שיעור 16 - אתגר ההזדהות עם רוח התורה

  • הרב אליקים קרומביין

שיעור 16 - אתגר ההזדהות עם רוח התורה

א. "שפות" שונות בתורת המוסר

מטרתנו בשיעור זה היא לתרגם את קביעתו של הרב קוק, המזהה תורה לשמה כהתקרבות ומגע עם מגמתה הפנימית של התורה, למונחים יותר ממוקדים, קונקרטיים ומוגדרים. המיקוד שלנו כעת הוא המוסר האישי, שהוא בעיני הרב קוק החזית העיקרית בהתקשרות לתורה. מן הסתם הבנתם שבדברנו על "מוסר" בהקשר זה, איננו מתכוונים דווקא לתחום מחשבתי או פילוסופי (הנקרא בטרמינולוגיה הפילוסופית "אתיקה"), אלא בעיקר למקצוע מעשי המתחקה על דרכי תיקון האדם ואישיותו. בתור הקדמה לשיעור הזה, ברצוני לעמוד על נקודה חשובה שהיא בעלת תוקף כללי בענייני מוסר, וגם בהקשר המיוחד שלנו.

יכולתו של אדם להפיק תועלת ממשית מהדרכה או רעיון מסוים תלויה לפעמים בדרך בו הם נאמרים, בסגנון וב"שפה" שלו. מקורות שונים העוסקים בנושא נתון נבדלים זה מזה לא רק בתוכן, אלא גם בצורה ובסגנון. לעיתים, היכולת שלנו לקלוט את הדברים שלפנינו איננה תלויה בהבנה או הסכמה רציונליים של תוכנם בלבד, אלא גם בקבלתם של צורת אמירתם ודרכי ביטויים. ייתכן מאוד ששני מחברים יאמרו דבר דומה, ועם זאת - רק אחד מהם "קולע" מבחינתו האישית של הלומד. תופעה זו תלויה במספר גורמים, כגון אישיות, רקע ועוד, ומן הראוי להזכיר גם גורם נוסף שעשוי להשפיע. פתיחותו של הקורא להשפעת מקור מסוים, תלויה לעיתים בעניינים זמניים, לדוגמא - מהו מצב רוחי? האם אני מהורהר? נסער? מדוכא? שלו? רוחני? "מיסטי"? מעשי? בהתאם לתשובה, אני עשוי להרגיש צורך בדבר המדבר אלי ואל מצבי כעת. וגם להיפך: אולי הרעיון הטוב ביותר הוא לעיין במקור המנוגד להרגשה שלי כרגע, כדי לאזן ולהחזיר אותי לפרופורציה הנכונה, או "יוציא אותי" מן ההסתכלות החד-צדדית. ייתכן שספר מסוים יועיל או לא יועיל לי כתוצאה לאו דווקא ממצב-רוחי החולף, אלא מהשלב שבו אני נמצא בחיי, שכן אנשים מתפתחים ומשתנים, ועוברים בתחנות שונות בדרכם הרוחנית. אדם יכול לגלות בתקופת התבגרותו המאוחרת, שאין לו שפה משותפת עם, למשל, מקורות מוסריים קלאסיים, או ספרי חסידות, אך לאחר כמה שנים אותו אדם עשוי הוא לגלות שמתהווה אצלו פתיחות כלפיהם, ואפילו צורך בהם.

יתרה מזאת: רובנו חשופים לדרכי חשיבה ומערכות מושגים שונים ומגוונים, ורבים מאלה מופנמים על ידנו, ואנחנו משתמשים בכולם בצורה שוטפת. למשל, יסודות שכליים ורגשיים נמצאים אצלנו בו-זמנית, ושניהם באים לידי ביטוי תכופות. לכן, לו היינו לומדים משהו במונחים שכליים טהורים, קליטת התכנים תהיה חלשה כל עוד לא התייחסנו גם לפן הרגשי שלהם, כי "החלק הרגשי" שבתוכנו יחוש שהעניין לא שייך לו. אפשר להרחיב רעיון זה ולומר, שמורכבותנו בתור אנשים מודרניים דורשת מאתנו "לכסות" רעיונות חינוכיים מצדדים רבים, בכל אותם שפות והסגנונות שבהם אנו רגילים לדבר ולחשוב.

ומכאן לענייננו. הבאנו דברים רבים משמו של הרב קוק ז"ל. משנתו היא רחבה ועמוקה, ועם כל זה סגנונה מאוד מובחן ומיוחד, ושאלת היכולת להפיק ממנה הדרכה ומשמעות אישית אינה שונה עקרונית מאשר בקשר לכל מקור כתוב אחר. לכן, חשוב מאוד בעיני שנשתדל להשלים את מה שאנו לומדים על ידי מקבילות ממקורות אחרים. אגב כך נלמד שהרב קוק אינו לגמרי קול בודד, ויש הד לדעותיו גם בכתבים השייכים לאסכולה אחרת.

ובכן, ניגש לנושא שלנו - הצד המוסרי של הקשר לתורה - דרך עיניו של אחד מנציגי תנועת המוסר. למרות הסגנון שונה, פשוט בעיניי שהרב קוק היה "חותם" על כל מילה.

ב. הקשר הנפשי לתורה ב"עלי שור" - אור מוסתר

הרב שלמה וולבה זצ"ל (להלן - רש"ו) היה אולי הדמות הידועה והמשפיעה ביותר בתורת תנועת המוסר בדור שלנו. הכרך הראשון של ספרו (האנונימי!) "עלי שור" יצא לאור בשנת תשכ"ז, ולאחר כעשרים שנה יצא לאור חלקו השני. שני הספרים הם עד היום, לדעתי, המאמץ הרציני ביותר להדרכה מקיפה ושיטתית לחינוך עצמי ברוח תנועת המוסר.

העיון שלנו מבוסס על "עלי שור" ב', הפרק הראשון של "מערכת התורה" (עמודים פא - פה). הכתיבה כאן שונה מאוד מזו של הרב קוק, והייתי מדגיש כאן במיוחד תכונה אחת: בעוד שהרב קוק רגיל לכתוב פסקאות קצרות ותמציתיות, התובעות עמל של דיוק בכל מילה, רש"ו נותן לנו הרצאה רעיונית מלאה ומעמיקה, מובנית מאוד ומתפתחת בשלבים.

הדיון של רש"ו מחזיר אותנו לשיעור הראשון שלנו, לשלב שבו טרם פתחנו את נפש החיים. בוודאי תזכרו שהקדשנו כמה דברי הקדמה על לימוד תורה בדורנו, ואמרנו שהקושי של הלומד בן-ימינו למצוא משמעות נפשית בתורה הוא המניע הראשי, שממריץ אותנו לבחון את טיבו של מושג תורה לשמה. רש"ו פותח באותה שאלה עצמה - מאיפה בא הריחוק הנפשי של האדם מהתורה? אילו היינו מרגישים בקירבתנו לתורה,

היינו רצים לקראת הלימוד, היינו מצליחים לעשות תשובה אמיתית, היינו יכולים להתפלל בהשתפכות הנפש וללא קושי!

כך כותב הרב וולבה, וכבר במילים האלו חשים אנו, שתפיסתו ביחס ל"תורה" מזכירה את מה שכבר מוכר לנו - אין מדובר רק בתחום לימוד, אלא במערכת מקיפה, הכוללת בתוכה הן את הלימוד, הן את התפילה והן את שאר המצוות. על כן, מי שמרגיש קרוב באמת, אמור לחוש זאת ביחס לכל המערכת.

רש"ו ממשיך ומניח נדבך נוסף במושג "קרבה לתורה". הוא מביא מקור חשוב, המצוטט לא אחת בספרות תנועת המוסר. המובאה היא מתוך "דרך עץ חיים", שהוא הקדמת הרמח"ל לספרו "קל"ח פתחי חכמה":

וזה תראה כי שניהם בתכונה אחת נבראו, שכל האדם - והתורה המשכלת אותו. על התורה נאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', והודיענו בזה כי אמת הדבר, שהתורה ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול שאינן אלא ידיעת דבר-מה אשר ישיג השכל בטרחו, אך התורה הנה קודש היא, אשר לה מציאת גבוהה בגבהי מרומים, וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אך אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אל גנזי מרומים. 'ותורה אור' - אור ממש, ולא חכמה בלבד, ולא משראה אור דרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה.

הקרבה בין האדם לתורה ("כי שניהם בתכונה אחת נבראו") מופיעה כאן בהדגשה שהתורה אינה תוכן שכלי בלבד. מדובר בהתלכדות מהותית יותר - התורה היא אור, והלומד מתחבר לאור זה, ונקשר לשורש התורה אשר היא "בגנזי מרומים". אולם, בהמשך דבריו נותן רמח"ל ביטוי גם לרעיון שהאור הזה "גנוז", ובלשוננו - איננו מורגש. האור שבתורה נמשל לאש בגחלת: הוא סגור בפנים, ורק מאמצי האדם מלהיטים אותו ומוציאים אותו החוצה. מדוע נגנז אור זה? הרמח"ל מסביר שגילוי האור באופן פשוט היה מבטל את יצר הרע ואת בחירתו החופשית של האדם. לכן, גזר נותן התורה ש"המאור שבה", הקשר הנפשי שיש לאדם אל התורה, יהיה מותנה במאמציו.

דברי רמח"ל אלה חוזרים ואומרים בשפה ציורית את מה שאנחנו כבר יודעים מניסיוננו. "גניזת האור" מבטאת את הריחוק הנפשי, ואילו קיומו של האור הזה בפוטנציאל, בתוך הגחלת, מסביר את תחושת האכזבה שלנו - שכן אילו לא היה שום "אור בפנים" שניתן היה להתחבר אליו, לא היינו מוטרדים ממצב העניינים. אך עדיין חסרה לנו הבנה מפורטת איך מתרחש הניתוק, הבנה העשויה גם להורות לנו איך להתגבר עליו.

ג. יסודות הניכור האנושי

כדי לרדת לעומק המבוכה, פונה רש"ו לאחד המשברים המעסיקים רבות את עולמנו המודרני: הניכור כתופעה פסיכולוגית, כלומר - ניכורו של האדם מעצמו. חכמים רבים הביעו את דעתם על יסודות הניכור, ורש"ו עומד לנמק את דעתו בעניין מן ההיבט של תורת המוסר. דיון זה נוגע לשאלה שלנו משום שרש"ו רוצה לטעון שאי-יכולתו של האדם למצוא נחת בתורה מעידה לא רק על ריחוקו הנפשי מן התורה, אלא בראש ובראשונה על ריחוקו מעצמו.

היכן מוצאים אנו שחכמינו רומזים לבעיה הזו?

רש"ו, כמו חז"ל, אינו משתמש במונח המודרני "ניכור" אלא במושג מקביל הרווח מאוד בספרות התורנית - "זרות", והוא מוצא במאמר אחד של חז"ל את השורש הפסיכולוגי של הזרות, במובן של ניכור עצמי[1]:

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים, פרק פ"א, פסוק י'), איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע. (שבת קה:).

חז"ל כאן מספרים על תהליך של התדרדרות, שבסופו מוצא האדם את עצמו בשפל של עבודה זרה. רבי אבין מסביר שהעבודה הזרה המעשית מתחילה בעבודת האל הזר השוכן בגופו של האדם ממש: מי שנשלט על ידי יצרו הרע מנוכר לעצמו, ומאבד שליטה מעשית על חייו ועל עצמיותו.

מה כל כך "זר" ומנוכר ביצר הרע? האם אין בהליכה אחריו משום ביטוי חופשי לרצונו של האדם? הרב וולבה אינו רואה כך את הדברים. הוא מדגים כיצד השחתת המידות והאישיות מבחינה מוסרית הופכת את האדם להיות זר לעצמו:

בכל מידה רעה יש זרות. הרא"ש כתב באורחות חיים סי' כד: "ויתרחק מן השחוק ומן הכעס כי מבלבל רוחו ודעתו של אדם." בלבול זה הוא מסוד הזרות. שלמה המלך ע"ה אמר "ורקב עצמות קנאה" (משלי, פרק י"ד, פסוק ל'), וזה פשוטו כמשמעו: המקנא באחרים רואה את הטוב רק אצל אחרים ואת הטוב שיש בעצמו אינו רואה כלל או מזלזל בו, ונעשה כל כך זר לעצמו עד רקבון כוחותיו. חמדת הכסף ותענוגים ורדיפת כבוד מעבירה את האדם מן העולם, היינו מעולמו הפנימי, האמיתי...ביותר מורגשת ההתנכרות בכעס; אחרי ששככה חמתו נדהם האדם איך שבשעת הכעס "לא היה אצל עצמו" - ממש נהפך לאחר בשעת כעסו.

היצרים הפועלים באדם אינם עצמיותו. עולמו "הפנימי ו"האמיתי" של האדם מתגלה מתוך מודעות עצמית, שקיפות, איזון ובחירה. דפוסי התנהגות הנוצרים על ידי מידות רעות ויצרים שתלטניים הם פעילות מנוכרת לעצמיותו של האדם.

אך הנגע אינו נעצר כאן, וגם השלב הבא מוכר מאוד במציאות חיינו הפסיכולוגיים: כאשר אדם מנוכר לעצמו, גם יחסיו הבין-אישיים מנוכרים, והוא אינו יכול ליצור קשר של ממש עם זולתו. "עלי שור" מוסיף גם את הנדבך השלישי, על פי דברי חז"ל שראינו - תכונות הנפש הללו פועלות גם במישור יחסיו עם הקב"ה, ועל כן נעשה האדם גם זר לה'. הוא הולך ו"עובד עבודה זרה".

מצב עגום זה של נתק כללי הוא (לדעת הרב וולבה, שנעסוק בה עוד גם בהמשך) נתק מהתורה. ובניסוח מהכיוון ההפוך - נתק מהתורה הוא נתק כללי מהחיים.

נדמה לי שאתם, הקוראים, כבר יכולים לראות את הזיקה של הדברים האלה לעמדת הרב קוק, שהתורה היא "מקוריות של חיים", ומכאן שהעדר תקשורת פנימית איתה מהווה תקלה נפשית עמוקה ורצינית. אולם, כאמור, עלינו עוד לראות בהמשך כיצד הרב וולבה מכניס את התורה למאבקו של אדם לחדש את הקשר עם עצמו.

ד. סיכום ביניים

הייתי מעדיף שלא לעצור בנקודה זו אחרי שציירנו תמונה כה קשה, אבל נצטרך להמתין לשיעור הבא כדי לפנות לשלב הטיפול והתיקון.

בכל אופן, תיאור זה היה, לדעתי, מאוד נחוץ: ראינו כיצד הרב קוק כותב על המעורבות הנפשית בתורה מצדו החיובי והמבטיח, אבל אי אפשר באמת לתפוס את משמעות המושגים האלה בלי להיות מודעים לצדם ההפוך. כשם שר' חיים מוולוז'ין דיבר על האדם המנותק מן התורה כמי שטובע בים סוער, כך גם "עלי שור", על מנת להציע פתרון, חייב לרדת לפרטים ולהסביר איך הריחוק הזה נוצר, במלוא הטרגיות שלו. הבנת הקושי היא תנאי לחכמה, ויהי רצון שיעלה בידנו לראות כיצד ההזדהות עם רוח התורה מחזירה את האדם לחיים תקינים ואף מעלה אותו על דרך ההתרוממות.



[1] בתורה שבכתב, המושג "זר" מתייחד לאנשים או חפצים שאינם שייכים לכהונה או למערכת עבודת המקדש (כמו "קטורת זרה" [שמות, פרק ל', פסוק ט']). במקום אחד בלבד בתורה יש לשורש זה משמעות אחרת, של אלילים: "יקניאוהו בזרים, בתועבות יכעיסוהו" (דברים, פרק ל"ב, פסוק ט"ז); שימוש זה חריג עוד יותר על רקע העובדה שבדרך קבע האלילים מכונים בתורה שבכתב "אלהים אחרים".

בספרי הנביאים ישנה התפתחות והרחבה בשימוש במילה זר, ומשמעותה בנביאים היא "נכרי", כמו "אדמתכם זרים אוכלים אותה" (ישעיהו, פרק א', פסוק ז') וכמו ההקבלה בתהילים "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר" (פרק פ"א, פסוק י').

הרחבה זו במשמעות המילה זר משתקפת בכך שחז"ל החליפו את הביטוי המקראי "עבודת אלהים אחרים" בכינוי השגור "עבודה זרה".

למרות זאת, ניתן עדיין להניח שה"זרות" מציינת את השייכות התרבותית הנכרית, הלא-ישראלית.