשמעות ולהחדיר אותה בחיינו. היום פסח, והחוויה היא חירות בטהרתה. בשביל לחוות חוויה חיובית, עלינו לערוך חיפוש מקיף כדי לעקור עשבים שוטים בגינה. פסח, חג החירות, הוא היום לאחר חרישת האדמה (מבחינה סמלית, לא חקלאית). האדמה חשופה, וכך היא צריכה להיות, אך היא מראה משובב נפש למי שיודע מה שהוא יכול לשתול כאן. מחר, החל מהיום השני של הפסח, אנו מתחילים לספור, כל יום, במשך שבעה שבועות, נעים קדימה אל עבר ימי הנטיעה. ביום החמישים, כשלמדנו לשלוט בכוחות ולתעל אותם למטרות נעלות וערכיות, נוכל להביא מנחת חמץ, מנחת התפתחות וצמיחה[2].

ד. החזרה לחירות

האם צריך לחזור לפסח בכל שנה? כמובן שכן, משתי סיבות התלויות זו בזו.

ראשית, עלינו לחזור לשורשי החירות, מכיון שהצלחנו לשעבד את עצמנו מחדש בכל שנה. יש אמת מסוימת בדברי אלה הטוענים, או החשים כך מבלי לבטא זאת, שהמחויבות משעבדת, שהאחריות מגבילה, שהעבודה היא עבדות. קיים מתח בין פסח לשבועות, בין החירות והתורה, אפילו שהאחד אינו יכול להצליח ללא חברו. יש לחזק את השניים ולצרף אותם, לאחר שחווים כל אחד מהם בנפרד. בכל שנה, אנו חוזרים לחירות בטהרתה;אנו בעצם יוצאים שוב ממצרים, כפי שתארתי בשיעור הקודם על ליל הסדר.

מאותה סיבה אנו שבים לאיסור החמץ בכל שנה: כדי לחדש בצורה אמיתית את חווית החירות, עלינו לשים בצד את פירות החירות, את כוחות הצמיחה, את תוכן היבול. זמנם עוד יגיע. פסח, כידוע לכולנו, אינו משופע במעדנים גסטרונומיים, על אף מיטב מאמצי ספרי הבישול ובתי החרושת למצות. החירות היא מנה עלובה, וכך יש להתענג עליה - כי הטעם האמיתי נמצא במה שעדיין איננו שם.

ה. הלכות פסח על קצה המזלג

א. אין לאכול חמץ בכל צורה שהיא בפסח, למשך שבעה ימים (שמונה בחוץ לארץ).

ב. אסור לאדם להחזיק חמץ ברשותו במהלך חג הפסח (החל משעה לפני הצהריים בערב החג). ניתן להפטר מכל החמץ או למכור לגוי באמצעות הרב המקומי.

ג. בלילה שלפני פסח, צריך לחפש בבית ולוודא שאין בו חמץ. את החמץ הנמצא בבדיקה זו ואת כל השאריות צריך לשרוף בבוקר המחרת. צריך להסיר את החמץ שנותר מתודעתו ו"להפקיר" אותו.

ד. פסח הוא "חג חירותנו". מוסיפים את צירוף המילים הזה בתפילות בכל שבעת הימים.

ה. החל מהיום השני של פסח, אנו סופרים בכל לילה מאחת ועד ארבעים ותשע. נוסח הספירה למנהג האשכנזים הוא "היום ________ יום, שהם ______ שבועות ו_______ ימים לעומר".

ו. החל מהיום הראשון של חג הפסח מפסיקים לומר את תפילת הגשם. האדמה כבר אמורה לאגור ככל יכולתה - כעת הגיע זמנה להתחיל להניב.

ו. מצה ונקניק סלמי

האם שכחתי לספר את הלקח שלמדתי ביריד העולמי של 1964? גרתי במרחק הליכה מפלאשינג מדואוס, היכן שהתקיים היריד, כרטיסים נמכרו לתלמידים (כן, הייתי אז בתיכון) במחיר של רבע דולר. באופן טבעי, חופשת הפסח היתה זמן מעולה ללכת ולבלות שם את כל היום. אז ארזנו כריכי מצה. במצה, לרגל יום הכיף, שמנו נקניק סלמי. לאחר שלוש-ארבע שעות של הסתובבות ביריד, מצאו מקום מוצל, נטלנו ידיים, ברכנו את הברכות המתאימות והתחלנו לאכול וגילינו שהשילוב של נקניק סלמי ומצה אינו מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. השומן מהבשר נספג במצה והפך את הכל למין בלגן סמיך ונוזלי. הנה, ראיתם! - אוכל שמן לא הולך טוב עם מצה. המצה היא "לחם עוני".



[1] האיסור לאכול ביום כיפור אינו דומה לאיסור זה, כי ביום הכיפורים לא נאסר האוכל כשלעצמו, אלא האכילה כמעשה שאינו הולם את יום הכיפורים. לא ניתן לומר כל גם לגבי פסח, שהרי יום הכיפורים הוא יום צום, אך ימי הפסח הם ימי חג.

[2] ספרות המוסר היהודית ראתה בחמץ סמל לגאווה. הבצק התופח מסמל את רוחו היהירה של האדם. הדבר משלים את הדברים שכתבתי. הגאוה אינה דבר רע כשלעצמו - זהו ביטוי ערכו הפנימי של אדם יצרני, תחושת הפוטנציאל האינסופי הטמון בנפש האדם. אך הפוטנציאל הטהור הוא אינסופי ובאותה עת ריק, בלתי ממומש. הגאווה המתבטאת בבטן ריקה היא חלולה, מנופחת ומלאה באוויר. זהו החמץ בפסח, לפני שעשינו משהו חוץ מלברוח מהמשעבד.