שיעור 15 - מבשל - מגיס (2)

  • הרב ברוך גיגי

דין מגיס (2)

בשיעור הקודם עסקנו ביסוד דין מגיס ובמחלוקת הראשונים בשאלת גבולותיו של איסור ההגסה. בשיעור זה נשלים את הדיון בפרטי דיני ההגסה ובמסקנת ההלכה.

גדרי הכנסת כף

בבואנו להוציא אוכל מן הקדירה אנו מכניסים כף. יש לדון האם דינה כהגסה או לא.

1. הרמב"ם בפרק ג' הל' יא כתב:

"אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה"

משמע מדבריו שהכנסת כף יש בה הגסה דהיינו שאי אפשר להכניס כף בלא להגיס מעט. אך המגיד משנה (שם) פירש שהכנסת כף אינה הגסה, אלא שחכמים אסרוה מחשש שיבוא להגיס, וממילא הסיק שאין לאסור הכנסת כף אלא בתבשיל שיש בהגסתו איסור תורה. מתוך שפירש דברי הרמב"ם בהלכה זו בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו[1], שיש בהגסתו איסור תורה, מובן מדוע אסר הרמב"ם הכנסת כף, וכן מובן מיקום ההלכה בפרק ג' שעוסק באיסורים דרבנן.

אך הקושי הבולט בדברי המגיד משנה הוא שמפשט לשונו של הרמב"ם משמע שהכנסת כף אסורה מפני שיש בה הגסה. ושמא יש לומר שכוונתו לפרש את הביטוי "מפני שמגיס בה" - מפני שיבוא להגיס בה, עיין לחם משנה שם, וצ"ע.

בדרך אחרת יש לתרץ את דברי הרמב"ם: אכן, הכנסת כף היא הגסה, אך כיוון שמדובר בתבשיל שהתבשל כל צרכו, כפי שנראה ממסגרת ההלכות ברמב"ם[2], ולדברי המ"מ אין איסור דאורייתא של הגסה במבושל כל צרכו, לפיכך, איסור זה כאיסור דרבנן של הגסה על האש כשם שאסור להחזיר קדירה מבושלת על האש בשבת מצד מחזי כמבשל[3]. לפי דרך זו אין הבדל בין הגסה להכנסת כף.

אמנם, יש לזכור שלדעת הכלבו, הרמב"ם אוסר הגסה אף במבושל כל צרכו כשהיא על האש. אם נרצה לפרש שהכנסת כף אינה הגסה, יש לומר שזהו הטעם שהרמב"ם כתב את הדין כאיסור דרבנן, מפני שאינו הגסה. אבל אם נרצה להבין שהכנסת כף היא הגסה, צריך לומר שהאיסור ברמב"ם הוא מדאורייתא, והרמב"ם כתב אותו כאן מפני שבפרק זה עוסק הרמב"ם בהורדת קדירה מן האש ובהחזרתה, וכיוון שיש מגבלות בהיתר החזרת הקדירה, ועלול האדם להוציא בכף מן הקדירה בעודה על האש, כתב הרמב"ם הלכה זו במסגרת דיני החזרה כדי להזהירנו מאיסור.

אמנם עיקר איסור ההגסה הוא בפרק ט' ושם כתב הרמב"ם בפירוש שהוא איסור תורה, וז"ל:

"אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל".

2. אף בדעת הרא"ש התלבטו המפרשים. ז"ל בפרק א' סי' לד:

"המגיס בה הוא מבשל וכ"ש שאסור להכניס כף בקדרה בעודה על הכירה"

בקרבן נתנאל (שם אות ב') מבין שאין חילוק בין הגסה להכנסת כף, והק"ו של הרא"ש הוא שאם אסור להגיס בקדירה שאינה על האש כל שכן שאסור גם בעודה על האש. עיקר הדיוק בזה הוא שאם עושים קל וחומר ממגיס להכנסת כף, על כורחנו שאין חילוק ביניהם. אבל בתפארת שמואל על הרא"ש (פרק ג' סי' יא אות טז) כתב:

"ומ"ש לעיל... אסור להכניס הכף בקדירה בעודה על האש משמע אפילו בלא הגסה אלא ליקח ולהוציא מהקדירה לא נראה לי כלל שהוי בישול כל כך, ומכל מקום אסור מדרבנן דשמא יהפוך בה ויגיס ויהא חייב סקילה[4]".

אכן לא ברור בדבריו אם מסתייג מדברי הרא"ש מפני שהבין בדבריו שהגסה והכנסת כף זֵהות, והוא מבקש לחלוק על כך. או שמא ברור לו שיש חילוק ביניהם גם בדעת הרא"ש, אלא שהוא רוצה לחלוק על האיסור להכניס כף גם בקדירה עקורה מן האש, שכיוון שהיא רק חשש שיבוא להגיס אין לאסור בקדירה עקורה. וצ"ע.[5]

3. אם ברא"ש וברמב"ם הדברים אינם כה חלוטים, הרי לפנינו שני ראשונים שדבריהם ברורים לגמרי. הרשב"א כותב:

"היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס"

וכלשונו זאת מצאנו גם במאירי, אבל הראב"ד כתב בהשגותיו (שבת ג/יא):

"הפריז על מידותיו שאסר להוציא אפילו מן הקדירה במגרפה".

ראינו, אם כן, שנחלקו הראשונים בדין זה אם הכנסת כף אסורה מן התורה או שמא אינה אלא מדרבנן. להלן נעמוד על הכרעת הפוסקים בזה.

פסק ההלכה

בש"ע (סי' שיח סעיף יח) נפסק:

"האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף)"

מדבריו עולה שהגסה מקבילה לבישול ומוגבלת בגבולות הבישול, ובהתאם להבנתו והבנת המגיד משנה ברמב"ם. ולכן מתקבלות הנקודות הבאות:

1. כל זמן שלא נתבשל כל צרכו יש איסור להגיס.

2. איסור הגסה שייך גם לאחר שהורידוהו מן האש.

3. כל זמן שהקדירה על האש יש איסור להגיס, אפילו מבושל כל צרכו, אבל רק מדרבנן, מצד מחזי כמבשל, ורק אם הורידו מן האש מותר.

4. כמו כן נראה מדבריו, שהכנסת כף היא בעצמה הגסה, ולכן אין להוציא בכף אלא לאחר שהורידו את הקדירה מן האש. אולם מדבריו בבית יוסף שהביא שיטת המגיד משנה שהכנסת כף היא רק גזירה שמא יבוא להגיס, ולא העיר שיש חולקים בדבר, נראה שהוא סבור כך להלכה. ולפי זה צריך לומר שאם התבשיל מבושל כל צרכו, מותר להוציא ממנו בכף אפילו על האש, כיוון שהאיסור בהגסה אינו אלא מדרבנן יש להתיר הכנסת כף.

וכן הבין המשנה ברורה:

"בנתבשל כל צרכו אפי' עומד ע"ג האור מותר להוציא בכף כן משמע בב"י".

אמנם ה"אליהו רבה" חולק וסובר:

"מיהו כשהוא על האש ודאי יש לאסור הוצאה"

והיינו משום שחושש[6] לשיטת הכלבו ברמב"ם שיש איסור הגסה כשהוא על האש אף במבושל כל צרכו, ולכן יש לאסור גם הוצאה מן הקדירה כשהיא על האש.

הרמ"א פסק:

"ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל עניין. (פסקי מהרי"ו)".

ולפי שיטתו אסור אפילו להוציא בכף ואפילו במבושלת כל צרכה ואינה על האש. ולכן צריך לשפוך התבשיל מן הקדירה בנחת לקערה, שלא באמצעות הכף.

כתב המגן אברהם:

"והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דאי אפשר בעניין אחר ויש להם על מי שיסמכו"

וכוונתו שקשה לשפוך לקערות בלא כף, כי נדבק בשולי הכלי, וצ"ע. אמנם המשנה ברורה הביא בשם אחרונים שלא נהגו כרמ"א בחומרא זו, והוסיף בביאור הלכה:

"ובמ"א משמע דבשאר מינים חוץ מן קטניות שיכול לשפוך בקל מן הקדרה לקערה ישפוך ולא יוציא בכף לכתחלה אבל אין העולם נוהגין כן".

לדעת המשנה ברורה יש להתיר לגמרי להוציא בכף מן הקדירה ואף בהגסה יש להקל מעיקר הדין כיוון שמבושל כל צרכו ואינו על האש, אבל כתב שהרוצה להחמיר יחמיר בהגסה. ולמעשה, כך סבורים גם הט"ז והא"ר, שיש להחמיר בהגסה ולא בהוצאה בכף, כשהקדירה מבושלת כל צרכה ואינה על האש.

שוב ראיתי את דברי מהרי"ו בסי' ל', שהם המקור לדברי הרמ"א, ונראה ממנו שאף הוא לא החמיר אלא בהגסה, והוצאה בכף מותרת גם לדעתו, וז"ל:

"כשמשימין[7] קדירה מן האש להוציא המאכל ממנה אין להגיס בה בכף דהוי כמבשל כדאמרינן פ"ק דשבת גבי יורה עקורה וטוחה דאסור להגיס בה וכן ראיתי נוהגין בבית מהר"י ז"ל"

ומשמע שאוסר רק הגסה, ואדרבה משמע שמזהיר שכשרוצים המאכל מן הקדירה, שלא להגיס על ידי הכף, אבל הוצאה רגילה בכף מותרת גם לדעתו. ואפשר שזו גם כוונת הרמ"א שאסר בכל עניין, דהיינו הגסה דווקא, ולא הוצאה בכף[8].

בקדירה כבידה שקשה להורידה מן האש, כגון במוסדות כשצריך להוציא מעט אוכל מקדירה הנמצאת על האש, החמיר האגרות משה שלא להוציא אלא כשמורידה מן האש, וז"ל:

"אם הקדרה כבדה אם הוא על האש שאיכא איסור מדרבנן אסור אפילו להוציא בכף, ... דמ"מ כשהוא על האש דאיכא טעם לאסור כדכתב התפא"ש ואיכא גם דעת הכל בו שהוא אסור מדאורייתא אף שלא מובן הדבר... לכן חמור ויש לאסור אף בקדרה כבדה, אבל כשסלקן מן האש אין להחמיר בקדרה כבדה כבמג"א"

אמנם בחזון איש דן בקדירה שמונחת על אש שאינה גרופה וקטומה, שאם יוריד הקדירה מן האש כדי להוציא ממנה בכף, לא יוכל להחזירה אל מקומה, ופסק:

"ונראה דברוצה להשאיר הקדירה כשהיא על כירה שאינה גרופה שאם יסלקה לא יוכל להחזיר, ואין לו תקנה אלא ליטול בכף, אפשר להקל"

ומסתבר לענ"ד שהחזון אי"ש יסכים להקל גם בקדירה כבדה, שקשה לו להורידה,ויתיר להוציא ממנה גם בעודה על האש.

הגסה במים

בשו"ת אבני נזר סי' נט כתב בשם הר"י מקוטנא שאין איסור הגסה במים, ונראה שטעם הדבר שבזה אין שייך עירוב התבלינים או זירוז הבישול על ידי ההגסה, שהרי יש כאן נוזל אחיד. אמנם בשו"ת אגרות משה (או"ח, ד, עד) הולך לשיטתו על פי התפארת שמואל:

"דבין למה שכתבתי להכל בו משום דאיכא קרטין שלא מתבשלים ובין לטעם התפא"ש שיש מקום לטעות ליכא במים אם כבר נרתחו ממש, דאם רק יד סולדת איכא למטעי טובא אבל כשהעלה רתיחות ליכא שוב למטעי",

ואם כן, לדעתו, יש להקל במים רק אם העלו רתיחה.

אמנם במרק וכיו"ב, נראה ששייכת הגסה כי יש בזה עירוב של חלקים ששוקעים בתחתית הקדירה ומערבם יפה לפשט הטעם בכל הקדירה, ולכן יש להימנע מלהוציא בכף מרק מקדירה העומדת על האש, לשיטת הרמ"א. אמנם לשיטת הש"ע כבר הבאנו לעיל שמותר להוציא בכף אם מבושל כל צרכו. אם היה המרק נוזלי לחלוטין, יש מקום להקל, אף לשיטת הרמ"א.

קדירה שיש בה חתיכות מוצקות בלבד יכול להוציא ממנה בעודה על האש, לפי שאין כאן הגסה כלל, ואינו מערב כלום.

כיסוי קדירה

בש"ע סי' רנד סעיף ד' פסק:

"פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת"

מדברים אלה נראה שאין לתת כיסוי על קדירה גלויה בשבת מפני שהיא מוספת בישול, ודווקא אם אינה מבושלת כל צרכה. אמנם נראה שאם יש תבשיל בר הגסה בקדירה מגולה, יש לאסור לכסותה מפני שכיסוי קדירה חשוב כניעור ועירוב התבשיל בקדירה. כפי שמשתמע מסוגיית טיפת חלב בחולין (קח:) שכשם שניעור מערב את טיפת החלב בכל התבשיל, גם כיסוי הקדירה עושה כן, דהיינו שעל ידי הכיסוי מתערבבים כל חלקי התבשיל, בגלל האדים שבחלל הקדירה. לכן פסק בשביתת השבת (באר רחובות, אופה פא) :

"אם כן אסור לכסות בכלי בשבת גם בנתבשל כל צרכה כמו שאסור להגיס"

אולם, נראה פשוט שקדירה מבושלת ומכוסה, שהסיר ממנה את המכסה, כדי לבדוק את מצב התבשיל או כדי להוציא ממנה בכף באופנים המותרים שהוזכרו למעלה, מותר לחזור ולכסותה שאין זה כמגיס לגמרי, ודומה למחזיר קדירה על האש, שהתירו בתנאים מסוימים[9]. אמנם אין לאסור להוסיף כיסוי על הקדירה אם היא כבר מכוסה, אם היא כבר מבושלת כל צרכה, שאין בזה תוספת עירוב. אבל אם אינה מבושלת כל צרכה, יש בה זירוז בישול ואין להוסיף שום כיסוי[10]. הבחנה זו בין כיסוי קדירה גלויה לבין תוספת כיסוי קדירה שמכוסה מכבר עולה מתשובת האגרות משה (אורח חיים ח"ד סי' עד אות י') וז"ל:

"האם מותר לכסות בשבת קדרה שנתבשלה כ"צ, דמשמע משו"ע הגר"ז (סי' רנ"ד ס"ד) דשרי, ונחלקו האחרונים בזה.

תשובה: שימת כסוי על הקדרה שהמאירי (שבת ע"ג) כתב שחייב הוא כסוי על קדרה פתוחה ממש מלמעלה. והכסוי שנזכר בש"ע הגר"ז סימן רנ"ד סעיף ד' הוא הכסוי על הכסוי דהקדרה בהטמנה שחיוב ודאי ליכא שלא ברור אם מתבשל בזה, אבל מ"מ אוסר בלא נתבשלו כל צרכן .... ולכן צריך לומר דהוא בשביל הפירות שלא נתבשלו כל צרכן שהניחם אצל קדרה חמה המכוסה בגדים דלגבייהו הוא כקדרה ע"ג גחלים וצ"ע עדיין, עכ"פ הוא ענין כסוי אחר. ולדינא מאחר שמבושלת כל צרכה הא ליכא איסור בשול ו'הכל בו' מסתבר שמחייב רק בהגסה מהטעם שכתבתי בשביל הקרטין שלא שייך זה בשימת כסוי אף על קדרה פתוחה ממש, וגם לדינא הגסה על האש הא הוא רק מדרבנן והיה לן להתיר. אבל לטעם התפא"ש שהחמירו בהגסה בעודו על האש משום שאפשר לטעות יש לאסור גם בכאן בכסוי דעל קדרה פתוחה".[11]

סיכום

1. אסור להגיס בקדירה על האש ואפילו מבושלת כל צרכה, אם מדרבנן, ואם מחשש לסוברים שיש בעיה דאורייתא.

2. מותר להוציא בכף מקדירה מבושלת כל צרכה שאינה על האש.

3. אסור להגיס בקדירה שאינה מבושלת כל צרכה אפילו אינה על האש, וגם אין להוציא ממנה בכף.

4. לש"ע - מותר להוציא בכף מקדירה מבושלת על האש, ולמ"ב- מותר רק לאחר שהורדה מהאש, ובמקום צורך כגון אש שאינה גרופה התיר חזון איש להוציא בלא להורידה מן האש.

5. אין הגסה במים, ובמרק נחלקו הפוסקים, וטוב להימנע מלהגיס.

6. אין לכסות סירים גלויים הנמצאים על האש, אפילו מבושלים כל צרכם. היו הסירים מכוסים ורוצה להוסיף להם כיסוי נוסף (כגון מגבת מעליהם וכיו"ב) - אם היו מבושלים כל צרכם מותר, ואם לאו יש לחוש לתוספת בישול, ואסור.

שיעור זה הוא האחרון בענייני איסור בישול דאורייתא.

עתה, נעבור לעסוק בגזירות חכמים בענייני חימום מאכלים לקראת השבת ובמהלכה.

לימוד פורה!


[1] עיין בחלק א' של השיעור בדעת הרמב"ם.

[2] עיין הערה 1, המסגרת- דיני החזרה.

[3] כפי שעוד נבאר, אי"ה, כשנעסוק בדיני החזרה.

[4] בשו"ת אגרות משה (חלק ו' סי' עד) כתב לפרש על פי דברי התפארת שמואל: "אבל בעודה על האש איכא איסור מדרבנן כדכתב הטעם בתפא"ש .. דשמא יטעה ויראה לו שהיא מבושלת כל צרכה ויבא לחיוב סקילה, ומשמע דהוא עלול לטעות בזה כשהוא על האש ואיכא קצת ספק וה"מדרבנן" שכתב הוא משום דמדאורייתא היה שייך למיזל בתר רובא שאין טועין. ולכן כתב שאסרו מדרבנן גם להכניס הכף מחשש הגסה ולא הויא גזירה לגזירה מאחר דאיכא עכ"פ קצת ספק, אבל לאחר שהוסר מן האש משמע דליכא למיטעי דלכן ליכא אף בהגסה ממש איסור, אבל עכ"פ משמע שמעלה היא להחמיר להגיס ממש אף כשהורידוהו מן האש. וזהו שכתב במ"ב סעיף קטן קי"ז "והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש" כוונתו שאין בזה משום יוהרא, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל, כוונתו דאין בזה שום מעלה".

[5] נראה לי יותר פשוט כדרך הראשונה.

[6] עיין שם בס"ק לט וס"ק מ.

[7] נ"ב צ"ל כשמסירין.

[8] וראה עוד בדברי האגרות משה לעיל הערה 4.

[9] אולם, יש להיזהר כשמחזירים את הכיסוי לנגב את טיפות הנוזל שסביבו לפי שמתקררות מהרה ובלח קיי"ל שיש בישול אחר בישול. וצ"ע אם יש להקל בזה מצד דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, בצירוף סברת הראשונים שאין בישול אחר בישול בלח.

[10] יש להיזהר בכיסוי קדירה בשמיכות מצד איסור הטמנה. גדרי איסור זה יבוארו בשיעורינו בהמשך.

[11] עיין עוד שמירת שבת כהלכתה פרק א' סעיף לה ובהערות שם.