דילוג לתוכן העיקרי
גמרא קידושין -
שיעור 14

'תנם על גבי סלע' | מסכת קידושין | דף ח ע"ב

קובץ טקסט

 

מקורות ושאלות לשיעור:

1. ח: "תנו רבנן התקדשי... את", רש"י ד"ה ואם, תוספות ד"ה אם. מה מחלוקת רש"י ותוספות לגבי החילוק של הגמרא?

2. ריטב"א ד"ה תנו (השלישי) עד "פיו חייב". איזה מרכיב חשוב מוסיף ריטב"א לשיטת תוספות?

3. רמב"ן "היתה... מקודשת", רשב"א ד"ה הא. כיצד מסבירים רמב"ן ורשב"א מדוע דוחה רש"י את שיטת תוספות?

4. תוספות רי"ד "אל... בידה דמי", שיטה לא נודע למי ד"ה תנם על. כיצד מסבירים שני ראשונים אלו את קביעת רשב"א?

 

 

א. החילוק בגמרא

"תנו רבנן: [אמר האיש] 'התקדשי לי במנה' - [וענתה האישה] 'תנם על גבי סלע' - אינה מקודשת. ואם היה סלע שלה - מקודשת" (ח:). ונחלקו ראשונים מה ההבדל בין מקרה שהסלע שלה לבין מקרה שהסלע אינו שלה.

1. כוונת האישה (תוספות)

לדעת תוספות (ד"ה אם) האישה יכולה לקבל את כסף הקידושין גם על גבי סלע שאיננו שלה, אלא שבאמרה "תנם על גבי סלע" היא מבטאת, למעשה, את סירובה לקבל קידושין מאיש זה; אם ברור שהאישה חפצה בקידושין - כמו במקרה שהיא שיוזמת אותם - יחולו הקידושין גם אם הכסף מושם על גבי סלע שאינו שלה.

ריטב"א (ד"ה תנו) מבסס את הנחת תוספות שהנחה על גבי סלע נחשבת מעשה קידושין על דין ערבות. הגמרא (בדף ז., שבה עסקנו בשיעור מס' 10) אומרת כי כשם שהערב יכול להתחייב בגלל ההלוואה שנתן המלווה ללווה על פיו, כך גם ניתן לקדש אישה באמצעות מילוי דברה אף ללא נתינת הכסף לה. בדומה לכך, טוען ריטב"א, יכול האיש לקדש את האישה בשימת כסף על גבי סלע - אם זה התנאי שהציבה שהאישה לקידושין.

2. מעשה קידושין (רש"י)

רש"י (ד"ה ואם) מסביר ששימת הכסף על הסלע היא מעשה קידושין משום "שחצרו של אדם קונה, והרי הוא כמו שמקבלתו". לפי רש"י אנו רואים, כנראה, את הסלע של האישה כחצרה, והכסף נקנה לאישה בקניין חצר (ראה בבא מציעא י-יא).

לפי שיטה זו ברור שהאישה אינה יכולה להתקדש בשימת הכסף על סלע של אחר אפילו אם הדבר היה בהסכמתה, שכן רק סלע שלה יכול לקנות לה בקניין חצר. וזאת בניגוד לשיטת תוספות, שאם האישה חפצה בכך יכול האיש לקדשה בשימת כסף על גבי סלע כלשהו.

ב. יישום דין ערבות ב"תנם על גבי סלע"

מה סובר רש"י לגבי דינם של תוספות? משמע שלשיטתו אי אפשר להפעיל את דין ערבות ב"תנם על גבי סלע". מדוע? נראה שרש"י מחלק בין נתינה לאדם אחר על פי האישה לבין נתינת כסף על גבי סלע על פיה.

רמב"ן ורשב"א מנסים להסביר את שיטת רש"י, והם מציעים הסברים שונים למשמעותה של נתינת הממון בערבות. ההסברים שהם מציעים ותגובות הראשונים לדבריהם משקפים גישות שונות לדין ערבות. שיעור זה יעסוק בהבנות השונות בדין ערבות ובהשלכותיהן על קידושין.

1. אחריות לגרם הפסד

רמב"ן מסביר שחיוב הערב מבוסס על ההפסד שנגרם למלווה בגלל מילוי דברו; ערבות היא, אם כן, התחייבות שנוצרת מתוך הפסד בלתי-הפיך. בנידון דידן, לעומת זאת, "היא לא שקלה כלום, ואיהו נמי לא אפיק כלום - לישקול ממונא וליזיל!" - כשם שהאיש שם את הכסף על גבי סלע כך יכול הוא ליטול אותו בחזרה. האיש לא הפסיד, אם כן, דבר, ועל כן האישה אינה מתחייבת מדין ערב - ואינה מקודשת.

האם עלינו להסיק שתוספות, המיישמים דין ערבות במקרה שלנו, סוברים שערב יכול להתחייב גם בלא גרימת הפסד בלתי-הפיך? לכאורה רמב"ן צודק: על מנת להתחייב צריך המחייב להפסיד כסף בגלל דברי המתחייב. ריטב"א מסכים עם העיקרון של רמב"ן אך סובר שעובדה זו אינה נוגעת למקרה שלנו, שכן מדובר במקרה ש"נתנו שם והלך לו, והניחו לאבוד במקום שאינו משתמר" (כבר הזכרנו שלשיטת ריטב"א פסולים קידושי "תנם על גבי סלע" בגלל חיסרון ברצון האישה, ולא בגלל בעיה עקרונית).

נראה שהמחלוקת אינה רק שאלה מציאותית - אם הנותן הפסיד כאשר הניח את כספו על גבי הסלע - אלא מחלוקת עקרונית יותר בדין ערבות. רמב"ן סובר שחיוב הערב נוצר בגלל ההפסד הממוני, ועל כן ניתן לחייב את הערב רק בעקבות הפסד ממשי. לדעת ריטב"א, לעומת זאת, ההתחייבות אינה קשורה באופן הדוק להפסד: אמנם אם החפץ נשאר במקום המשתמר אין הקידושין חלים, שכן במקרה כזה אין נתינה משמעותית, אולם די בכך שהאיש ישים את החפץ במקום שייתכן שייעלם בו ואין צורך שהוא ילך לאיבוד ממש.

במילים אחרות: רמב"ן מצריך הפסד של ממש מפני שלשיטתו החיוב נוצר על ידי הפסד, בעוד שריטב"א רואה את ההפסד רק כאמצעי להענקת משמעות למעשיו של האיש ועל כן מסתפק באפשרות שהחפץ ייעלם, המהווה סימן להסכמת האיש לאבד ממון ובכך גורמת לאישה להתחייב.

2. קבלה ייצוגית מדומה

לעומת רמב"ן, הרואה את החיסרון ב"תנם על גבי סלע" כקשור לנותן (=המקדש), רואה אותו רשב"א מצד המקבל (= האישה המתקדשת). על מנת שהקידושין יחולו צריכה האישה לקבל את הכסף (או הנאה שוות כסף) בעצמה. דין ערבות מאפשר לוותר על קבלה אישית של האישה משום שקבלת הערב נתפשת על ידינו כקבלת האישה (ראה גם דברי רבנו חננאל ז.), וממילא הוא רלוונטי רק כאשר אפשר לראות את קבלת הערב כקבלת האישה. ראייה כזאת אפשרית, לדעת רשב"א, רק כשהמקבל הוא בר-זכייה (למשל מבחינת הגיל - המקבל צריך להיות בר דעת), ואם כן אי אפשר ליישם דין ערבות לגבי סלע.

תוספות בבבא מציעא (נז: ד"ה לספק; עא: ד"ה מצאו) מסכימים עם תפישת רשב"א בדין ערבות. להלן ננסה להוכיח כי הסכמה זו אינה מעידה בהכרח שהם חולקים על תוספות בקידושין, הכוללים את המקרה שלנו בדין ערבות (על אף שאין זה מן הנמנע לומר שתוספות במסכת אחת חולקים על אלה שבמסכת אחרת, שכן התוספות נכתבו על ידי בעלי תוספות שונים): ניתן לקבל את תפישת רשב"א בדין ערבות - שקבלת הלווה עומדת במקום קבלת הערב - ועם זאת לדחות את מסקנתו שיש צורך במקבל בר-זכייה. אך כדי להבין אפשרות זו נצטרך לעיין קודם במקור שממנו שאב רשב"א את הדרישה הזאת.

רשב"א מביא ירושלמי (קידושין פ"ב ה"א): "התקדשי לי בסלע זו ואמרה... 'תניהו לעני' - הרי זו מקודשת... אמר רבי הילא: העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו". פשטות הירושלמי היא שהתחייבות הערב נובעת מכך שהוא באמת מקבל את המלווה: הלווה מקבל את הכסף עבור הערב ורק אחר כך זוכה בכסף בעצמו מן הערב. ובדומה לכך חלים הקידושין מפני שקודם שהמקבל זוכה בכסף לעצמו הוא זוכה בו עבור האישה.

אולם רשב"א מסתייג מהבנה פשוטה זו בדברי הירושלמי, מכיוון שהיא מניחה שכך דעתו של המקבל ושניתן לראות בקבלה אחת שתי קבלות: הראשונה - קבלת קידושין של האישה מהמקדש, והשנייה - קבלת הלוואה של הלווה. ועל כן הוא מסביר שגם לפי הירושלמי אין כאן קניין ממשי של המקבל עבור האישה, אלא אנו תופשים את קבלת הלווה כקבלת האישה: "ולא זוכה ממש לאשה אמרו, אלא עשאוהו כזוכה לאשה, כדין לוה שזוכה בקבלתו לחייב את הערב".

אם אכן איננו מטילים על המקבל את התפקיד הכפול - לקבל עבור האישה וגם לזכות בעצמו בסופו של דבר - אלא רואים את קבלתו כאילו היא קבלת האישה, יש לדון מחדש מה צריך להיות מצב המקבל. רשב"א אכן קובע שגם קבלה מדומה תיתכן רק אם הקבלה יכולה הייתה לפעול כקבלה אמתית, ועל כן דרוש אדם בר-זכייה.

ייתכן שבנקודה זאת חולקים בעלי התוספות. מלבד התפישה הבסיסית בערבות, שקבלת הערב נחשבת כקבלת האישה, הניח רשב"א שתי הנחות: האחת - שלקבלה מדומה זו צריכה להיות אחיזה במציאות, והשנייה - שעל מנת למלא את הצורך הזה דרוש ערב בר-זכייה. תוספות יכולים לחלוק על כל אחת מן ההנחות הנ"ל:

1. הצורך באחיזה במציאות - הרי"ד (ד"ה על, ואם) דוחה בתוספותיו את ההנחה הראשונה - הצורך באחיזה במציאות להפעלת דין ערב. הוא טוען כי "בכל מקום שיתננו בציוויה - כאלו שם בידה דמיא": נתינת הכסף במקום שבו ציוותה האישה לשים אותו מיתרגמת לנתינה ליד האישה. כך דוחה הרי"ד את קביעתו של רשב"א כי על מנת להפעיל את דין ערבות יש צורך בנתינה שיכולה להיות נתינה ממשית, ועל כן תלויה ביכולת הממשית של המקבל לקנות; לדעתו מדובר בנתינה מדומה לגמרי, שאינה תלויה בבר-זכייה ושאין מתפקד בה אלמנט ממשי כלשהו.

2. הגדרת "אחיזה במציאות" - השיטה לא נודע למי (ד"ה תנם) מציג גישה מתונה יותר. הוא מקבל את ההנחה הראשונה של רשב"א - שצריך אחיזה במציאות לתפישת קבלת הערב כקבלת האישה - אך חולק על הצורך במקבל בר-זכייה. הקבלה המדומה של האישה מבוססת, לדעתו, על כניסת החפץ לתחום אחריותה של האישה, המתרחשת עם הגעת החפץ ליעד שקבעה (כמבואר לגבי שומרים במשנה בבא מציעא פ: "[אמר המפקיד] 'שמור לי', ואמר לו [השומר] 'הנח לפני' - שומר חנם"): "יש לומר דאי אזיל ליה ושביק להו על גבי סלע על פיה - נכנסו בשמירתה, דהא אם נאבדו, כיוון שהניחם שם על פיה נתחייבה בשמירתם" [מפירוש זה משתקפת ההנחה שניתן להסיק מן המשנה בבבא מציעא שכניסת החפץ לתחום אחריותו של השומר נחשבת ממש כקבלתו על ידיו, כלומר: שחיובי השמירה מבוססים, למעשה, על כניסת החפץ לרשות השומר. השאלה כיצד מתחייבים שומרים נידונה בראשונים על הפרק השישי של בבא מציעא ובקידושין מח:].

תוספות בקידושין יכולים, אם כן, להסכים עם תפישת רשב"א ותוספות בבבא מציעא בדין ערבות ועם זאת לחלוק על הצורך בערב בר-זכייה שמציב רשב"א, אם מפני שכלל אין צורך במערכת נתינה וקבלה שיש לה קשר כלשהו למציאות ולאפשרות ממשית של זכייה (כדברי תוספות רי"ד) ואם מפני שמערכת כזאת יכולה להתקיים גם ללא בר-זכייה (כדברי השיטה).

ג. סיכום

רש"י ותוספות מציעים שני הסברים להבדל בין "סלע שלה" לבין "סלע". תוספות מניחים שנתינה על סלע כלשהו יכולה להחיל קידושין - על בסיס דין ערבות - ולדעתם בנידון דידן האישה אינה מקודשת מפני שתגובתה "תנם על גבי סלע" מתפרשת כדחיית הצעת הנישואין. רש"י, לעומתם, סובר שיש בקידושין אלה פגם עקרוני: רק נתינה על גבי סלע שלה יכולה להועיל -מדין קניין חצר.

חכמי ספרד מסכימים עם רש"י שנתינה על גבי סלע אינה מועילה באופן כללי בדין ערבות. רמב"ן מניח שאחריות הערב נוצרת בגין ההפסד הממוני שנגרם לנותן על פיו, ולכן נתינה על גבי סלע אינה מועילה - שהרי הנותן עדיין לא הפסיד דבר. ריטב"א, הטוען שניתן להפעיל דין ערבות בנידון דידן, סובר שאמנם יש צורך בהפסד, אך ההפסד הוא רק אמצעי להענקת משמעות למעשי האיש, שלקיומה די בפוטנציאל להפסד ואין צורך בהפסד ממש.

רשב"א טוען שאפשר ליישם דין ערבות רק אם ניתן לראות את הקבלה כקבלת האישה, דבר שאפשרי, לדעתו, רק כאשר המציאות קרובה לכך, כלומר: כאשר יש אדם בר-זכייה המקבל את הכסף במקום האישה, ולנו לא נותר אלא לדמיין שהעומד לפנינו הוא האישה, ולא המקבל החלופי. הרי"ד והשיטה לא נודע למי מתכחשים לצורך בבר-זכייה. הרי"ד סובר שקבלת האישה המדומה כלל אינה צריכה להיות קרובה למציאות, ואילו השיטה סובר שאמנם יש בכך צורך אך הוא יכול להתמלא גם על ידי מקבל שאינו בר-זכייה.

מקורות לשיעור הבא:

1. קידושין ט. "תנו רבנן" עד הנקודתיים. האם מיהות נותן השטר משמעותית לתפישת קניין שטר בכלל? האם העדות הכתובה בשטר קריטית לבעלות המועברת בהעברתו?

2. קידושין מח. "כגון שקידשה בשטר" עד "עדי מסירה כרתי" (3 שורות). עיין גם ברש"י ד"ה בשטר וד"ה כרתי. האם תלוי קניין השטר באפשרות להשתמש בו כראיה למכר? מה ניתן ללמוד מדעותיהם של רבי מאיר ורבי אלעזר באשר לאופי שטר?

3. היכול שטר קידושין להוות דוגמה לשטר קניין? האם זה תלוי בנותן השטר?

4. קידושין ט. "בעי ר' שמעון" עד הנקודתיים בדף ט:. באיזו מידה צריך שטר קידושין לדמות לגט? האם גט הוא שטר רגיל?

הצורך לכתוב שמות בשטר קידושין: רמב"ן קידושין ט. ד"ה בין (לפחות מ"עוד יש לפרש"); ריטב"א קידושין ט. ד"ה אמר רבא (בסופו) "ולעניין שמו ושמה".

מחובר: גיטין י., רש"י ד"ה "הכי גרסינן" עד "איתקיש הוייה ליציאה"; תשובות רשב"א חלק א תשובה ת"ר.

איסורי הנאה: תשובות רשב"א חלק א תשובה ר"ג; תשובות הר"ן סימן נ"ה "ואף על פי"; אבני מילואים סימן קל"ט פסקה יג.

כתב ידו: רשב"א יבמות לא: ד"ה "הא דאמרינן"; רשב"א קידושין סה: ד"ה אמרה ליה רב אשי, מן המילים "ומסתברא לי" ואילך; ריטב"א קידושין ט: ד"ה בתר מן המילים "וכל שמקדש" ואילך.

 


[1] סיכום שיעור

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)