דילוג לתוכן העיקרי

להיות דתי ולהיות טוב: על יחסי דת ומוסר | 3

הרב אהרן ליכטנשטיין
03.11.1986
קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחץ כאן

לחלק ב' של השיעור לחץ כאן

ג. 'טוב' ללא דתיות

1. "ללא א-לוהים, הכל מותר"

דיברנו מקודם על בעיית הדתיות שאין בה מוסר. עכשיו ברצוני לפנות לתופעה ההפוכה - כיצד עלינו להתייחס - אישית, פילוסופית וחינוכית - למוסר נטול דתיות, לאידאליזם חילוני מוסרי?

כמובן, יש התוהים האם בכלל יכולה להיות תופעה כזו. הם טוענים שמוסר ללא דת בפשטות לא ייתכן, בהתאם לעמדה שסוכמה על ידי איבן קרמזוב (ברומן של דוסטוייבסקי, האחים קרמזוב): "ללא א-לוהים, הכל מותר". טענה זו עולה במישור הפילוסופי. אבל אחרים טוענים מבחינה מעשית: אפילו אם יש קיום עצמאי לטוב כמושג ללא קשר לדת, ברמה מעשית אין הפרט או החברה יכולים להגיע למוסריות אלא דרכה.

ביחס לטיעון הפילוסופי, אולי נכון הוא שניתן להעלות טיעונים חזקים בזכות הרעיון שללא א-לוהים הכל מותר. קודם כל, אפשר לטעון שמהות המוסר יונקת רק מרצון ה'; אולם כבר עמדנו על עמדה זו לעיל וראינו שהיהדות דוחה אותה. מאידך, ניתן להחזיק בדעה שהטוב האובייקטיבי יכול להתקיים, רק במסגרת עולם המניח את קיומו של הקב"ה ואת קיומו של האדם כישות רוחנית. אילו היינו חושבים רק במונחים חילוניים, ורואים את האדם בתור "סוג של צירוף של פחמן ומים" (כלשונו של ברטראנד ראסל), הרי שבעולם כזה אי אפשר שיהיו טוב או רע, היות שאין לאדם תכלית או מטרה עליונה.

אבל גם אם היינו מסכימים לעמדה הפילוסופית הזאת, האם אנו יכולים להכחיש עובדתית שישנם אנשים הרחוקים מאוד מדת, ועם זאת פועלים בהתאם לסטנדרטים מוסריים גבוהים? אולי הם אינם עקביים מבחינה הגיונית; אולי הם היו אנשים רעים יותר אילו היו פילוסופים מעמיקים יותר. אבל הם רואים את עצמם, וכך גם אנו רואים אותם, כאנשים מוסריים. איננו יכולים להעלים עין מהתופעה הזו. אם כן, מה יחסנו אליה?

2. שמחה לא מוסרית

לפני שנענה של השאלה, הייתי רוצה לפנות לטיעון שהזכרנו, שהדת היא תנאי למוסר. הטענה הזאת הועלתה לעתים קרובות בתקופה המודרנית. כפועל יוצא מחילון התרבות המודרנית, הדת צריכה להסתמך על תרומתה למוסר כדי להיות משווקת להמונים. באנגליה של המאה השבע עשרה, הסופר הנרי פילדינג העלה את הטענה הזו. ואילו במאה התשע עשרה היא נדחתה על ידי הקרדינל ניומן, דווקא משום שהיא מזלזלת בדת; שכן היא מכשירה את הדת בזכות משמעותה המוסרית בלבד.

אף על פי כן, אני נתקל בטיעון הזה בקביעות בקרב מחנכים דתיים ישראליים. על מנת להרשים את כולם בחשיבותו של החינוך הדתי, הם מונים את תרומותיו לחברה. "רצונכם באזרחים טובים? תדאגו שיהיו דתיים. רצונכם שיהיו ישרים? תדאגו שיהיו דתיים. רצונכם שתהיה להם מטרה בחיים? תדאגו שיהיו דתיים". כל פרסום נתונים על רמת הפריצות המינית, ההתמכרות לסמים, או כל סוג אחר של פשיעה בבתי הספר החילוניים, הוא הזדמנות למחנכים האלה לחגוג (זה דומה לשמחתם של פעילי עלייה כל אימת שקוראים הם על רצח בברוקלין או בלונג ביץ'; הם דואגים להדפיס שוב את הידיעה בפרסומיהם, באותיות קידוש לבנה). כאשר הם חמושים בנתונים האלה, הם טוענים: "ראיתם את פירות החינוך החילוני? מכורים לסמים, גנבים, צעירים הדוקרים אחד את השני בסכינים. אם אתם רוצים להפסיק את הדקירות ואת הסמים - שלחו אותם אלינו, ונעשה מהם בני אדם".

יש לדחות את הגישה הזו בשתי ידיים. האם זה מה שאנו רוצים? האם נשמח על כל עלייה ברמת השחיתות ועל כל הידרדרות חדשה לפשע שמתגלה בבית ספר חילוני כלשהו? מיהם הפושעים האלה? אחינו! כדי לצבור נקודות ולהגדיל את ההרשמה לבתי ספר הדתיים שלנו, האם נשמח לאידה של מערכת החינוך הכללית שכביכול קורסת? שכבר אינה מגדלת אידיאליסטים? שהיא מחנכת רק לחומרנות פרגמטית? היינו צריכים לבכות!

על כן, אם לחזור לשאלתנו המקורית, בוודאי שאין מקום לשלול או לגנות אידאליזם מוסרי רק משום שהוא יונק (במקרים מסוימים) ממקורות חילוניים. בוודאי, אנו מאמינים אמונה עמוקה שהאידאליסט המוסרי היה מגיע לרמה גבוהה בהרבה אילו הייתה מוסריותו בנויה על יראת שמים, אילו הייתה מעוגנת בתפישת הקשר שלו לריבונו של עולם, ובטבע האדם כיצור מקבל עול ונענה לקריאה. אבל בוודאי שאין בזה כדי לומר שעלינו לבטל לגמרי את האפשרות או את המציאות של המוסר החילוני. קודם כל, אין לעשות כך משום שזה פשוט לא נכון - אכן ישנם אנשים שהם באמת בעלי מוסר בתוך הקהילה החילונית. שנית, אין לעשות כן משום שהתוצאות, ככלות הכל, אינן מה שאנו אמורים לחפש. מה שחשוב כאן איננו האם אנו זוכים בנקודות. תוך כדי 'צבירת נקודות' אנו מרבים שנאת חינם, מחדדים הבדלים ומגבירים מתחים; וזה כשלעצמו בעייתי מבחינה מוסרית.

ד. התנגשויות בין דת למוסר

1. 'ערמת הזבל של המוסר'

מאחר ודנו בתופעות של דתיות נטולת טוב וטוב נטול דת, הייתי רוצה לעבור לסוגיה הבאה. הדגשתי לעיל שאין זהות בין דתיות לבין טוב; אלא שמבחינה אידאלית הטוב צריך להיכלל בתוך הדתיות. אך אם אכן אין זהות בין המושגים, האם לפעמים ייתכן שיהיה ביניהם ניגוד?

ישנה אפשרות כזאת, ועלינו להתמודד עמה. ברמה אחת, יש לשאול האם החתירה למוסר מתנגשת באופן כלשהו במחויבות הדתית. יהיו שיטענו שההתמקדות בפיתוח האישיות משמיטה את הקרקע שעליה עומדת החוויה המרכזית של חיי הדת: התקשרות וכניעה לקב"ה. נקודת ראות זו הובעה בנצרות המוקדמת, וחזרה להרים ראש במאה השש עשרה ובתחילת המאה השבע עשרה בתוך העולם הפרוטסטנטי. במחלוקת בעניין ישועה דרך אמונה או דרך מעשים, אותם מעשים שנדחו ביתר תוקף על ידי הוגים נוצרים כדרך לישועה, היו המעשים המוסריים. בהסתכלות זו, המוסר נראה כיוזמה אנושית נועזת, קריאת תיגר כלפי הקב"ה, שבה האדם טוען לבעלות על מרחב מוסרי עצמאי, במקום לכוון את כל ההוויה הרוחנית שלו לכניעה בפני הבורא. מטיפים פוריטניים היו מכנים את המעשים הטובים 'ערמת הזבל של המוסר', וראו אותם כתועבה רוחנית, פשוטה כמשמעה. עבורם, להיות טוב הוא אמנם ההפך מלהיות דתי, משום שדרך המוסריות מציב האדם את עצמו כמתחרה לעבד ה' שבו.

לרעיון הזה יש עבר משמעותי בנצרות, אבל ודאי שאין לו מקום כלל בבית מדרשנו. תפישתנו את החיים הדתיים מבליטה את בחירתו החופשית של האדם, ומדגישה את מאמצינו לבנות את עצמנו מבחינה רוחנית. כפי שהזכרתי למעלה, אלה בוודאי כוללים דגש חזק על המוסר. ועל כן, מתח מסוג זה בין המוסר והדת אינו גורם בעל משמעות אצלנו.

2. העקדה

אלא שיש התנגשות מסוג שני; מתח מסוג אחר. הזכרתי קודם שהחתירה לטוב היא חלק אינטגרלי בדתיות. זה נכון באופן כללי. אולם בקשר לציוויים מסוימים, ודאי שישנם מקרים שבהם הציות לדרישותיו המחייבות של הקב"ה עומד לכאורה בסתירה למה שאנו תופשים כטוב המוסרי, ואם תרצו - למה שאנו מבינים שהוא טוב בעיני הקב"ה בעצמו. וכאן עולה בעיה: מהי הגישה שלנו בעניין זה?

מה שמחריף את הבעיה הוא העובדה שהיא מתעוררת ביתר שאת אצל אנשים בעלי רגישות מוסרית ורוחנית. אלה שחושיהם יחסית קהים אינם מוטרדים על ידי הסוגיות הללו. למי מפריעה מצוות מחיית עמלק? רק לאלה שהצליחו לפתח אותה רגישות מוסרית, שכה חשובה בעינינו.

מה אנחנו עושים כאשר יש קונפליקט בין הציווי לבין הסדר המוסרי? התשובה עבורנו היא אולי קשה מבחינה מעשית, אבל ברורה וחד-משמעית ברמת העיקרון. הלא זוהי בדיוק הסוגיה של עקדת יצחק (בראשית כ"ב). קירקגור הדגיש שהעקדה מייצגת התנגשות בין תחושתו המוסרית של אברהם אבינו לבין הציווי הא-לוהי; ובאשר להבנת הבעיה אין ספק שהוא צדק. מצד אחד, מצטווה אברהם להעלות את בנו לעולה לה' (ציווי המובן על ידי אברהם, באותו שלב, כמתיחס ל'שחיטה' ולא רק ל'העלאה'). מאידך, הוא יודע שאסור לרצוח. המסר של העקדה ברור: הציווי של הקב"ה, קודם מכל בחינה לרגישותנו המוסרית ולמחאת מצפוננו.

אין זה אומר שבהקשר כזה אין מקום לרגישות מוסרית. ודאי שבהתייחסות להלכה, כולל לאותם תחומים שייתכן שנמצא בהם קושי מוסרי, ישנו תפקיד מסוים למצפון, יש תפקיד לטוב שבתוכנו; במיוחד במובן פרשני. יש מקום ולגיטימיות למצפון לסייע בהבנת הציווי, תוכנו ומהותו. חז"ל במדרש מתארים את הרהוריו של אברהם אבינו במשך שלושת ימי המסע לקראת העקדה. הוא ניסה להבין את מצוות ה': אולי הכוונה הייתה לדבר אחר. ללא ספק יכול האדם, ומן סתם רצוי הדבר, לעשות כל מאמץ כדי למנוע את הקונפליקט בכל דרך. אבל גם לאחר מיצוי כל הדרכים, לעתים תישאר ההתנגשות במקומה, ואז - כמו שהיה בעקדה - ברור איזהו הגורם המכריע. רק ציווי שני של הקב"ה, או של המלאך שנשלח על ידו, יכול היה לדחות את הציווי המקורי להקריב את יצחק.

המשימה שלפנינו היא רבת פנים. בתור מי שמחנכים ליראת שמים, עלינו להעביר את המסר של העקדה - בהדגשה ובשפה ברורה. מאידך, בתור מי שמבקשים להטביע רגישות מוסרית בעצמנו ובילדינו, אל לנו לבטל בהינף יד את התהיות, את הקשיים ואת הסתירות (הקיימות לפחות במישור ההתחלתי). אין להתעלם משלושת ימי ההתלבטות הרוחנית של אברהם אבינו, כאילו לא היו. אין לבטל את ההיאבקות ואת ההתמודדות כאילו מעידות הן על חיסרון ביראת שמים, רדידות רוחנית, או העדר 'פרומקייט'. מכיוון שהטוב הוא מרכיב מהותי בדתיות, הרי שאותה המוסריות שהיא בשורש הבעיות, המאבקים והמתחים - היא עצמה מרכיב של יראת שמים. ואם אכן תחושת הטוב המוסרי היא לגיטימית, הוא הדין לגבי הקושיות וההתמודדות.

אבל, כמובן, הפתרון חייב להיות ברור, וההתמודדות חייבת להיעשות בתוך גבולות ההבנה שעד כמה שאני נאבק, אינני מטיל ספק לרגע באמיתותו או בסמכותו של הציווי. אינני שופט את הקב"ה. אני מניח אפריורית כי "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד). אם הוא מצווה: קח את בנך והעלהו לעולה, הרי שבוודאי הדבר הוא טוב (במובן שאולי אינני מסוגל כרגע לתפוש). אבל במסגרת כניעתי המצייתת, מותר לי לנסות להבין. מותר לי לגשש, לשאול, ובסופו של דבר לבקש את יישוב הסתירות.

לחלק ד' של השיעור לחץ כאן

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)