דילוג לתוכן העיקרי

אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים | 2

קובץ טקסט

אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים - מל"ב ד', א-ז

ד. 'תורת הנס' בסיפורנו

1. מבוא

'הנס'[1], בהקשר של סיפורנו, מהווה חריגה מכל חוק: הוא יוצא ממנהגו של עולם, ושובר את החוקים השוררים בעולם הפיזיקאלי. מהו אפוא פשרה של כותרת עיון זה 'תורת הנס'? האם יש 'תורה' מסודרת לנסים - חוקים וכללים שעל פיהם מתחוללים מעשים שבמהותם הם 'פורעי חוק'? מן הסיפור הקצר שלפנינו, וכמותו מסיפורי נס נוספים במקרא, ניתן להסיק תשובה ברורה: אכן ישנם כללים ועקרונות שבמסגרתם פועלים הנסים שבמקרא.

הנביא מחולל הנס אינו מופיע לפנינו כעושה להטים, אשר כל מגמתו להדהים בכוחו לגבור על הטבע ועל חוקיו המוכרים. אדרבה: סיבות אנושיות או נסיבות היסטוריות הכרוכות בתפקידו מאלצות את הנביא לעיתים לפעול פעולות אלו הקרויות בפינו 'נסים'. בבואו לחולל נס, אין הוא פועל באופן חפשי ומשוחרר מכל מגבלה, אלא הוא 'מכפיף' את מעשה הנס למגבלות שונות. יש שהוא מקטין את חריגתו של הנס ממנהגו של עולם, ויש שהוא מצניע את המעשה מעין רואים.[2]

בדברי חלק מן המפרשים והוגי הדעות מימי הביניים רווחת המגמה לצמצם את חריגתם של הניסים במקרא ממנהגו של עולם, מתוך תפיסה שיפה מיעוט השימוש בהם.[3] טעמה של גישה זו היא רצונם של אותם מפרשים והוגי דעות להקטין את המתיחות בין תפיסת הטבע כפי שהיא עולה לכאורה מן המקרא - תפיסה של טבע 'גמיש' וניתן לשינויים מתמידים באמצעות נסים, לבין תפיסת הטבע שהנחילה הפילוסופיה היוונית, בייחוד זו של אריסטו, למחשבה הפילוסופית בימי הביניים.

מגמה זו - יישוב המקרא עם השקפות פילוסופיות אלו או אחרות - חיצונית היא למקרא. אף על פי כן מראה סיפורנו (כמו גם סיפורי נס אחרים במקרא) שהמגמה לצמצום חריגתו של הנס ולמיעוט השימוש בו, מצויה במקרא עצמו; כמובן מסיבות אחרות מאלו שבהגות הפילוסופית של ימי הביניים.

הכנסת הנס למסגרת של כללים ומגבלות עשויה לכאורה לצמצם את תועלתו. סיפורנו בא להראות כי לא כן: הנס הניתן לאותה אלמנה - בעין יפה הוא ניתן וביד רחבה. שתי מגמות אלו, לחולל נס הכפוף לכללים ולמגבלות מחד, ולהופכו למקור הצלה ופדות לנזקקים לו, מאידך, בדרך שיינתן להם מה שהם זקוקים לו ברחבות ולא במשורה, שתי מגמות אלו נראות סותרות. סיפורנו מלמד כיצד שתי המגמות הללו מתקיימות יחדיו במעשה הנס שעשה אלישע, זו לצד זו ללא סתירה ביניהן.

נס אסוך השמן, שהשמן בו הולך ומתרבה וממלא כלי אחר כלי ככל שיוצקים ממנו, מהווה תקדים מקראי לנס אחר, מאוחר בהרבה וקבוע בתודעת האומה הישראלית בקשר לחג החנוכה: נס פך השמן שאירע בעת שבני חשמונאי טיהרו את המקדש.[4] הנס האחרון צנוע מן הראשון במידת חריגתו ממנהגו של עולם.[5]

נס פך השמן במקדש היה בעל משמעות לאומית, והוא בבחינת נס - סמל, אשר ערכו אינו מתמצה בו עצמו, אלא במה שמסומל בו ומצוי מעבר לו.[6] לעומת זאת, הנס בסיפורנו נועד לפתור מצוקה קיומית של אלמנה אומללה, שאיום אכזרי מאיים על שארית משפחתה. המצוקה מעוררת את תהייתה האמונית על כך שבעלה ירא ה' נעזב לאחר פטירתו, וזרעו מבקש לחם. ערכו של הנס שמחולל אלישע הוא בו עצמו, בהביאו פתרון למצוקה כפולה זו של האלמנה. מחמת כן בא הנס הזה לעולם.

2. "הגידי, מה יש לכי (לך קרי) בבית?"- "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י', כב)

מדוע נחוץ לו לאלישע קיומו של אסוך השמן בביתה של האלמנה? האם יקשה בעיניו להבטיח לה נס שאינו תלוי במה שיש לה בביתה? ומה היה עושה אלישע לו הייתה תשובת האישה לשאלתו "הגידי מה יש לך בבית" מכילה רק את הרישא שבדבריה - "אין לשפחתך כל בבית". האם לא יכול היה לגזור אז על היווצרות שמן (או כל דבר אחר) יש מאין? והרי בנס אנו עוסקים, בחריגה ממנהגו של עולם, ומה ממנו יהלוך לעשות זאת? האם יש הבדל עקרוני בין נס שבו נברא שמן יש מאין, לבין נס שבו מתרבה השמן המועט שבאסוך, וממלא כלים ריקים שאליהם יוצקים אותו?

ר"י אברבנאל אכן רואה הבדל עקרוני בין שתי האפשרויות הללו לחולל נס:

והנביא שאלה "מה יש לך בבית" לפי שהיה מנהג הנביאים לסמוך הנס על דבר מה, כדי שלא יהיה בריאת יש מאין.[7]

שונה במקצת התשובה הניתנת בזוהר והחוזרת בו בכמה מקומות[8]:

וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא, ולאו איהו ריקניא. מנלן? מאשת עובדיהו[9] דאמר לה אלישע: "הגידי מה יש לך בבית" - דהא ברכאן דלעילא לא שריין על פתורא ריקניא, ולא באתר ריקניא. מה כתיב? "ותאמר: אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". מאי 'אסוך'? אלא אמרה ליה: שיעורא דהאי משחא, לאו איהי אלא כדי משיחת אצבע זעירא. אמר לה: נחמתני, דהא לא ידענא היאך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקניא, אבל השתא דאית לך שמן, דא הוא אתר לאשתכחא ביה ברכאן.

ובתרגום לעברית: וברכות של מעלה אינן מצויות אלא במה שיש בו ממש, ולא במקום ריקן. מניין לנו? מאשת עובדיהו שאמר לה אלישע "הגידי מה יש לך בבית" - שהרי הברכות של מעלה אינן שורות על לחם (= שולחן) ריקן ולא במקום ריקן. מה כתיב? "ותאמר: אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". מהו 'אסוך'? אלא אמרה לו: שיעור שמן זה אינו אלא כדי משיחת אצבע קטנה[10], אמר לה: נחמתיני, שהרי לא ידעתי כיצד תשרינה הברכות של מעלה במקום ריקן, אבל עתה, שיש לך שמן, זה הוא מקום שיימצאו בו ברכות.

בעקבות דברי הזוהר הללו צעדו כמה מפרשים אחרונים:

בעל המצודות: מה יש לך - לשיהא הברכה שורה בו.

מלבי"ם: מה אעשה לך - כי אין הברכה שורה על אין, רק על דבר יש, ועל כן "הגידי מה יש לך בבית" - שעליו תחול הברכה.

יש להבחין כראוי בין דברי ר"י אברבנאל וההולכים בעקבותיו (ראה הערה 7) לבין דברי הזוהר וההולכים בעקבותיו: המחנה הראשון רואה בהתניית הנס בקיומו של שמן באסוך מגבלה שחלה על חריגתו השל הנס מן הטבע - יש מיש ולא יש מאין; המחנה האחרון מגדיר את הנס מלכתחילה כ'ברכה של מעלה' - ברכת שמים החלה על השמן. הגדרה זו של הנס שחולל אלישע מחייבת, מעצם מהותה, דבר של ממש שעליו תחול הברכה, שכן ברכה אינה יכולה לחול על ריק: מעצם הגדרתה באה הברכה לשפר מציאות קיימת, להרבותה בכמות או באיכות.[11]

כתוצאה מהתפיסה בדברי הזוהר, הופך השמן שבאסוך לתנאי הכרחי לנס שגזר אלישע, והדו-שיח שבינו לבין האלמנה מקבל משמעות דרמטית. וכך אכן מתאר זאת הזוהר: שאלתו של אלישע "הגידי מה יש לך בבית" היא שאלה קריטית, שכן לולא יימצא דבר בביתה של האישה, לא יהא לו לנביא על מה להחיל את הברכה, וכיצד אפוא יוכל להצילה מיד הנושה? האישה בתשובתה מקטינה מאד את משמעות הדבר שיש בביתה. היא מתחילה בשלילה: "אין לשפחתך כל בבית". מטרת דבריה אלו היא לצמצם מאד את משמעות החיוב שכנגד - "כי אם אסוך שמן". בהתאם לכוונתה זו מפרש זאת הזוהר, כי כמות השמן שברשותה כה זעירה, שיש בה כדי סיכת אצבע קטנה בלבד. האישה, שעדיין לא עמדה על כוונתו של אלישע, רוצה לומר בזאת שאין במעט השמן הזה כדי לפתור את מצוקתה; אולם אלישע מגיב בשמחה, כמוצא שלל רב, 'נחמתיני!' עתה הוא יודע את הדרך להחיל ברכה על 'מקום שיימצאו בו ברכות' ולפתור את מצוקת האלמנה.

נדמה כי קריאה זו של הדו-שיח בין אלישע לאלמנה מתאימה מאד לרוח הדברים בסיפורנו.

נראה כי הרעיון המונח ביסוד תפיסתו של הזוהר והמפרשים ההולכים בעקבותיו הוא, כי יש צורך בשותפותו של האדם עם ה' בהבאת הפדות. חז"ל במדרשיהם הדגישו, כי אף בנס ההיסטורי והלאומי אין ישראל זוכים אלא מתוך נכונות למסור את הנפש ולהירתם למשימה של ההצלה והפדיון. דוגמה לכך היא נחשון בן עמינדב, שקפיצתו אל תוך ים סוף הביאה לידי בקיעת הים ומעבר בני ישראל בתוכו. אף הנס האישי בסיפורנו, אינו אלא החלת ברכת שמים על מעשיו של האדם, על מאמציו האנושיים: השמן המועט המצוי בביתה של האלמנה הרי הוא תולדת מאמץ אנושי ממושך ומורכב. רק בזכות המאמץ הזה המשוקע במעט השמן, נותן הקב"ה את חלקו ומעניק ברכה לשמן, וכך השמן מתרבה. בכך נרקמת שותפות של האדם הבא לפעול עם א-ל לשם תיקונו של עולם. הוא מה שאמרו רבותינו (תוספתא ברכות ו, יג) "אין ברכה שורה, אלא במעשי ידו [של אדם]".

תפיסה זו חורגת כמובן מן הסיפור שלנו ומן המייחד אותו, ומביאה לידי לקח כללי, לכל אדם ובכל מקום וזמן: אין ברכת שמים חלה, אלא על מעשיו של אדם. רק ההשתדלות והמאמץ מצדו של האדם יוצרים בסיס לברכת ה'; רפיון ידיים ועצלות, ריקנות ושממה, אינם הרקע המתאים להופעת נס, ולא להופעת ברכת ה'.[12]

3. "לכי שאלי לך כלים מן החוץ… אל תמעיטי"

למה ציפתה האלמנה אשר צעקה אל אלישע: האם בקשה מאלישע, במשתמע, שיצילנה על ידי נס, כפי שאכן עשה? אין לכך כל רמז בדבריה. מסתבר שהיא צפתה שהנביא יפנה אל הנושה וינסה לשכנעו לדחות את מועד התשלום, ועל כל פנים שיימנע מלקחת את בני האלמנה לעבדים - דבר שהוא בניגוד לחוק התורה ולרגש האנושי.

אלישע אינו נוהג כך. להפתעתה הוא תולה את פתרון הבעיה בה עצמה: "מה יש לך בבית". נראה שהאישה אינה מבינה את כוונת שאלתו, והיא עונה "אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן". ושוב, להפתעתה, שמח הנביא על מעט השמן הזה, והוא מצווה עליה לפעול סדרת פעולות שתכליתן להרבות שמן זה במאד מאד בדרך נס. האישה ודאי נפעמת מאד: לא על כך היא חשבה בפנותה אל הנביא.

מן העניין לבחון עתה כיצד פעלה האישה לאחר ששמעה את הוראות הנביא. נעמיד כאן בשני טורים מקבילים את הוראות אלישע מול תיאור מעשיה של האישה:

הוראות אלישע

קיומן על ידי האישה

(ג) לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ
מֵאֵת כָּל שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ), כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי

(ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ

(ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ

וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ 

וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה

הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת).  

וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.

(ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים … וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן.

יש שכאשר מתוארת במקרא הוראה הניתנת לאדם ולאחריה מתואר קיומה של אותה הוראה, מסתפק הכתוב בציון עצם מילוי ההוראה במלים 'ויעש כן' או בדומה לכך.[13] דבר זה נעשה כמובן לשם הקיצור.

אולם יש שאנו מוצאים שאף מילוי ההוראה מתואר לפרטיו. מהן הסיבות לאריכות זו? מובן שיש צורך לדון בכל מקום לגופו. במקרים אחדים הסיבה לכך יכולה להיות הדגשת ההתאמה הגמורה בין ההוראה לביצועה.[14] במקרים אחרים, שבהם אנו מוצאים הבדלים בין ההוראה לבין תיאור ביצועה, אפשר שבהבדלים אלו עצמם טמון ההסבר לחזרה זו. ההבדלים הללו מצריכים תמיד תשומת לב רבה, משום שהם נושאים בדרך כלל משמעות. לעתים הם מעידים על ביצוע נאמן ביותר של ההוראות, עד שהמבצע יודע לשנות מן ההוראות שקיבל על פי שיקול דעתו ובהתאמה לנסיבות.[15] לעתים מעידים ההבדלים על חוסר הסכמה עם ההוראה או על חוסר ציות.[16]

הבה ננסה לברר עתה מה טעמה של החזרה בסיפורנו. באותן שורות בטבלת ההשוואה שבהן יש הקבלה בין הוראת אלישע לביצוע של האישה תואם בדרך כלל הביצוע את ההוראה.[17] התופעה הבולטת ביותר בהשוואה היא החיסרון בתיאור מעשיה של האישה של קיום הוראות אלישע ביחס לשאילת הכלים הריקים הרבים מן השכנים. מהו טעמו של חסרון זה? ר"י קיל בפירוש 'דעת מקרא' ענה על כך:

(ה) ותלך מאתו - הרי זה מקרא קצר ובא לומר: ושאלה לה כלים רבים מאת שכניה.

אלא שקשה לקבל פירוש זה: אם כוונת הכתוב להצביע על ההתאמה בין מעשיה של האישה לבין הוראותיו של אלישע, ועל כן הוא כופל דבריו, היה עליו לתאר התאמה זו בשלמות ולכלול בתיאור הקיום אף את תיאור שאילת הכלים; ואם כוונתו לקצר, היה יכול להשמיט את כל תיאור מעשיה של האישה ולכתוב בקיצור 'ותעש כן' או 'ותעש כדבר אלישע'. אולם תיאור מעשי האישה, המשמיט חלק ממעשיה ומתאר חלק אחר, מעורר תמיהה: מהו קנה המידה להבחנה זו?

לפיכך נראה לומר כי החזרה על מעשי האישה נועדה להבליט דווקא את אי-ההתאמה שבין מעשיה לבין הוראות אלישע. אי-התאמה זו באה לידי ביטוי בעצם החיסרון שעמדנו עליו: האישה לא שאלה כלים מן השכנים, אלא הסתפקה בכלים שהיו מצויים בביתה.

הדבר מתבטא בפעלים שישנם בציווי לעומת אלו שבתיאור הקיום: אלישע אמר לה (1) "לכי" (2) "שאלי…" (3) "ובאת" (- מן 'החוץ' לביתך), (4) "וסגרת…" ואילו על האישה נאמר: "ותלך מאתו ותסגר…", דהיינו: אך 'הלכה מאתו', הלכה ישר לביתה וסגרה את הדלת, ולא הלכה לפני כן לחזר אחר כלים רבים אצל כל שכניה.

מדוע נהגה כך האישה, ולא כפי שציווה עליה הנביא?

אם ניטה לחובתה של האישה יהא עלינו לענות, שהאישה הייתה קטנת אמונה ביחס לאפשרות התקיימותו של נס כה מפתיע, ועל כן לא טָרחה טִרחה מרובה מדי באיסוף הכלים מבין השכנים. אפשר גם שהיא בושה לשאול כלים רבים משכניה, שכן הללו ודאי ישאלו, לשם איזה צורך שואלת אישה ענייה זו כלים כה רבים.

אם ניטה לכף זכות, נוכל לענות כי האישה נחפזה לביתה בקוצר רוח כדי לראות מיד בהתרחשות הנס, ולא הייתה בה סבלנות להשהות את מפגשה עם קיום הנס עד תום שאילת הכלים הרבים.[18]

מעתה נוכל לענות על התמיהה המתעוררת בפסוק ו בהמשך:

וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי, וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן.

כל עצמו של פסוק זה נראה כמיותר. הרי הדבר מובן מאליו שלאחר שנמלאו כל הכלים פסקה התרבות השמן. קשה במיוחד הדו-שיח שבמרכז פסוק זה, הממחיש בדרך דרמטית של דו-שיח את האמור במסגרתו: שכאשר נמלאו כל הכלים עמד השמן.

על פי דברינו, כי האישה לא שאלה כלים משכניה, מטרתו של פסוק ו היא לעצב בדרך התיאור הדרמטי את אכזבתה של האישה: היא לא עשתה כדברי הנביא, וגלתה במהרה כי הפסידה מכך. "ויהי כמלאת הכלים" - לא "כל הכלים האלה" שעליהם דיבר הנביא בפסוק ד, אלא הכלים המעטים שהיו בביתה; "ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי" - הרי הנס עדיין בתוקפו וכדאי למצותו; "ויאמר אליה: אין עוד כלי" - הרי לא שאלת כלים רבים מאת כל שכנייך, ואלו המועטים שהיו בביתנו - מלאים הם; "ויעמד השמן" - פסק הנס, ואם הובאו כלים נוספים לאחר מכן - הללו כבר לא נתמלאו מן האסוך.

ואכן, האירוע המתואר בפסוק ו הוא הדבר היחיד שנוסף בתיאור מעשיה של האישה בהשוואה לדברי אלישע. אלישע לא הגביל את הנס, אלא סיים את דבריו בציון השפע והמלאות - "והמלא תסיעי". עד כמה? עד בלי די, ככל שיהיו בידך כלים להכיל את ברכת ה'. אולם בתיאור מעשיה של האישה מתוארת במקביל דווקא הפסקת הנס - "ויעמד השמן". דווקא האכזבה היא המודגשת כאן, בניגוד להבטחת השפע בפי אלישע.[19]

אף בואה של האישה אל הנביא בפסוקה ז - "ותבא ותגד לאיש הא-להים" - עשוי לקבל משמעות חדשה על פי דברינו. לשם מה חזרה האישה אל אלישע ומה הגידה לו?[20] נראה שהיא באה לספר לו כי השמן עמד בטרם הספיקה למלא ממנו כלים רבים, שמא ייתן הנביא הזדמנות נוספת, ויחדש את הנס כך שתוכל למלאות כלים נוספים.[21] מדברי אלישע משתמעת אפוא תשובה שלילית, ובכל זאת הוא מבטיח לה, כי אף השמן שמלאה בכליה שלה יש בו כדי לשלם את חובה, ואף להותיר אפשרות מחייה לימים הבאים.

מוטיב 'הכלים' המהווים תנאי לקיום הנס וקובעים את מדתו, הוא מוטיב מרכזי בסיפורנו. שש פעמים נזכר השם 'כלי' (ביחיד או ברבים) בסיפור קצר זה, ופעם נוספת, לפני כל ההופעות הללו, נזכר ה'אסוך' - כלי הקיבול הראשון, המשפיע את שמנו על כל שאר הכלים.

שש ההופעות של המילה 'כלי' נחלקות: שלוש הופעות בהוראת אלישע ושלוש בתיאור מעשיה של האישה. השוואת השלוש הראשונות לשלוש האחרונות יש בה כדי לחזק את טענתנו בנוגע למעשי האישה, כי במה שנוגע לשאילת הכלים, לא נהגה כמצוות אלישע:

הוראת אלישע 

מעשי האישה

(ג) שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ...

___ 

כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי.

___ 

(ד) וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה

(ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים 

___

...הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי 

___

...אֵין עוֹד כֶּלִי

***

ברכת שמים כי תושפע על האדם הראוי לה בשעת חסד נדירה, מדתה תלויה לעתים רק באדם עצמו - בכלים שהוא מכין לקליטת אותה ברכה. ככל שירבו כליו כן תורק לו הברכה עד בלי די. אולם אם נתעצל האדם, ולא הכשיר די כלים להכיל את ברכת ה', עליו לדעת כי שעת החסד לא תמתין, גם לא תחזור.

"לפום צערא אגרא" - ככל שנתייגע אדם בהכנת הכלים, כך יהא לו ממה לפרנס עצמו בימים הרבים שיבואו, ימים אפורים אשר חיותם באה להם מאותה שעת הארה שהייתה לו לאדם פעם בעברו. כרבות הכלים שהכין האדם ירבה השמן - ירבה האור, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה.


[1] ראוי לציין כי צמד ההפכים המוכר לנו כל כך, והמעסיק את המחשבה הפילוסופית-הדתית בייחוד בימי הביניים, 'נס' ו'טבע', מבוסס על שתי מילים שאינן מקראיות. המילה 'נס' בהתייחסות למעשה פלאי החורג ממנהגו של עולם, לקוחה מלשון חכמים, ואינה מופיעה במשמעות זו במקרא אפילו פעם אחת (מלבד בפסוק שבשמות י"ז, טו "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי" שאותו פירשו רוב הראשונים, מלבד רשב"ם, על פי משמעות המילה 'נס' בלשון חכמים, ופירושם הוא בגדר דרשת הכתוב). המונחים המקראיים הקרובים ביותר ל'נס' שבלשון חכמים הם "אות ומופת" (שניהם יחדיו או כל אחד מהם לחוד). על המעבר הסמנטי המשוער בין 'נס' במשמעו המקראי - מוט גבוה, דגל וכדומה, ל'נס' בלשון חכמים באמצעות המילה 'אות' המשותפת במקרא לשתי המשמעויות הללו, עמדנו בעיוננו לפרשת בשלח, סדרה שנייה, הערה 9 (עמ' 291-290).

המילה 'טבע' מאוחרת אף יותר: היא מחידושי הלשון של המתרגמים בימי הביניים, וקשה למצוא לה מקבילה בלשון המקרא.

[2] מובן שיש במקרא נסים, שמפני ההקשר שבו הם נעשים ומפני המטרה המכוונת בעשייתם, דווקא הפומביות והחריגה הבוטה ממנהגו של עולם יפות להן.

[3] ובדברי חז"ל מצאנו מחלוקת מפורשת בעניין: בברייתא המובאת במסכת שבת נג ע"ב מסופר: "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו". ועל כך באה מחלוקת אמוראים בהערכת העניין: "אמר רב יוסף: בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה! כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית".

[4] ואכן בעל טורי זהב (ט"ז), בביאורו להלכות חנוכה שבשולחן ערוך, סימן תער ס"ק א, משווה בין הנסים, ולומד מן הנס שבסיפורנו למה שאירע בנס פך השמן.

[5] מבחינה זו, דומה יותר נס פך השמן לנס שעליו גזר אליהו ביחס לאלמנה הצרפית (מל"א י"ז, יד-טז): "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", אלא שהנס ההוא נמשך שנה, ולא שמונה ימים.

[6] את משמעותו הסמלית של שנס פך השמן ביארתי במאמרי "נס כן קרה לנו", עמודים 604, כסלו טבת תשנ"ו, עמ' 69-66.

[7] בביאורו לשולחן ערוך אורח חיים סימן ק"פ כותב בעל מחצית השקל: "זולת שהיה לה תחילה מעט שמן, לא היה שולח ברכה לברוא לה שמן. והיינו… כי בששת ימי בראשית ברא הכול יש מאין, מאפס המוחלט, ומאז והלאה בורא יש מיש, ולא יש מאין, ואין רצונו בכך". דבריו נחרצים יותר מדברי רי"א שהובאו למעלה: אין זה רק "מנהג הנביאים" לסמוך הנס על דבר קיים, אלא זוהי האפשרות היחידה לחולל נס לאחר שנברא העולם יש מאין, שכן כך רצון הבורא יתברך.

[8] לך לך פח, א; יתרו פז, ב; תרומה קנג, ב ושם קנז,ב; צו לד, א. למעלה הובא נוסח דברי הזוהר בפרשת לך לך.

[9] על הזיהוי המדרשי של אלמנת בן הנביאים עם אשת עובדיהו ועל סיבותיו - ראה עיון ג.

[10] המילה 'אסוך' היא מילה יחידאית במקרא, והמפרשים גזרו את שם הכלי מן השורש 'סוך', ואם כן מגלה שם הכלי על ייעוד השמן שבו - לסיכה. שמן סיכה היה (ועודנו) יקר מאד, וכלי אחסונו היו קטנים ביותר והכילו מעט שמן.

[11] תפיסה זו של הנס בסיפורנו מצויה גם ב'תרגום של תוספתא' שהביא רד"ק בפירושו לסיפורנו (ראה עיון ג). בתרגום לעברית כתוב שם: "השיב עובדיהו ואמר לה (- לאשתו): לכי אל אלישע במעט השמן שנשאר לך ויברכך בו".

[12] על פי המקבילה לדברי הזוהר שהבאנו בפרשת יתרו ובפרשת תרומה (ראה הערה 8) נפסקה הלכה בשולחן ערוך סימן קפ סעיפים א-ב שאין לו לאדם לברך ברכת המזון על שולחן ריק: "אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. כל מי שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה" (וראה גם דברי התוספות בברכות מב ע"א ד"ה סלק). בעל מגן אברהם שם ס"ק א פירש הלכה זו: "דהברכה אינה שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם דבר, כעניין אלישע ושונמית" (- כוונתו לאלמנת בן הנביאים, המופיעה באותו פרק שבו עתידה להופיע השונמית). למדנו מכאן, כי לא רק ברכת ה' את האדם מותנית בעשייה אנושית, אלא אף ברכת האדם את ה' מותנית בעשייה האנושית וב'יש' שהאדם יוצר בעולם.

[13] הנה כמה דוגמאות מספר שמות: י"ב, נ; י"ד, ד; י"ז, י; י"ט, ז.

[14]תיאור מעשיו של בצלאל בפרשות ויקהל פקודי תואם בדרך כלל בדייקנות את הצו שבפרשות תרומה - תצוה.

[15] דוגמה לכך בשינויים שעשו מלאכי אחזיה בציוויו של אליהו אליהם - מל"ב א', ג-ו, ראה ניתוח השינויים הללו בפרקי אליהו עמ' 423-421.

[16] השווה את צו ה' למשה בפרשת מי מריבה, במדבר כ', ז-ח, לביצועו שם בפסוקים ט-יא.

[17] א. יש לציין הבדל קל: אלישע בהוראתו, לא תיאר את התפקיד המיועד לבנים, אולם בכל זאת הוא רמז לכך שיש להם תפקיד באמרו: "וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך". את הפעולות עצמן - יציקת השמן והסעת הכלים המלאים - הוא מטיל על האישה. אולם אין זה אפשרי לעשות שתי משימות אלו בו זמנית: אם את הכלים המלאים יש להסיע, כדברי אלישע, משמע שהיציקה צריכה להיעשות במקום אחד. אולם אדם אחד אינו יכול לעשות זאת בכלים רבים - גם ליצוק לתוכם במקום אחד וגם להסיע את הכלים המלאים. על כן הסיקה האישה מדברי אלישע, כי עליה להטיל על בניה את תפקיד הגשת הכלים הריקים והסעתם של המלאים. הבדל זה מעיד אפוא דווקא על ביצוע נאמן של הוראת אלישע, כרוחה וכפי שגם נרמז בלשונה.

ב. בטור התחתון של טבלת ההשוואה אין כלל השוואה ועל כן אין לדון בהבדלים. ההוראה "והמלא תסיעי" אינה מתוארת בביצוע, משום שקיומה משתמע מאליו על פי התיאור הקודם ("הם מגישים אליה והיא מוצקת"). השורה המקבילה בתיאור מעשיה של האישה (פס' ו), מכילה דבר שאינו כלול בהוראת אלישע - כיצד פסק הנס. וראה דברינו בהמשך העיון במה שנוגע לפסוק זה.

[18] 'זכות' זו אינה אלא זכות יחסית ל'חובה' שבתשובה הקודמת, אולם באמת אף התנהגות זו ראויה לביקורת.

[19] המלבי"ם הרגיש אף הוא כי פסוק ו מעצב תסכול, וכתב עליו: "מבואר שלא שאלה כלים הרבה כל כך, ועל זה אמרה: 'הגישה אלי עוד כלי וכו' ויעמד השמן'. רוצה לומר: על ידי שלא היו כלים הרבה". אנו מחריפים את הטענה, ואומרים שהאישה לא שאלה כלים כלל, אלא הסתפקה באלו שבביתה.

[20] לשאלות אלו אמנם התייחסו הפרשנים, וענו עליהן בכמה דרכים, ודבריהם יובאו בהמשך עיוננו. אלא שדברינו הקודמים מאפשרים לענות תשובה חדשה, שאינה מצויה בדברי הפרשנים.

[21] בבוא האישה 'לצעוק' על העוול שנעשה לה (פס' א) נאמר שהיא "צעקה אל אלישע"; בבואה בשנית אליו, לאחר שנוכחה בהתגשמות הנס שהובטח לה על ידי אלישע ובחפצה להאריכו, נאמר (בפס' ז) "ותבא ותגד לאיש הא-להים". בכך מובע שינוי היחס שלה לאלישע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)