שיעור 15 - תפילה

  • הרב עזרא ביק

תפילה

א. הקדמה

ישנו איסור ספציפי לאכול בבוקר לפני תפילת שחרית. הסיבה לכך פשוטה, וניתן ללמוד ממנה על מקומה של התפילה בעולם ההלכה: האכילה לפני התפילה מראה שההתייחסות לעצמי חשובה מההתייחסות לה'. במילים אחרות, התפילה היא המצווה המבטאת יחס לאלוקים - הדבר שרוב האנשים רואים בו בדרך כלל את מרכז הדת.

נקודה זו מביא אותי להבחנה חשובה. סדרת שיעורים זו עוסקת במשמעות ההלכה. אם קראתם את השיעורים שבסדרה זו מההתחלה, נראה לי שכבר הבנתם שההלכה מתמקדת בעיקר באדם - כיצד הוא חי וכיצד הוא מוצא משמעות בחייו (כמובן, שורש משמעות זו והציווים ההלכתיים הוא אלוקים). הדת, לפחות על פי ההבנה הנוצרית, מתייחסת בעיקר לאלוקים. לדעתי, כבר ברור לנו שהחוויה ההלכתית אינה זהה לזו הדתית. הדוגמה הבולטת ביותר לחוויה הדתית היא התפילה. במקרה זה, אין ספק שבכך שאני מתמקד באופייה המיוחד של חווית התפילה ההלכתית, אני מגביל את הדיון. ברור שיש בתפילה יותר ממה שנדון לגביה, ולמעשה ספרים על גבי ספרים נכתבו אודותיה. ברצוני להגביל את עצמי כדי לנסות ולהבין את משמעותו של מעשה התפילה, כפי שקבעה אותו ההלכה.

ב. מאפייני התפילה

כפעולה הנעשית שלוש פעמים ביום (לפחות), בכל יום בשנה, אין ספק כי יש לתפילה השפעה מכרעת על צורת חיי האדם.

למעשה, העניין שהוזכר לעיל הוא אחד ההיבטים הברורים והבולטים של התפילה ביהדות: בניגוד לסברה ששיחה עם אלוקים אמורה להיות חופשית ובלתי מוגבלת, התפילה ההלכתית דורשת חזרה, שלוש פעמים ביום, על אותו טקסט קבוע מחייב. כפי שהבחינו בכך דורות של יהודים שומרי מצוות, קשה - ואולי גם בלתי אפשרי - להגיע לחוויה רגשית עמוקה של התעלות בדבר הנעשה מדי יום ביומו, ותחת אילוצים קשים כל כך. פירושו של דבר הוא שההלכה אינה משילה מעליה את אופייה המשפטי גם כאשר מדובר בתפילה. מהי המשמעות של עובדה זו?

ישנן שתי קטגוריות הלכתיות שלדעתי חיוניות להבנת התפילה. הראשונה היא "עבודה". הרמב"ם פוסק שתפילה היא מצוות עשה מן התורה. הפסוק המשמש מקור למצווה, על פי הרמב"ם, הוא "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות, פרק כ"ג, פסוק כ"ה). הרמב"ם מוסיף ואומר כך:

ונאמר "ולעובדו בכל לבבכם" (דברים, פרק י"א, פסוק י"ג); אמרו חכמים, איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. (הלכות תפילה, פרק א', הלכה א').

המילה "עבודה" מקורה בשורש ע.ב.ד., שהוא מקור המילים "עֶבֶד", "עבודה" ו"לעבוד". המלאכות שנעשו בבית המקדש נקראו גם הן "עבודה" (וזו אינה עבודה שבלב). עבודת העבד היא שירות של האדון. אך כאשר חושבים על זה, המונח נראה לא במקום. אנו מבינים שניתן לקרוא לפולחן בבית המקדש עבודת ה', שכן הרבה ממה שנעשה שם הוא למען שמו ותהילתו. לפחות כלפי חוץ, המקדש הוא בית ה', ותחזוקתו ושמירתו יכולות להחשב כעבודתו. אך התפילה, הבקשה, השיחה עם אלוקים - מדוע נקרא להן עבודת ה'? בעצם, אם היא מתבצעת דווקא בלב, כיצד נוכל לראות בפעילות זו שירות?

לפני שתענו לי את התשובה המתבקשת, ברצוני להציג בפניכם את הרעיון השני העומד ביסודה של התפילה. חז"ל קבעו ש"אין תפילה אלא תחנונים". במילים אחרות, תהילה ושבח לבורא עולם, אפילו תודה על חסדיו בעבר, אינם יוצרים את לב התפילה: התפילה מוגדרת על ידי תפקידה כבקשת דברים מרבונו של עולם. זו הסיבה שהמושג ההלכתי "תפילה" בגמרא מתייחסת למה שאנו קוראים כיום "שמונה עשרה". קטעי הפתיחה, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, קריאת שמע - כל אלה אינם מוגדרים כ"תפילה". מהי תפילת שמונה עשרה? לבה של תפילת שמונה עשרה הנאמרת מדי יום הוא שלוש עשרה בקשות נפרדות. לפניהן מופיעות שלוש ברכות שבח ולאחריהן - שלוש ברכות תודה. הברכות הפותחות מוסברות על ידי הרמב"ם כצורך לפתוח את התפילה בשבח, האופן הראוי כאשר מבקשים משהו. שלושת הברכות האחרונות הן דברי סיום - לאחר שביקשנו את מה שאנו צריכים, מן הראוי להודות לה' על שנתן לנו. כלומר, ברור שהיחידה המגדירה והמרכזית היא סדרת הבקשות על שלל נושאיה: במקום להתמקד בהתעלות רוחנית למרומי הנשגבות העליונה או במזמורי הלל ותשבחות, התפילה היהודית כוללת בעיקר רשימת בעיות - בריאות, רווחה, פוליטיקה, גלות וכו'.

ג. התפילה כביטוי לעבדות לה'

צירוף שני הרעיונות יחד מביא למסקנה שעבודת ה' משמעה בקשת דברים ממנו; לא נתינת דבר מה לאלוקים (כפי שניתן לפרש הבאת קורבן), אלא קבלת דברים ממנו. כיצד זה יתכן?

התשובה טמונה בהבנת אופייה של העבודה: כיצד היא באה לידי ביטוי בקשר שלנו עם אלוקים, וכיצד קשר זה שונה מעבדות האדם.

עבד תלוי לחלוטין באדונו. יסוד חייו וגורלו נמצא בידי בעליו. לאדון יש צרכים - והעבד נעשה אמצעי להשגת יעדיו של אדונו. משום שאין לעבד בסיס עצמאי לקיומו, הוא משרת ועובד למען מטרותיו של האדון - האדם שמעניק לו חיים, מחיה ותמיכה. עבד, במילים אחרות, הוא תלוי, ולפיכך הוא נחות.

היהודים יצאו ממצרים כדי להשתחרר מהעבדות. לשם מה? תשובת התורה לכך היא כדי להיות עבדים לה'. האם אין זו אלא החלפת אדון אחד באחר - שהינו אולי נעלה יותר אך לא שונה במהותו?

התשובה לכך היא לא, כי ישנו הבדל יסודי בין לעבוד את פרעה ובין לעבוד את ה', הבדל המאפשר לנו להשיג את חירותנו בכך שאנו עוזבים את האדון על אף שאנו נכנסים לעבודת ה'. ההבדל הוא שלה' אין צרכים אותם נוכל למלא, ולכן האדם אינו הופך לכלי להשגת מטרותיו של ה' בכך שהוא תלוי בו. דווקא משום שלה' יש הכל ולכן הוא לא צריך מאיתנו כלום, התלות בו מוחלטת: כל דבר שיש לנו, כל דבר שאנו רוצים, כל דבר שנוכל להשיג - צריך לבוא ממנו. התלות היא כה מוחלטת בדיוק משום שהכל כבר הוא שלו ולכן אין הוא צריך כלום מאתנו. עבודת ה' היא ההכרה בתלות המוחלטת, הנובעת מכך שלה' יש הכל; עבודת ה' היא הצהרה שכל מה שאנו צריכים בא מה' - "אין לנו על מי לסמוך על אבינו שבשמים". כיצד אנו מצהירים על כך? בכך שאנו מפנים את כל בקשותינו אליו. אמירת הלל ותשבחות לה' אינה עבודת ה', אך בקשת לחם מחייתנו - כן. האדון בן האנוש נותן מחיה לעבדיו מדי יום, אך בתמורה הוא מצפה לקבל הרבה יותר. ה' נותן לאדם את מחייתו, ואינו מבקש בתמורה דבר לעצמו; במקום זאת, עבודתו באה לידי ביטוי בכך שאנו מבקשים אף יותר: עבודת ה' פירושה שכל בקשות האדם יופנו רק לה'.

ד. משמעות השגרתיות של התפילה

כעת אנו מבינים את אופייה השגרתי והרגיל של התפילה ההלכתית. התפילה ההלכתית היא עבודה - הצהרה המתמדת כי כל צרכינו יכולים להתמלא רק על ידו. נקודה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים.

האחת היא הקביעות. האדם מתפלל לא כאשר הוא חש צורך עז להתקרב למרכז המטפיזי של הקדושה, אלא כאשר הוא זקוק למשהו, כלומר - תמיד. ר' יוחנן אמר הלוואי ויתפלל האדם כל היום; למעשה אנו לא נוהגים כך, אך זמן התפילות - ערב, בקר וצהריים - מבטא בצורה מסוימת את ההבנה שהתפילה מקיפה את כל היום. איש אינו פונה מתפילה בתחושה שהוא יכול ללכת כעת לכמה ימים בכוחות עמו. הכח להיות עצמאי ולהיות חופשי תלוי בתלות מתמשכת בה' - שורש כל הכוחות אשר לא ישעבד את האדם לצרכיו. אם יורשה לי לערוך השוואה מחשמלת, התפילה פירושה להיות מחובר לשקע מבלי להטען, כי אין לנו סוללות משל עצמנו; רק לה' יש את הכח. בכך שאנו פונים אליו ומכירים בעובדה זו, אנו "מחוברים"; אם נפנה ממנו - לא יהיה כלום.

שנית, התפילה אחידה וקבועה. ברור שכל אחד יכול להוסיף לתפילתו בקשה על צרכיו המיידיים והדוחקים. עם זאת, מסגרת התפילה היא ההכרה המוחלטת שכל צרכינו תלויים בה'. חז"ל ניסו לערוך רשימה של צרכיו המהותיים של האדם, כאלה שאינם משתנים לעולם, גם אם פסיכולוגית אנו חשים לפעמים צורך אחד יותר מהשאר בעיתוי מסוים. אולי, תוכלו לומר, אינך מרגיש בנוח להפציר בה' שיתן לך לחם היום; יש לך דאגה יותר מטרידה היום. על זה תענה המסגרת ההלכתית: אבל מה עם הלחם? האם אתה חושב שתוכל לשרוד לשנייה אחת בלי לחם מהשמיים? האם תוכל לפנות לה' לגבי הצורך המיידי הדוחק בך כעת אם לא אמרת קודם לכן שאין לך מקור אחר לכל צורך חוץ מה'? אם זה לא מזיז לך לדבר על לחם היום, אולי זה עצמו סימן שהתחלת לחשוב שהלחם שלך וניתן לך בזכות, מונח בכיסך כביכול. אם כך, את מי אתה עובד? בפני מי תוכל לתנות את צרותיך ה'דחופות יותר'?

כעת נוכל להבין את ההלכה שהזכרתי בתחילת השיעור. כאשר האדם ישן הוא אינו עובד את ה', כיוון שכאשר האדם ישן הוא אינו מודע לצרכיו. כאשר הוא מתעורר, כל צרכיו דוחקים ונראים לו דחופים. אם האדם רעב, האם עליו לפנות למקרר או לה'? מהו מקור? במה תלוי האדם? בפניה למזווה יש מעין גאווה: האדם חושב שהוא יכול לדאוג לעצמו ולספק את צרכיו באמצעות כוחו ונכסיו. לפיכך, ההלכה אומרת שקודם כל עליו לפנות לה', אפילו אם - בעצם, במיוחד אם - מדובר בלחם. צרכיך נמצאים בידי ה', לא במקרר שלך.

עניין זה בא לידי ביטוי בהלכה נוספת בנוגע לתפילה: האדם אמור לנסות ולסמוך את ברכת "גאולה" (הנאמרת לאחר קריאת שמע, ומתייחסת ליציאת מצרים בה נגאלנו מעבדות לחירות) ל"תפילה" (תפילת שמונה עשרה). הגמרא משבחת זאת: "איזהו בן העולם הבא? - זהו הסומך גאולה... לתפלה...". ר' יונה (ספרד, המאה ה-13) שואל כיצד יתכן שהגמול כה רב על דבר כה פשוט? הוא משיב ש"גאולה" היא הברכה על גאולתנו מבית עבדים - אם האדם ממשיך מיד בתפילה, בעבודת ה', הוא נותן בכך משמעות לגאולה, ומשיג את החירות האמיתית; אם אנו מברכים את ה' על חירותנו אך לא עובדים אותו מיד, החירות נעשית חסרת תוכן ותכלית[1].

ה. זמני התפילות ומשמעותיהם

ישנן שלוש תפילות מדי יום. הראשונה (אשר הזכרנו בשיעור הראשון בסדרה, על הזמן היהודי) היא תפילת ערבית. הזמן לתפילה זו מתחיל בצאת הכוכבים. לפני זמן רב, בשיעור השני בסדרה, הסברתי שתחילת היום עם רדת הלילה מסמל את העובדה שאנו רואים בשינה לא את סופו של עמל היום המתיש, אלא את ההכנה ליום עבודה חדש. התפילה בלילה היא הראשונה, כלומר לפני שאני מתחיל את הכנותי בשינה - אני כבר מתכנן את היום הבא.

התפילה השנייה, שחרית, היא הדבר הראשון שאנו עושים בבוקר. אדם קם בבוקר לעניינו, להגשים את מה שאגר כוחות למענו; אך ראשית עליו לפנות לה' כדי לקבל ממנו כח למשימות הללו. יש מנהג לא מחייב, שהנוהגים אותו מעטים אך ראויים לשבח - להתפלל עם הנץ החמה, והוא מיוסד על עצת חכמים "היה מעורר את שמש ולא השמש מעורר אותך". אם זהו יום ויש עבודה לעשות, דברים להשיג ומטרות להגשים - אין טעם לישון. ברגע שיש אור, יש צורך לעבוד את ה', לפנות אליו ולבקש את מתנותיו עבורנו, כי אנו זקוקים להן.

התפילה השלישית, מנחה, היא בשעות אחר הצהריים. לרוב האנשים כיום, זוהי התפילה הקשה מכולן. הזמן חולף, משימות טרם הושלמו, והאדם נמצא במרוצה. אין זמן טבעי למנחה - עליך לצאת מפגישה, מהכיתה או מהמשרד, ולהפסיק את מה שאתה עושה כרגע, מההתרכזות בחייך שלך ולפנות החוצה. אין ספק שזו איננה תפילה של ביטוי עצמי טבעי, אלא של אילוץ לזכור מי אתה ולפני מי הוא עומד. החלק העיקרי ביום העבודה עבר; הלילה מתקרב, ומה שלא הושג עד כה ככל הנראה ידון לכשלון. יש תחושה ברורה של אכזבה כרגע, של הרהור חרישי במה שהתרחש. זהו זמן לספירת מלאי.

נעיין במקורות חז"ל לגבי שלושת התפילות הללו. הגמרא אומרת שאברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית. מתי? כאשר הוא הלך להתווכח עם אלוקים בנסיון להציל את ערי סדום ועמורה (בראשית, פרק י"ח, פסוקים כ' - ל"ג). משימות גדולות עומדות בפניו, קרב להלחם בו, ערים שיש להצילן; העולם ממתין, ואברהם מתפלל.

יצחק, על פי אותו קטע גמרא, תיקן את תפילת מנחה. המקרא כותב שכשרבקה באה ממולדתה לפגוש אותו, יצחק יצא "לשוח בשדה" (בראשית, פרק כ"ד, פסוק ס"ג). יצחק לבדו, בשדה, ולא ניצב מול הר - אלא הוא זה עתה ירד מההר אליו לקח אותו אביו כדי לעוקדו. הוא איבד את אמו, שלה היה בן יחיד, והוא משוטט והולך לו אנה ואנה בשדה, ליד המדבר, שקוע במחשבותיו. זוהי תפילת המנחה, לא לפני משימה גדולה או כהכנה לה, אלא כהפסקה מן החיים, ספירת מלאי והתבודדות.

יעקב, ממשיך המדרש, תיקן את תפילת מעריב. מתי? יעקב בורח מאחיו המבקש להורגו (בראשית, פרקים כ"ז - כ"ח). הוא נשלח לארץ רחוקה. עליו לעזוב את משפחתו, ארצו ולהמלט על נפשו. הלילה יורד והוא מגיע לגבעה נטושה בלב יהודה. מחר יסע אל הלא נודע. יעקב מתפלל. זוהי נשימה עמוקה לפני תחילתו של יום חדש, לפני שיתוכננו תוכניות, משום שהוא אינו יודע לאן הוא הולך או מה יתבקש לעשות שם. לפני שיעקב הולך לישון, הוא מתפלל - אך לְמָה? להדרכה אולי, או לאומץ; לתמיכה, שלא ינטש. מחר יום חדש - ליעקב, המחר צופן בחובו חיים חדשים, ארץ חדשה, מסתורין גדול. זוהי תפילת ערבית - לפני שמישהו יודע לאיזה מסע יצא ביום המחרת, ולא אחרי.

אלו הם שלושת ההיבטים של תפילות היום-יום, של העימות היומיומי עם תלותו ושבריריותו של האדם - ציפייה חרדה בלילה, הקדשה בבוקר, סיכום והרהור עם חלוף היום. בכל שלב, נמצא הפתרון, מקור כל הכח, נמצא באלוקים.

בשיעור הבא נבחן את מבנה ומשמעות תפילת שמונה עשרה.



[1] בעניין זה הרחבנו בשיעורנו השני על פסח.