שיעור 15- סיפור היער על שפת הנהר, חלק א'

  • הרב יונתן פיינטוך

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

א. מבוא

בהמשך לעיסוקנו בשיעורים האחרונים, נעסוק גם הפעם בסיפור בעל אופי הלכתי. הסיפור מוכר קצת פחות במסגרת הז'אנר של 'מעשי חכמים', אך מנגד אין מדובר רק בתיאור מקרה משפטי גרידא, אלא בסיפור המרחיב את היריעה בצורה מסוימת.

בפרק התשיעי בבבא מציעא בדף קז ע"ב, מופיע סיפור שנוגע למקרה שבו לאדם יש עצים הממוקמים בצורה המפריעה לרבים באופן כזה או אחר. במקרה דנן מדובר על עצים הנמצאים על שפת נהר. מקרים כגון אלה היו כמובן נדירים בארץ ישראל, אך נפוצים מאד בבבל המשופעת בנהרות, ואכן הסיפור והדיון מתקיים בבבל.

בנוסף, סיפור זה מדגים שני עקרונות כלליים יותר:

א. בסדרת שיעורים זו, פעמים רבות סיפורים בתלמוד הבבלי מושווים למקבילות שלהם בתלמוד הירושלמי או מקורות ארצישראליים אחרים. ברם, חשוב לזכור שישנם סיפורים רבים בתלמוד הבבלי, במיוחד כאלה שמספרים על דמויות בבבליות, שהינם סיפורים בבליים מקוריים, ואין להם מקבילות, במיוחד לא מקבילות מלאות, במקורות ארצישראליים כגון הירושלמי.

ב. פעמים רבות ניסינו לטעון שחשוב ללמוד סיפור בגמרא בתוך הקשרו הרחב בסוגיה. אכן, בכל סיפור שנלמד אנו בוחנים את ההקשר הזה ומנסים להסיק מהי תרומת הסיפור להקשרו הרחב, ומהי תרומת שיבוצו של הסיפור דווקא בהקשר זה לקריאת הסיפור. ברם, חשוב לזכור שישנו בתלמוד הבבלי גם אופן אחר של עריכה, אסוציאטיבי יותר, על כן ניתקל לפעמים בסיפורים שקשורים באופן רופף להקשרם הרחב בסוגיה, ולא נוכל להצביע על תרומה קונקרטית של הסיפור או הסוגיה זה לזו. אמנם, על פי נסיוננו פעמים רבות אין הדברים כן, וחשוב לעמול כדי לחשוף את הקשרים והזיקות בין סיפורים להקשרם הרחב. ברם, לעיתים יש לקבל את העובדה שישנה גם עריכה בעלת אופי אסוציאטיבי בתלמוד הבבלי, ושאנו נותרים רק עם הסיפור כשלעצמו. בשיעור הנוכחי נדגים גם כיצד מתפתחת סוגיה כזו.

לפני שניגש לסיפור עצמו נבדוק מהו ההקשר שבו הוא מובא במשנה ובסוגיה.

 

ב. הקשר הסיפור בסוגיה

שנינו במשנה-

"המקבל שדה מחבירו לזורעה... תבואה - לא יזרענה קטנית".

(בבא מציעא פ"ט מ"ח)

אמנם, באופן מעניין, אם מסתכלים בכתבי יד של המשנה, כגון כתב יד קאופמן, הנוסח הוא הפוך:

 "תבואה – יזרענה קטנית".

 

ואכן, הבדל זה בא לידי ביטוי בדיון בגמרא, אשר ערה לסתירה בין מסורותיה השונות של המשנה, כפי שמופיע בדיון בין רב יהודה לרבין:

"מתני ליה רב יהודה לרבין: תבואה יזרענה קטנית. אמר ליה: והא אנן תנן: תבואה לא יזרענה קטנית! - אמר ליה: לא קשיא; הא - לן והא - להו."

(ק"ז ע"א)

כלומר, רבין מסביר שיש כאן הבדל בין המסורת הבבלית של המשנה לזו הארצישראלית. ואכן, דבר זה מתבטא בדיוק בכתבי היד השונים: בחלק גדול מכתבי היד של התלמוד הבבלי מופיעה המשנה באופן אחר מזה שהיא מופיעה בכתבי היד של המשנה לבדה,[1] שמקובל שנוסח המשנה שבהם מתאים למסורת שהיתה בארץ ישראל, השונה במקצת מזו שהיתה בבבל.

לאחר מכן, מביאה הגמרא עוד שלוש מימרות שאמר רב יהודה לרבין, מלוות בדיונים באורכים שונים שמתפתחים בעקבותיהן:

"אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא אין בהן משום גזל....

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני דילי - דילך, ודילך – דילי...

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא..."

 

 

בשלב הבא בסוגיה,[2] מובאות שתי מימרות נוספות שאומר רב יהודה, הפעם לרב אדא שוחאה (מודד)[3] בעניין מידת חשיבות הדיוק במדידות שונות. מימרות אלה מתקשרות לסוגיה, ככל הנראה רק על ידי שם האמורא – רב יהודה.[4] המימרה השנייה מבחינה בין מדידת המרחק שנשמר בין השדות לאמת המים שעוברת ביניהן, לבין מדידת המרחק שנשמר בין השדות והיערות הפרטיים לנהר. במקרה האחרון, הוראת רב יהודה היא למדוד את המרחק באומד 'נדיב' ולא במדויק, כדי שיעמוד על מעט יותר מארבע האמות המקובלות:

"אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה: ארבע אמות דאניגרא - זלזל בהו, דאנהרא - לא תמשחנהו כלל."

ומפרש רש"י:

"אלא באומד הדעת תניחנו, כדי שיהו ניכרים לעינים שהן שלימות ורחבות".

(ד"ה 'לא תמשחנהו כלל')

בהקשר זה מובאת הכרזתו של ר' אמי שיש לקצוץ את העצים בשתי גדות הנהר 'מלי כתפי נגדי'[5], כלומר, במידה שתאפשר לבני אדם לנוע כשעל כתפיהם חבלי הספינות שרוצות לעגון על שפת הנהר.

לאחר ההכרזה, מובא תיאור מקרה על רב נתן בר הושעיא, שטעה וקצץ עצים על גדות הנהר ברוחב שש עשרה אמה, בעוד שדי בפחות. לאחר המקרה הזה מובא הסיפור על יערו של רבה בר רב הונא.

 

ג. הסיפור

 

א

1 רבה בר רב הונא הוה ליה ההוא אבא אגודא דנהרא. [לרבה בר רב הונא היה יער (קטן) על שפת הנהר].

2 אמרו ליה: ניקוץ מר! [אמרו לו: יקצץ אדוני (את העצים, משום שהם מפריעים למעבר עם חבלים של ספינות על גדת הנהר!]

3 אמר להו: קוצו עילאי ותתאי, והדר ניקוץ אנא. [אמר להם: יקצצו קודם אלה שמעלי ואלה שמתחתי, ואחר כך אקצוץ אני].

ב

4 היכי עביד הכי? והכתיב 'התקוששו וקושו' (צפניה ב', א), [איך עשה כך, והרי כתוב 'התקוששו וקושו']

5 ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!

6 התם אבא דבי פרזק רופילא הוה, ואמר: אי קייצו - קייצנא, ואי לא קייצו - אמאי איקוץ? [שם מדובר שהעצים הסמוכים היו של שר המקום, ואם השר לא יקצוץ גם הוא את עציו ממילא אין טעם שהרב יקצוץ, משום שכך שאין זה יועיל לעוברים ושבים].

7 דאי ממתחי להו אשלייהו - מסתגי להו, ואי לא - לא מיסתגי להו. [שאם ימתחו את החבלים של הספינות ממילא לא יוכלו לעבור אם השר לא קצץ את שלו...]

ג

8 רבה בר רב נחמן הוה קא אזיל בארבא, [רבה בר רב נחמן היה בא בספינה]

9 חזא ההוא אבא דקאי אגודא דנהרא. [ראה את היער של רבה בר רב הונא על שפת הנהר]

10 אמר להו: דמאן? [אמר להם: של מי?]

11 אמרו ליה: דרבה בר רב הונא.

12 אמר: 'ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה' (עזרא ט', ב).

13 אמר להו: קוצו, קוצו!

14 אתא רבה בר רב הונא אשכחיה דקייץ. [בא רבה בר רב הונא ומצא שקצצן לו].

15 אמר: מאן קצייה - תקוץ ענפיה. [אמר: מי שקצץ – יתקצץ ענפו]

16 אמרי: כולהו שני דרבה בר רב הונא לא אקיים ליה זרעא לרבה בר רב נחמן. [אמרו: כלך שנותיו של רבה בר רב הונא לא התקיים זרע לרבה בר רב נחמן]

 

 

 

 

ד. העיצוב הספרותי- מבנה ועיצוב מילולי

האגדה שלפנינו בנויה מסיפור אמוראי בבלי בעל שני חלקים, אשר קטוע באמצעיתו על ידי 'התערבות' פרשנית של הגמרא, וכך נוצרת אגדה בעלת שלושה חלקים.

בניתוח אגדה זו נתייחס הן לסיפור האמוראי כשלעצמו, והן לאגדה כמכלול, אשר מהווה בסופו של דבר את המוצר המוגמר המונח לפנינו בסוגיה.

בסיפור האמוראי, רבה בר רב הונא מתבקש לקצוץ את עציו שעל שפת הנהר, בהתאמה אל הדין אשר נידון לפני האגדה. רבה בר רב הונא מסרב, בטענה שיקצוץ לאחר שיקוצצו העצים הסמוכים לשטחו במעלה הנהר ובמורדו. בשלב שני מגיע רבה בר רב נחמן בספינה, כועס על כך שרבה בר רב הונא לא קצץ את עציו, ומורה בעצמו לקצוץ את העצים. בכעסו על רבה בר רב הונא הוא מצטט פסוק מספר עזרא, שעוסק במנהיגים שאינם משמשים דוגמא בהתנהגותם, ואינם מקיימים את הדין. רבה בר רב הונא מגיב לקציצה בקללה שניסוחה המילולי והשלכותיה המעשיות לקוחים מעולם קציצת העצים – 'מאן קצייה - תקוץ ענפיה'- לשון נופל על לשון, שמסמל מעין מידה כנגד מידה. האגדה מסתיימת בהצהרה שהקללה מתקיימת ברבה בר בר נחמן, שאינו זוכה לזרע כל ימי חיי רבה בר רב הונא.

התנהלותו של רבה בר רב הונא, כפי שהיא מוצגת בסיפור האמוראי כמעט לכל אורכו, נראית בעייתית. סירובו לקצוץ מנוגד לתקנה המקובלת שצוטטה לפני הסיפור, וביקורתו של רבה בר רב נחמן עליו חריפה ונוקבת. דברי הביקורת של רבה בר רב נחמן מלווים כאמור בציטוט מקראי מעזרא ט', ב:

"ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה".

ציטוט זה מעצים מאד את החריפות שבטענה. הפסוק המצוטט עוסק בטענה חריפה שהועלתה בפני עזרא על כך שנישואי התערובת, החטא שפשה בעם באותה עת, מצויים מאד גם בשכבת המנהיגות של העם. המידע הזה הוליד מצד עזרא תגובה קשה מאד[6], אשר מעידה על החומרה שבה נתפס בעיניו החטא הנ"ל בכלל, ומעורבות המנהיגים בו בפרט. ואכן, מסיפורים רבים בגמרא אנו יודעים שחכמים לא נמנעו מלהעביר ביקורת על חכמים אחרים, אם לא היו גדולים מהם, במקרים שנראה שאלו לא נהגו כשורה.

ברם, הסיפור מסתיים בקללה שמקלל רבה בר רב הונא את רבה בר רב נחמן, ובהתקיימותה של אותה קללה. לכאורה סיום זה מערער במידה מסוימת את התחושה העולה מיתר הסיפור, תחושה שהצדק המוחלט עם רבה בר רב נחמן. אמנם, ייתכן שהקללה והתקיימותה נובעות מדרך פעולתו של רבה בר רב נחמן – קציצת עציו של רבה בר רב הונא מבלי שישוחח עמו על כך, ולא מטענתו החריפה כלפיו. כך גם עולה לכאורה מנוסח תגובתו של רבה בר רב הונא – 'מאן קצייה – תקוץ ענפיה'. בכל אופן, התקיימותה של הקללה אינה מוכיחה בהכרח שאין ממש בטענתו של רבה בר רב נחמן, וייתכן שאילו היה מסתפק בביקורת מילולית על רבה בר רב הונא ללא ההוראה 'קוצו קוצו', שבאמצעותה גרם באופן אקטיבי לשינוי המציאות, לא היה מתקלל.

אפשרות נוספת היא שלקללת החכם כוח פנימי עצמאי, אף אם היא איננה מוצדקת.[7] אמנם, דבר זה כשלעצמו מהווה לכאורה אמירה חיובית מסוימת על דמותו של רבה בר רב הונא, שראוי לכך שקללתו תתקיים. מכל מקום, מבחינת האפקט הספרותי על הקורא, נראה שסיום הסיפור בענישתו של רבה בר רב נחמן מערער במידה מסוימת על החד-משמעיות של ההכרעה בין החכמים, ומשאירה את הקורא עם תחושה מורכבת, אף שהדברים אינם מוכרעים.

כאמור, הסיפור האמוראי מובא בסוגיה כשהוא למעשה מופרד לשני חלקים. בתווך, מקשה הגמרא על התנהלותו של רבה בר רב הונא מדברי ריש לקיש, שדורשים מאדם לשמש דוגמא ולהקדים ולעשות בעצמו מעשה שהוא תובע מאחרים. תשובת הגמרא היא שבמקרה הנידון לא הייתה מביאה קציצתו של רבה בר רב הונא כל תועלת שכן בעל העצים הסמוכים ליערו הינו בעל שררה פרסי,[8] שהסבירות שיקוץ בעצמו נמוכה. ממילא, גם קציצת העצים ברצועת הנהר שבשטחו של רבה בר רב הונא לא תאפשר את פעולתם החופשית של עוגני כלי השיט עם חבליהם.

ייתכן שהתערבותה של הגמרא בסיפור נובעת מרצון חיצוני לסיפור, המעוניין למתן את הביקורת על אחד מן החכמים, מתוך השקפה כללית יותר השואפת לצמצם עד למינימום את האפשרות שחכמים חוטאים או טועים, למרות שכאמור לעיל, במקומות אחרים בתלמוד הבבלי מצינו גם מקומות שבהם מועברת ביקורת חריפה על חכם שטעה או נכשל.

אפשרות אחרת היא ששאלת הגמרא אינה מונעת על ידי 'מוטיבציה' רעיונית מסוימת, אלא שכיוון שטענתו של רבה בר רב הונא סותרת את מימרתו של ריש לקיש – 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים', מתבקש שהגמרא תצביע על הסתירה בין שני הדברים.

לחלופין, אפשר שהתערבות ה'סתמא דגמרא' מוּנעת על ידי סיום הסיפור. כאמור לעיל, הסיום מערער במידה מסוימת את התחושה הברורה לגבי צדקתו של רבה בר רב נחמן וחוסר צדקתו של רבה בר רב הונא ע"י כך שקללתו מתקיימת. לאור זאת מתגבר הצורך למצוא הסבר סביר שמצדיק את התנהלותו של רבה בר רב הונא. אם דבר זה נכון הוא, הרי שהחלק האמצעי של האגדה מקשר בין שני חלקיה האחרים:[9] הוא מספק הסבר להתנהלותו של רבה בר רב הונא המתוארת בחלק הראשון, וגם מוסיף ביאור לכעסו של רבה בר רב הונא בחלק השלישי, ולהתקיימות קללתו.

מאידך גיסא, נראה שברובד אחר, שולח החלק האמצעי הנ"ל גם ביקורת מסויימת לכיוונו של רבה בר רב הונא. התבוננות בעיצובו הספרותי של הסיפור מגלה שהשורש החוזר על עצמו, 'קוץ', ובמיוחד בדברי רבה בר רב נחמן, 'קוצו קוצו', יוצר משחק מילים עם דברי ריש לקיש המובאים על ידי ה'סתמא', 'התקוששו וקושו'. הדמיון בין המילים מדגיש את הטענה הנטענת כלפי רבה בר רב הונא, שהיה אמור לשמש דוגמא ולקוץ את עציו הסמוכים לנהר, כפי שמחייב הדין. תפקידו של החלק השני באגדה הינו, אפוא, מורכב והוא משקף את המורכבות שמאפיינת את האגדה כולה בהערכת מעשי הדמויות שבה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] כגון כתב יד קאופמן שהוזכר לעיל.

[2] קז ע"ב.

[3] רש"י, ד"ה 'משוחאה'. והש' למילונו של סוקולוף, (Sokoloff, Babylonian Aramaic Dictionary), עמ' 712 ערך 'משוחאה': surveyor.

[4] אפשר שנושא הדיוק משותף לדין המשנה, שעוסק בייעוד המדויק שנקבע לשדה חכור, לבין דינים אלה שעוסקים בדיוק במדידה, אף שקשר זה נראה ככללי ורופף.

[5] לביטוי זה התייחס אליעזר שמשון רוזנטל, במאמרו 'מסורת-הלכה וחידושי-הלכות במשנת חכמים', תרביץ סג (תשנ"ד), עמ' 368–374, ובייחוד הערה 118 שם.

[6] ראו שם, בעיקר פסוקים ג-ו.

[7] מקורות אחדים בגמרא שמתייחסים לקללת חכם (ברכות נ"ו ע"א, סנהדרין צ' ע"ב (והש' מכות יא ע"א)), גורסים לגביה ש'אפילו על חינם היא באה', ועל כן אין הכרח גמור להסיק מהתקיימותה של הקללה שסיום הסיפור נוטה לטובת רבה בר רב הונא.

[8] הש' רש"י ד"ה 'התם דבי פרזק רופילא'; וכן מילונו של סוקולוף (Sokoloff, Babylonian Aramaic Dictionary), עמ' 1067 ערך 'רופילא', מתרגם: high official. וראו גם שמואל קרויס, פרס ורומי בתלמוד ובמדרשים, ירושלים (מוסד הרב קוק), תש"ח, עמ' 250.

[9] תפקיד מעין זה לחלק האמצעי בסיפור בעל מבנה משולש הוא טיפוסי, ראו יונה פרנקל, סיפור האגדה: אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב 2001, עמ' 82–88.