שיעור 15 - אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים (א)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים - מל"ב ד', א-ז

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר:
עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'
וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ
הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי (לָךְ) בַּבָּיִת?
וַתֹּאמֶר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן.
וַיֹּאמֶר: לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)
כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי.
וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ
וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.
וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ
הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת).
וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי
וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן.
וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים
וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (נִשְׁיֵךְ)
וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. (ד' , א'-ז)

א. מבוא

בסיפור קצר זה אנו חוזרים ועושים את המעבר שעשינו בעברנו מפרק ב' לפרק ג', אך בכיוון הפוך, וביתר חריפות. אנו עוברים מן הסיפור הקודם, המתאר את פעילותו של אלישע בהקשר לאומי-היסטורי, אל הסיפור הנוכחי, המתאר את פעולתו הנבואית ביחס למשפחה אחת בישראל - אלמנה ושני בניה; מנס פומבי, בעל השלכות צבאיות דרמטיות, אנו עוברים לנס הנעשה בחדרי חדרים (פסוקים ד-ה), שהשלכותיו הצנועות נוגעות לגורלם של אלמנה זו ושל שני יתומיה.

מעברים אלה, בין פעילות במישור הלאומי ובהתייחסות אל המלך, לבין פעילות בקרב ציבור קטן ואף בקרב יחידים נזקקים, וכך הלוך ושוב, מאפיינים את דרכו של אלישע לכל ארכה, ומבדילים בין דרכו ובין זו של אליהו רבו: אליהו לא נזקק במהלך פעילותו הנבואית ליחידים, אלא כאשר הזדקקות זו הייתה חלק מפעילותו הנוגעת לעם ישראל כולו.

את עיון ה' בהמשך, נקדיש להשוואת פעילותו של אלישע בסיפורנו לפעילות דומה של אליהו בסיפורים אודותיו. נס אסוך השמן הוא הנס הראשון שעשה אלישע ליחידים הנתונים במצוקה, וכמוהו נעשו עוד כמה ניסים ליחידים בהמשך פעילותו.[1] במסגרת ההשוואה לאליהו נתבונן בנס הראשון שעשה אליהו ליחיד. נס זה חולל אליהו לאלמנה הצרפית, והוא דומה לזה שלנו (מל"א י"ז, יד): "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר". באמצעות נס זה החיה אליהו את האלמנה ואת בנה, שעמדו למות ברעב טרם בואו אליהם (שם פס' יב).

נס אסוך השמן אינו רק הנס הראשון שעשה אלישע ליחידים, אלא הוא גם הנס המובהק ביותר שעשה אלישע עד עתה, מבחינת חריגתו ממנהגו של עולם.[2] נדמה אפוא שדווקא סיפורנו הוא המקום לדון בכמה עקרונות הקשורים לנס במקרא, כגון המגבלות החלות על הנס, דרכי השימוש בתוצריו וכדומה, שכן נושא זה הוא מרכזי מאד בסיפורנו. ל'תורת הנס' הנלמדת מסיפורנו נקדיש בע"ה את סדרת העיונים בשבוע הבא.

מבנה הסיפור

סיפור קצר זה הוא בן 121 מילים. הסיפור מציג בעיה - מצוקה כלכלית של אלמנה העלולה להביא ללקיחת ילדיה ממנה, ופתרונה של בעיה זו באמצעות נס שגוזר אלישע. הסיפור נחלק אפוא לשתי מחציות דומות בארכן, וביניהן 'ציר מרכזי' רחב יחסית.

במחצית הראשונה של הסיפור, בפסוקים א-ב, מוצגת הבעיה במלוא חריפותה באמצעות דו-שיח בין האישה לבין הנביא. בפסוק א האלמנה מציגה עצמה לפני אלישע, ולדבריה הוא הכיר את אישהּ ואת צדקתו. היא מספרת לו כי מאין לה אפשרות להשיב חובה לנושה, עומד הלה לקחת את שני ילדיה לעבדים בחוב אמם. בפסוק ב מברר אלישע עם האישה מה נותר לה בביתה, ותשובתה היא: "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן"; ברור שאין במעט השמן שבאסוך כדי להשיב את חובה לנושה.

המחצית הראשונה הזאת של הסיפור מכילה 49 מילים.

הפתרון בפועל של מצוקת האישה מתואר במחצית השנייה של הסיפור, בפסוקים ה-ז, בהקבלה כיאסטית ניגודית לתיאור הבעיה במחצית הראשונה.

בפסוקים ה-ו מתואר נס התרבות השמן שבאסוך: כלי אחר כלי בביתה של האלמנה מתמלא משמן זה, עד אשר תמו הכלים בביתה. תיאור זה מקביל הקבלה ניגודית לדברי האלמנה בפסוק ב "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". הדבר שביטא במחצית הראשונה את המחסור הנורא בביתה - אסוך השמן- הפך במחצית השנייה, באמצעות הנס שגזר עליו הנביא, לפתח תקווה ולמקור ברכה לה.

בפסוק ז, לאחר שהשמן עמד, חוזרת האלמנה אל אלישע, ומקבלת ממנו הנחיות מה עליה לעשות בשמן שהתרבה, על מנת לפתור את מצוקתה. הופעתה השנייה של האלמנה לפני אלישע מקבילה אפוא על דרך הניגוד להופעתה הראשונה לפניו בפסוק א. מדברי אלישע מתברר, שלא זו בלבד שיש בכמות השמן הזאת כדי לשלם את החוב במלואו, אלא שיישאר ממנו עוד 'נותר', שבו יוכלו האלמנה ובניה לחיות.

הנה ההקבלות בין פסוק א לפסוק ז:

וְאִשָּׁה אַחַת … צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע

וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱ-לֹהִים

וְהַנֹּשֶׁה בָּא

וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (נִשְׁיֵךְ)

לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.

וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.  

מספר המילים במחצית השנייה (על אף יתרונה בפסוק על פני המחצית הראשונה) הוא 45 מילים.

בין שתי המחציות הללו משמשים פסוקים ג-ד כ'ציר המרכזי' של הסיפור: בפסוקים אלו, המכילים 27 מילים, נושא אלישע את דבריו אל האישה, בדיבור שהוא הארוך ביותר בסיפור, והוא מתווה לפניה את הפתרון הניסי לביטול מצוקתה. אין בפסוקים אלו כל תיאור של עשייה, ואף המשך לדו-שיח עם האישה אין בהם.

על הפתרון הניסי הזה גזר אלישע, מחמת מה שנתגלה לו בסוף דבריה של האישה במחצית הראשונה: כי יש אסוך שמן בביתה. דברי אלישע בציר המרכזי, גם מהווים את הבסיס לפתרון בפועל שיתגלה במחצית השנייה: האישה תפעל על פי דברי אלישע פחות או יותר, וכך תרבה את השמן שבאסוך, עד ששמן זה ימלא את כל הכלים הריקים שבביתה.

דבריו של אלישע בפסוקים ג-ד, לא זו בלבד שהם מצויים במרכזו הכמעט מדויק של הסיפור, ולא זו בלבד שהם נובעים ממה שנתגלה לאלישע לפניהם, והם עצמם התשתית למה שיבוא לאחריהם (כהגדרת 'ציר מרכזי' בכל סיפור שיש בו כזה), אלא שבדברים אלו מצויה התפנית הדרמטית והמפתיעה במהלך הסיפור (ואף תכונה זו מאפיינת 'ציר מרכזי' בסיפור): מה שהיה נראה כהמחשה של העוני הגדול בביתה של האישה, הופך בדברי אלישע למנוף להצלה ולפתרון.

מסתבר שלא האישה, ואף לא קורא הסיפור, ציפו לפתרון כה מפתיע של המצוקה. גזרתו של הנביא על נס שיש בו חריגה כה חריפה ממנהגו של עולם, כדי לפתור מצוקתם של אלמנה ושני יתומיה, היא ללא ספק התפנית הדרמטית במהלכו של הסיפור, ואילו המשכה במחצית השניה אינו אלא הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל.

ב. "ואשה אחת… צעקה אל אלישע"

מהי כוונתן של המילים "צעקה אל אלישע", האם כוונתן לכך שאת דבריה המובאים בהמשך פסוק א "עבדך אישי מת… והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים" אמרה האישה בהרמת קול? אם כן, מדוע הרימה את קולה, האם תכנם המזעזע של דבריה אין בו די כדי לעורר את רחמי הנביא, עד שצריכה הייתה לאמרם בצעקה?

'הצעקה אל המלך' הייתה מוסד חברתי קבוע בעולם המקראי,[3] ואין קיומו מותנה דווקא בהרמת קולו של הצועק אל המלך, אף ששמו של מוסד זה ודאי נגזר מכך שבדרך כלל הייתה הפנייה אל המלך נעשית בהרמת קול.

לעתים מזומנות היה המלך נקרה בדרכם של נתיניו, ואפשר שאף היה יוצא בזמנים קבועים במיוחד לשם כך. או אז היה רשאי אזרח, שראה עצמו מקופח ומנוצל שלא כדין, לגשת אל המלך, ולשטוח לפניו את טענתו על העוול שנעשה לו. הצועקים אל המלך היו, לעתים קרובות אלמנות, שמעמדן החברתי הרעוע נוצל על ידי אנשים רעי לב.

הפנייה אל המלך נעשתה בדרך כלל בלשון זו: "הושיעה המלך", ועל כך היה המלך עונה "מה לך", וכאן היה הצועק מתחיל לגולל את סיפורו ולתבוע את עשיית דינו. כאשר הצדיק המלך את הפונה אליו - ולא תמיד כך היה הדבר - הוא ציווה לתקן את העוול ולהושיע את העשוק מיד עושקו.

הנה דוגמאות מן המקרא לתפקודו של מוסד חברתי זה:

בשמ"א י"ד מסופר על האישה החכמה מתקוע, שהתחפשה לאלמנה הלובשת בגדי אבל, ובבואה אל דוד (שם פס' ד-ה) "ותאמר: הוֹשִׁעָה המלך. ויאמר לה המלך: מה לך". אז גוללה 'האלמנה' סיפור קשה על תביעת המשפחה להמית את בנה היחיד שנותר לה, והמלך נענה לה ואמר (שם ח): "לכי לביתך ואני אצוה עליך".[4]

במל"א כ' מסופר על אחד מבני הנביאים שהתחפש לאיש מוכה ופצוע "ויעמד למלך על הדרך… ויהי המלך עבר, והוא צעק אל המלך…" (פס' לח-לט). הוא מגולל את סיפורו לפני אחאב, אולם המלך מצדיק דווקא את אותו שר צבא שכביכול היכה את החייל שהתרשל במילוי חובתו במלחמה.

במהלכם של פרקי אלישע אנו מוצאים את 'הצעקה אל המלך' בשני מקומות: בעת המצור הארמי על שומרון מסופר בפרק ו', כו-כח: "ויהי מלך ישראל עבר על החמה, ואשה צעקה אליו לאמר: הושיעה אדני המלך… ויאמר לה המלך: מה לך". האישה פורשת לפני המלך את סיפור ההסכם שהפרה חברתה בעניין אכילת הבנים. כמובן שאין ביד המלך להושיעה, והוא קורע את בגדיו בצער בשמעו את סיפור הצועקת אליו.

בפרק ח' מסופר על האישה השונמית, שכנראה התאלמנה מאז הסיפור הקודם אודותיה (בפרק ד'). כאשר שבה מגלותה בארץ פלשתים, גלות שנמשכה שבע שנות הרעב, מצאה את ביתה ואת שדה תפוסים על ידי אחרים "ותצא לצעק אל המלך אל ביתה ואל שדה… וישאל המלך לאשה ותספר לו" (פסוקים ג-ה). דברי האישה ודברי המלך אמנם אינם מובאים שם בציטוט ישיר, אולם ברור שהאישה פתחה את דבריה בפנייה הקבועה 'הושיעה אדוני המלך', והמלך שאל לה 'מה לך', ואז ספרה לו. במקרה זה נחלץ המלך להושיעה "ויתן לה סריס אחד לאמר: השיב את כל אשר לה…" (פס' ו).

מסתבר כי אף 'הצעקה אל ה'' עשויה להתפרש בכמה מקומות במקרא, לא כביטוי להרמת קול בעלמא. הפונה אל ה' הרי אינו זקוק כלל להרים את קולו - "הנוטע אזן הלא ישמע?" (תהילים צ"ד, ט).[5] הצעקה אל ה' אף היא עשויה להיות מעין 'הצעקה אל המלך' - אל מלכו של עולם. זוהי פנייתו של העשוק, שאין בעולם הארצי מי שיעשה את דינו, והוא מוסר את דינו לשמים, כדי שה' יצילנו מיד עושקו ויעשה את דינו בארץ.[6]

כך כבר מבראשית, כאשר אמר ה' לקין (בראשית ד', י) "מה עשית, קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה". להבל אין גואל דם שיגאל את דמו השפוך מידי שופכו, ודמו צועק מן האדמה. צעקה זו - באלם קול - מגיעה אל בורא עולם, הנחלץ לעשות את דינו של הבל הנרצח בקין רוצחו:

וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

ובהקשר משפטי, נאמר בשמות כ"ב, כב-כג:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי
שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב
וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

ובסמוך נאמר (שם פס' כה-כו):

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב?
וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.

'הצעקה אל המלך' ו'הצעקה אל ה'', שתיהן נגזרות אפוא מאותו מוסד חברתי של פנייה אל השליט שיעשה דין נתינו העשוק, אלא שהאחת נעשית ביחס לשליט הארצי והאחרת ביחס לשליט בעולמו. אולם איזה מקום יש ל'צעקה אל הנביא'? הניתן לשייך את הנאמר בסיפורנו "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע" לאותו מוסד שדנו בו עתה? והרי הנביא אינו שליט, ואין בכוחו להציל עשוק מיד עושקו, ומה אפוא המקום לצעקה אליו?[7] עם זאת, הסיטואציה שבה אלמנה פונה לעזרה, בשעה שנושה קשה לב מתכוון לקחת את שני ילדיה לו לעבדים, היא דווקא סיטואציה אופיינית למוסד 'הצעקה'.

מדוע לא 'צעקה' האישה בסיפורנו אל המלך? נראה כי מן המלך לא הייתה לה כל ציפייה להיוושע. לקיחת בנים לעבדים בשל חוב הוריהם הייתה כנראה מעשה נורמטיבי בחברה הישראלית בדור זה (ובדורות רבים נוספים) וזאת בניגוד גמור לדיני התורה.[8] המלך אפוא לא היה 'מושיע' את האישה, אלא מצדיק דווקא את הנושה.

נראה שהאישה באה "לצעוק אל אלישע" מחמת היותו נביא המייצג את שולחו. כלומר, זה מעין האמור בפרשת משפטים ביחס לאלמנה ויתום הצועקים אל ה' כנגד המענה אותם. אלא שהצעקה אל ה' שם מביאה לעונשו של המענה אותם, ואילו האישה הצועקת אל אלישע, אין עניינה בעונש לנושה, אלא בפתרון מעשי ומיידי של מצוקתה, לבל יילקחו ממנה ילדיה לעבדות. היא פונה לאלישע בידעה כי נביא זה מסייע לנזקקים, ובייחוד הוא דואג לתלמידיו בני הנביאים: אישה המנוח היה אחד מהם, ואלישע הכירו.

ובכן, מה סברה האישה: כיצד יסייע אלישע בידה? לא מסתבר שהיא צפתה שהנביא יחולל נס כה חריג כדי לפתור את מצוקתה,[9] אפשר שבכלל לא ציפתה לנס, אלא להתערבותו של הנביא, שיצילנה מן הנושה בדברים שייקח עמו.

כך או אחרת, הגדרת דבריה אל אלישע בפסוק א כ'צעקה' אל הנביא, משמעה שהיא חשה כי היא עומדת בפני עוול נורא, והכתובת היחידה להושיעה היא אלישע הנביא.

ג. "ויאמר אליה אלישע: מה אעשה לך…"

"שאל מה אעשה לך" (ב', ט) - אמר אליהו לאלישע ברגע של חסד, בטרם נלקח מעמו

"מה אעשה לך" (ד, ב) - אומר אלישע אל אלמנת בן הנביאים בסיפורנו

"מה לעשות לך" (ד', יג) - יאמר אלישע לשונמית באמצעות גיחזי, ויחזור וישאל

"ומה לעשות לה" (ד', יד) - לאחר שהשונמית לא ענתה על שאלתו הראשונה.

על שאלתו זו של אלישע בסיפורנו, תמה ר' יעקב פידנקי[10]:

ויש לתמוה: למה זה ייפלא בעיני אלישע מה לעושת לה, ולא אמר לה תכף "מה יש לך בבית"?

המנסה לענות על שאלתו זו אינו רשאי להתעלם מחזרתה של השאלה "מה אעשה לך" (בגיווני נוסח קלים) בשלושת הסיפורים הללו על אלישע. החזרה על שאלה זו מהווה מעין חוליה מקשרת, כעין חרוז חוזר בשלושת הסיפורים.

בסיפור השונמית מתברר טיבה של שאלה זו כל צרכו, ומן המפורש שם נוכל ללמוד על שאינו מפורש ואף על הסתום.

בהפנותו את השאלה הנידונה אל השונמית, מקדים אלישע מילים אחדות לשאלתו:

הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת
מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא? (ב', יג)

ובכן, "מה לעשות לך" היא שאלתו של החייב לגמול לחברו על טובה שעשה חברו עמו, וכהמשך לשאלה זו הוא מחפש תחום שחברו נצרך בו, ובו יוכל להיטיב עמו טובה תחת טובה.

לאחר שדחתה השונמית את הצעתו של אלישע באמרה לו (שם) "בתוך עמי אנכי ישבת" פנה אלישע הנבוך אל גיחזי נערו ושאלו (שם יד) "ומה לעשות לה?" - אולי תדע בכל זאת כיצד אוכל להיטיב עמה על הכנסת האורחים המופלאה שהיא נוהגת בנו? ואכן בפי גיחזי תשובה: "אבל בן אין לה ואישה זקן". ומייד מזדרז אלישע להבטיחה (טז) "למועד הזה כעת חיה את חבקת בן".

אף שאלתו של אליהו את אלישע מתפרשת עתה בדומה לכך: 'הנה, אלישע שרתת אותי בנאמנות מיום פגישתנו הראשונה ועד עתה, והנה ליווית אותי בדבקות מן הגלגל ועד הנה, ולא הנחתני לילך לבדי "שאל מה אעשה לך" תמורת כל זאת "בטרם אלקח מעמך"'.[11]

נראה, שאף את שאלת אלישע את אלמנת בן הנביאים יש לפרש באותה דרך: 'כיצד אוכל להשיב לך כגמולך?'; אלא שכאן נראים הדברים קשים: הרי לא מצאנו שאישה זו היטיבה עם אלישע אי-פעם. מדוע רואה עצמו אלישע חייב לה דבר?

במדרשים העוסקים בסיפורנו נאמר, כי אלמנה זו הייתה אשת עובדיה אשר על ביתו של אחאב,[12] ואף יוסף בן מתתיהו מציגה כך בקדמוניות היהודים.[13] אף חלק ממפרשי הפשט הראשונים הלכו בעקבות המדרשים הללו.[14]

מדרש זה מבוסס על דברי האלמנה "ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'". תואר נכבד ונדיר זה, "ירא את ה'", נאמר במקרא רק על ארבעה אישים: אברהם (בראשית כ"ב, יב), יוסף (האומר זאת על עצמו, בראשית מ"ב, יח), איוב (א', א) ועובדיהו (מל"א י"ח, ג).

עובדיהו אשר על בית אחאב הוא בן דורם של אליהו ואלישע. הנחת המדרש היא אפוא כי לא בא הכתוב בפי אישה - "אתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'" - לסתום, ולהודיע על דבר שרק האלמנה ואלישע היו בסודו, אלא לפרש, ולרמוז למה שידוע לכול, גם לנו הקוראים, כי עובדיהו הוא האיש שאליו מתכוונת האישה באמרה כי "היה ירא את ה'".[15]

מה היה הביטוי ליראת ה' של עובדיהו? על כך עונה לנו הסיפור בפרק י"ח:

וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה'
וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה
וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם. (י"ח, ד)

המדרשים תולים את מצוקתה של אלמנת עובדיהו במעשה שעשה: כדי לפרנס את מאה הנביאים שהחביא, לווה עובדיהו בריבית.[16] הנושה שהלווה לו בריבית בא לגבות את חובו עם הנשך מאת האלמנה, ומכיוון שאין האלמנה יכולה לעמוד בחוב זה ובריבית שתפחה, עומד הנושה קשה הלב לקחת את שני ילדיה לו לעבדים.[17]

על רקע מדרש חז"ל זה לא ייפלא כי אלישע רואה עצמו נציגם של אותם מאה נביאים שניצלו הודות לעובדיהו. עובדיהו הסתכן למענם והכניס את עצמו ואת משפחתו לחובות כבדים. אלישע פונה אל האישה כחייב לגמול עמה על הטובה שהיטיבה היא ואישהּ עם הנביאים. לפיכך הוא שואל "מה אעשה לך?" - כיצד אשיב על טובתך וטובת אישך שהביאה את משפחתך לידי כך?[18]

אף בלא שנזהה את האלמנה עם אשת עובדיהו, כפי שעשו מדרשים אלו, ברור שיסוד 'צעקתה' של האלמנה לפני אלישע הוא בתביעתה לצדק מאת ה': "אתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'" - כיצד תראה בשוויון נפש, אתה נביאו, כי יבוא נושה אכזר ויפרק את משפחת אישי המנוח בכבשו את שני ילדי לו לעבדים? היכן גמול צדקתו של אישי? הנה "צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם"!

והנביא, המייצג בפני האלמנה את הכתובת האמיתית לתביעתה - את אבי יתומים ודיין אלמנות שהזהיר בתורתו "כל אלמנה ויתום לא תענון",[19] פונה ברכות אל האישה ומאשר את צדקת טענתה, באמרו לה "מה אעשה לך?" - כיצד אשיב לך את חוב צדקתו של אישך? ומיד הוא תוכף בירור מעשי להודאתו בצדקתה: "הגידי, מה יש לך בבית?"[20].


[1] הניסים שעשה אלישע בפרק ב' ביריחו ובסביבתה נוגעים לציבור שלם.

[2] הנסים שעשה אלישע עד עתה (למעט נס חציית הירדן, שלא היה אלא שחזור הנס שעשה אליהו, והוא אף נעשה באמצעות אדרת אליהו), יש מהם שאין בהם כל חריגה ממנהגו של עולם, ורק זימונם המדוייק למקום ולזמן שבו היו נחוצים הופכם לנס (לדוגמה, השיטפון בנחל במדבר אדום), ויש מהם שאף שיש בהם חריגה ממנהגו של עולם, אין היא ניכרת לעין (לדוגמה, ריפוי המים ביריחו).

[3] בארצות שבהן התקיימה מלוכה מסורתית, כגון בתימן המלוכנית, התקיים מוסד זה עד קרוב לימינו.

[4] על ההיבט החברתי-משפטי של סיפור זה עמדתי במאמרי "ויברח אבשלום… ואבשלום ברח… ואבשלום ברח…", מגדים יא, תמוז תש"ן, עמ' 66-65.

[5] "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה (רש"י: כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש)" - ברכות כד ע"ב.

[6] וחז"ל הזהירו על כך: "אמר ר' יצחק: ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם… ומוסר דין על חברו (רש"י: כמו 'ישפוט ה' ביני וביניך' [בראשית ט"ז, ה] אומרים: כלום ראוי הוא שיענש חברו על ידו?)" - ראש השנה טז ע"ב.

[7] במקום נוסף אנו מוצאים צעקה אל אלישע (מל"ב ו', ה): כשאחד מבני הנביאים איבד את גרזנו במי הירדן "ויצעק ויאמר: אהה אדני, והוא שאול." אפשר ששם כוונת הכתוב לומר שהלה אכן הרים את קולו, בתגובת צער ספונטנית "אהה אדני". מאידך, מדוע להפנות את קריאת צערו זו אל אלישע? עוד נשוב ונעיין בע"ה בסיפור זה באחד מעיונינו הבאים.

[8] דיני התורה מצמצמים מאד את אפשרות העבדות של בני ישראל איש ברעהו, וכדברי הרמב"ם בהלכות עבדים א, א: "עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו בית דין (- בגנבתו) על כרחו, או המוכר עצמו לרצונו… ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד".

[9] ועל כן אמרנו בעיון הראשון, בדיון על מבנה הסיפור, כי בדברי אלישע בפסוקים ג-ד מצויה התפנית הדרמטית במהלך הסיפור.

[10] פירושו נדפס כשהוא משולב בפירוש ר"י אברבנאל.

[11] תשובתו של אלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" נידונה בעיון ד בסדרת העיונים "עליית אליהו בסערה וכניסת אלישע לתפקיד נביא תחתיו".

[12] כך בתרגום יונתן למקומנו (פס' א) וכך ב'תרגום של תוספתא' שמביא רד"ק בפירושו לפסוק א, וכן בפסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ב, א. אף בזוהר, בכמה מקומות, מובא מדרש זה.

[13] ספר תשיעי ד, ב (עמ' 317 במהדורת שליט) "נגשה אליו אשתו של עובדיה, סוכן בית אחאב, ואמרה לו: הלא ידוע לו כיצד הציל בעלה את הנביאים..."

[14] רש"י, ר"י קרא, רד"ק, ר"י אברבנאל ועוד.

[15] רלב"ג, שלא הלך במקומנו אחר המדרש, אכן מתלבט בשאלה זו, והנה תשובתו: "ידוע כי בני הנביאים היו כולם יראים את ה', ולזה אמרה 'כי עבדך היה ירא את ה'' ולא היה עובד עבודה זרה. ואמרה זה, כי רוב ישראל היו עובדים עבודה זרה אז".

[16] המפרשים והפוסקים כתבו שמותר היה לו ללוות בריבית משום פיקוח נפשם של הנביאים שהחביא. ראה תוספות למסכת עבודה זרה כו ע"ב ד"ה אני שונה, לקראת סופו; שולחן ערוך יורה דעה סימן קס סעיף כב ושם ט"ז סעיף קטן כא.

[17] המדרשים זיהו את הנושה עם יורם בן אחאב. בזמן שחלף מאז ההלוואה הפך יורם למלך ישראל.

[18] רד"ק הביא בפירושו 'תרגום של תוספתא', ובו מוצג הקשר בין סיפורנו לבין סיפור עובדיהו בדרך דרמטית ביותר. לפי מדרש זה הלכה האלמנה בעת מצוקתה להשתטח על קבר עובדיהו בעלה, והלה אמר לה:

זילי ליך לגבי אלישע בפורתא דמשחא דאשתאיר גביך, ולברכיך ביה. דאנא, כי אטמרתינהו למאה נבייא וזנתינהו במערתא בלחמא ובמיא, לא איטפיין בוציני דמשחא מינייהו לא ביממא ולא בליליא. לידכר ליה נביא מילי דידי לקודשא בריך הוא, וישלם לכו מאן דאוזפיניה... [תרגום לעברית: לכי לך אל אלישע במעט השמן שנשאר אצלך ויברכך בו. שאני, כשהסתרתי את מאה הנביאים וכלכלתי אותם במערה בלחם ובמים, לא כבה להם נר השמן לא ביום ולא בלילה. יזכיר לו הנביא (- אלישע) לקב"ה את דברי, ויחזיר לכם מה שלוויתי...].

מדרש זה רואה במעשהו של אלישע לאלמנה השבת חוב, לא רק בעצם הנס, אלא אף בפרט המרכזי שבו: שנעשה בריבוי שמן. הרי זו מידה כנגד מידה - תשלום על האור שהאיר עובדיהו למאה הנביאים הטמונים במערה בנרות של שמן שדלקו ביום ובלילה.

[19] שמות כ"ב, כא. ובהמשך נאמר: "אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו וחרה אפי…". וראה דברינו לעיל בעיון ב'.

[20] א. נמצא שהשאלה "מה אעשה לך" אינה מעידה על מבוכה ופליאה של אלישע, או על התלבטותו בשאלה מה יש באפשרותו לעשות למען האישה, כפי שהניח ר' יעקב פידנקי בשאלתו. כוונתו להקדים לבירור המעשי "מה יש לך בבית" שאלה המלמדת כי בירורו המעשי בהמשך נועד להיות השבת חוב לאלמנה.

ב. על פי מדרשי חז"ל שהבאנו לעיל פירשנו כי אלישע מייצג בשאלתו "מה אעשה לך" את הנביאים שעובדיהו הציל. אולם על פי סיום העיון בדרך הפשט, מייצג אלישע את ה', ובשמו של ה' הוא שואל אותה "מה אעשה לך". הנס הוא אפוא פריעת חוב מטעם ה'. אפשר שמסיבה זו אין אלישע מזכיר כלל בדבריו את שם ה' ואינו פונה אליו, שהרי כל פעילותו בסיפורנו נובעת מהיותו נציגו של ה', וה' הוא הנתבע בידי האלמנה.

ג. הצירוף "לעשות ל…" מופיע במקרא פעמים רבות, ובחלק מהופעותיו משמעו, כמו בסיפורנו, לגמול גמול. לעתים גמול זה הוא עונש, כמו בפסוק (דברים י"ט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ולעתים גמול זה הוא לטובה (כמו בסיפורנו): בשמ"א כ"ד יז אומר שאול לדוד "אתה גמלתני הטובה… ולא הרגתני" ובפסוק יט הוא אומר לו: "וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי".