מדוע אין ירושלים נזכרת בתורה בשמה?

בפרק זה נעסוק בשאלה מדוע אין התורה מזכירה מפורשות את העיר ירושלים ואת מקום המקדש אלא רק רומזת להם. ליבון סוגיה זאת ישמש לנו מבוא לשיעור הבא, שיעסוק בע"ה בתוכנם של הרמזים לירושלים בתורה.

א. ירושלים רק נרמזת בתורה

באופן מפתיע[2], ירושלים אינה מוזכרת בתורה בשמה המלא, והמקום הראשון בו היא מוזכרת הינו בספר יהושע:

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ..." (יהושע י', א).

עם זאת, ישנם כמה רמזים לעיר בתורה:

- בספר בראשית נרמזת ירושלים פעמיים, ושתיהן אצל אברהם אבינו:

o בפרק י"ד יוצא מלכיצדק מלך שלם, המזוהה עם ירושלים,[3] להקביל את פני אברהם בשובו מניצחונו על ארבעת המלכים.

o בפרק כ"ב מצטווה אברהם להעלות את יצחק לעולה בהר המוריה, הנמצא אף הוא בירושלים.[4]

- כפי שראינו בשיעור שעבר, לאורך ספר דברים, מזכירה התורה פעמים רבות מאוד (21 פעם) את "המקום אשר יבחר ה' ". ביטוי זה, שיתברר מאוחר יותר כי הוא מכוון גם כלפי ירושלים,[5] אינו מפרש את שמה, והוא מבליט את ההעלמה המכוונת של ירושלים בתורה.

- בברכת משה לבנימין רומזת התורה כי נחלת בנימין היא מקום השראת השכינה: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים ל"ג, יב). ואכן, בחלוקת הנחלות נמצאת ירושלים בנחלת בנימין.

העובדה שירושלים נרמזת בתורה בכמה מקומות אך אינה מופיעה בשמה המלא, מעלה בפנינו קושי גדול: מדוע מקום שעתיד להיות עיר בירת מלכות ישראל, ובעיקר מקום השראת השכינה לדורות, אינו מוזכר במפורש בשמו?

דבר כזה אינו יכול להיות מקרי, ולהלן ננסה לבחון את הסיבות להימנעות התורה מאזכור ירושלים.[6]

ב. מדוע אין ירושלים נזכרת בתורה בשמה המלא?

תשובות רבות מובאות בדברי המפרשים לשאלה זאת, ואנו מצאנו לנכון להביא כאן רק את הגישות הנראות לנו עיקריות. כדרכנו, מעבר לניסיון לעמוד על פשטי המקראות, אנו מביאים פרשנות לנושא הנדון ומצטטים בה גם דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים (המובאים בסדר עניני, ולאו דווקא כרונולוגי).

1. המקום הועלם כדי למנוע פולחן זר במקום[7]

אחת המגמות היסודיות של ספר בראשית הינה לבטל את העבודה הזרה שהייתה שלטת בעולם, וזאת מתוך קריאת האבות בשם ה'. אחד הביטויים לכך היא קריאת איזור ארץ האמורי בשם מוריה, תוך ביטול השם הנכרי, וזאת על ידי השמטת האות 'א', והפיכתו לשם קודש.

כיוון זה, תואם את מגמת קריאת השמות למקומות האליליים ודרישת שמות המקומות, הבאה לעקור את המיתוס האלילי. מתוך רצון לעקור פולחן אלילי מן הארץ בכלל וממקום המקדש בפרט, מכנה התורה את המקום 'ארץ המוריה' מבלי לפרט את המקום המדויק.

דווקא מתוך כך, מתחייב כי המקום אותו ראה אברהם, מקום העקידה, לא יהיה ידוע לעם לפני היותו נבחר למקדש על ידי ה', לבל יטומא על ידי פולחן זר (כשם שמקומם של הר חורב והר נבו הוסתרו על מנת שלא ייהפכו למקומות של עבודה זרה). אפילו הרמזים שניתנו לנו על ידי חז"ל בשמה של ירושלים, בצירוף יראה ושלם נועדו בסופו של דבר לכסות ולהסתיר את ירושלים עצמה.

2.גילוי ירושלים מותנה במציאות רוחנית ומלכותית ראויה

מכיבוש הארץ על ידי יהושע ועד כיבוש העיר על ידי דוד עוברות למעלה מ400 שנה (על פי מלכים א ו', א). מה פשר עובדה זאת[8]? בנוסף, מעניין להיווכח כי העיר ירושלים מתגלה בפועל זמן לא רב לפני גילוי מקום המקדש ובנינו, מדוע הועלמה ירושלים זמן רב כל כך?

התשובה לשאלות אלו הינה כי על מנת להגיע לבית קבוע להשראת שכינה, נדרשים מספר תנאים. התורה בספר דברים אומרת: "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים י"ב, ט)[9]. הבחירה האלוקית במקום, מותנית בהגעת עם ישראל למנוחה ונחלה. אין אלו מושגים טכניים אלא שלבים רוחניים בבנין האומה, הכוללים:

- המלכת מלך המבטא שלטון מדיני קבוע, כולל שושלת קבועה של מלכות, כדברי ה' לדוד: "וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'" (שמואל ב ז', יא).

- מנוחה מן האויבים, כבדרי התורה: "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים י"ב, י-יא).

- וככל הנראה גם יכולת העם לקלוט מבחינה רוחנית מציאות של השראת שכינה קבועה במקום אחד.

וכך אומרת הגמרא בסנהדרין:

"וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה" (סנהדרין כ:).

מעניין לראות כי שלושת המצוות - המלכת מלך, הכרתת עמלק ובנין בית הבחירה, מותנות בנביא. אמנם לא מצינו בשלושתן התניה בציווי של נביא, אולם בסופו של דבר התברר במציאות כי האופן שבו מצוות אלו באו לידי גילוי היה על ידי נביא (מלך - בימי שמואל, עמלק - על ידי שאול ובניית בית הבחירה - בימי דוד ושלמה).

עובדה זאת כשלעצמה מעידה כי העובדה שעם ישראל ראוי לנבואה, היא ההכנה שתאפשר אחר כך השראת שכינה בבית.[10] לפי הבנה זאת, העלמת המקום מכוונת להביא את עם ישראל לדרוש קרבה זאת ומדרגה זאת. לשם כך נדרשים זמן ותהליכים רוחניים שיביאו את האומה להשראת שכינה קבועה במקדש בירושלים. התהליכים המדיניים והרוחניים ששמואל הנביא מוביל עם משיחת דוד למלך, ההגעה המאוחרת אחר כך לירושלים מתוך אחדות כל השבטים ואחר כך מציאת מקום המקדש על ידי דוד ובנינו על ידי שלמה במצב שלום, פריחה כלכלית והערכה בינלאומית גוברת, כל אלו הכנות הנדרשות לגילויה של ירושלים ומקום המקדש. לפי מהלך זה, התורה העלימה את שמה של ירושלים מפני שהאומה צריכה לעבור התפתחות רוחנית וממלכתית ואלו תלויים בה, במעשיה ובבנין הפנימי שיאפשר את גילוי המקום.[11]

3.ירושלים תתגלה כשיתאוו אליה בתכלית הכוסף [12]

על הפסוק "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם..." (דברים י"ב, ה) אומר הספרי:

"'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם' - דרוש על פי נביא... יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר 'זכור ה' לדוד את כל עֻנותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני... עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב' (תהילים קל"ב, א-ה)" (ספרי דברים פסקה סב).

המדרש מנסה לבאר את משמעות הציווי יוצא הדופן על דרישת המקום. לא מצאנו בתורה מצוות רבות המחייבות אותנו בדרישה, ואילו כאן, ביחס למקום אשר יבחר ה', מצווה אותנו התורה לדרוש בשכנותו של מקום. דרישה דומה מעלה הגמרא מן הפסוק בירמיהו: "'ציון היא דֹרש אין לה' (ל', יז) - מכלל דבעיא דרישה" (ראש השנה ל.).

מקומם של ירושלים והמקדש, המוגדרים כמקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, אינו ידוע לבני ישראל. המקום אמנם קיים ונמצא, אך בני ישראל אינם יודעים היכן הוא,[13] וחובתם היא לדרוש בשכנות המקום: לחפש אותו ולמצאו.

משמעותה של תביעה זו היא כי הקב"ה רוצה להשכין את שכינתו במקום, בתנאי שבני ישראל רוצים בקִרבה זו ומוכנים להשקיע מאמצים וכוחות נפש בחיפוש ובמציאה. כמו דוד אשר נדר שלא יניח שנה לעיניו עד אשר ימצא מקום לבית המקדש, כך היא הדרישה מכל בני ישראל. המקום עצמו מבטא את הקִרבה הגדולה ביותר בין הקב"ה לכנסת ישראל, ועל כן אומר לנו כביכול הקב"ה: 'רוצים אתם בקרבתי? דרשו בשכנות המקום, חפשוהו ומצאו אותו'.

כיוון דומה עולה בדברי רש"י על עקידת יצחק:

"לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. כיוצא בו 'את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' (בראשית כ"ב, ב), כיוצא בו 'על אחד ההרים אשר אומר אליך'" (בראשית י"ב, ב ד"ה אל הארץ).

כלומר, גם ההימנעות מציון המקום המדויק בפרשת העקדה נועדה לחבב את המקום בעיניו של אברהם וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור.

לסיכום, ראינו כאן שתי הבנות קרובות, הגורסות כי העובדה שהתורה לא הגדירה במדויק את המקום (מקום העקדה או המקום אשר יבחר ה'), נועדה ליצור זיקה יותר משמעותית אליו. הספרי מדגיש את חובת הדרישה האנושית, ואילו רש"י עומד על חיבוב המקום שיש בדבר ועל השכר הנוסף שהוא מזכה - שכר על כל דיבור ודיבור.

4. ההגעה לירושלים מותנית באחדות עם ישראל

הרמב"ם כותב ביחס להר המוריה:

"ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר 'אשר יבחר ה', יש בו אצלי שלש חכמות. האחת מהן - שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה; והשנית - שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם; והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט בהיותו בנחלתו ולמשל בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה, כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, עד שתהיה המצוה לאחד, ותסתלק המחלוקת..." (מורה הנבוכים ח"ג פרק מה).

שתי הסיבות הראשונות קשורות באומות העולם, וביסודן טענה אחת: שאם ידעו אומות העולם את יקרת המקום, יבואו להתנגד באופן קיצוני לקיומו בידי ישראל[14] - אם במלחמה חזקה עליו אם על ידי השחתתו פיזית.

הסיבה השלישית והעיקרית קשורה בעם ישראל, וכאן מפנה אותנו הרמב"ם לברייתא בסנהדרין אותה ציטטנו לעיל. הגמרא שם מסיקה כי הסדר בשלושת מצוות אלו מעכב: העמדת מלך קודמת להכרתת עמלק, והכרתת עמלק, לבניין בית הבחירה (כן פסק גם הרמב"ם להלכה הלכות מלכים פ"א הלכות א-ב). לפי דבריו במורה הנבוכים, הסיבה להקדמת מינוי המלך להקמת בית הבחירה הינה הרצון למנוע מחלוקות, כמו גם העיקרון היסודי שלפיו שייך המקום לעם ישראל כולו, ולא ייתכן שכיבושו יהיה עניין שבטי.

בדברי הרמב"ם עולה קביעה מעניינת ויסודית: לדבריו, בגלל ייעודו הנעלה כמקום השראת השכינה, יש להגיע אל הר המוריה רק מתוך אחדות. מטעם זה קודמת המלכות, שאחד מתפקידיה הוא מניעת המחלוקת ויצירת שלטון אחדותי, לבניין המקדש. ישנו קשר מהותי בין ירושלים בכלל והמקדש בפרט לבין אחדות ישראל.[15]

היותה של ירושלים מקום המבטא את אחדות כל ישראל היא עובדה מרכזית ויסודית בקיומה. עובדה זו עולה בכמה מקומות במקרא ובמקורות חז"ל, ולהלן נביא כמה דוגמאות:

- חז"ל אומרים כי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים".[16] כלומר, העיר שייכת לכל ישראל, ואין לאף שבט זכות בירושלים יותר משבט אחר. דעה זו נפסקה להלכה,[17] ועל כן אין בירושלים בעלות פרטית.[18]

- דוד בוחר את העיר, הנמצאת בגבול בנימין ויהודה, בניסיון לאחד שני שבטים יריבים, המייצגים את בני רחל ובני לאה. [19]

- יתר על כן, בחירתו של דוד בעיר באה מיד לאחר המלכתו על כל ישראל, ובכך ביטא את רצונו לאחד את כל ישראל ולמלוך על כולם בעיר בירה חדשה.

- על הפסוק "ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים קכ"ב, ג) דורש הירושלמי (חגיגה פ"ג, עט ע"ד) "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים". כוונת הירושלמי כאן היא לזמן הרגל, בו ההפרדה הרגילה בין חברים, האוכלים חולין בטהרה, לבין עמי הארצות, אינה נוהגת, ובתקופה זו מוחזקים הכול טהורים. המגמה של הלכה זו היא רצון כל ישראל להיות מאוחדים לפני ה'.

אופיו של מקום המקדש כמבטא את אחדות ישראל מתגלה בקניין המקדש ובתפקודו:

§ דוד קונה את מקום המקדש מכספי כל ישראל (שש מאות שקלים, חמישים שקל מכל שבט)[20].

§ המשמרות והמעמדות שבהם נעשית עבודת המקדש, מכילים נציגים מכל העם, המבטאים את השתתפות כל עם ישראל בעבודת המקדש.

§ מחצית השקל שמחויב כל אדם מישראל לתת מדי שנה למימון עבודת המקדש, מבטאת גם כן את השתתפות כל ישראל בבניין המקדש.

מאפיינים אלו של העיר תואמים את ההבנה כי לא ניתן להגיע לירושלים במצב פרטי או במציאות של פילוג, אלא אך ורק מתוך אחדות כל ישראל.

להבנה זאת מתאימה בהחלט דרשת חז"ל על השם שלם על שם השלום[21]:

"למנצח בנגינות מזמור לאסף שיר נודע ביהודה אלהים... ד"א אימתי נודע יהודה באלהים כשתקים אותה סוכה שאמרת והיה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. אמר הקב"ה אברהם קרא אותו יראה, שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר בהר ה' יראה. ושם קרא אותו שלם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו'. אם אני קורא אותו יראה, כדרך שקראו אברהם, שם צדיק ומתרעם. ואם אני קורא אותו שלם, כדרך שקראו שם, אברהם צדיק ומתרעם. אלא הריני קורא אותו בדרך שקראו אותו שניהם, ירושלים יראה שלום" (ילקוט שמעוני תהילים ע"ו רמז תתי"ד).

5. כיבוש ירושלים ייעשה מכח מלכות על כל ישראל

מעניין הדבר שרד"ק רואה במלכות תנאי לדבר שונה מעט:

"'וילך המלך ואנשיו' - ובדברי הימים (דה"א י"א, ד) 'וילך דוד וכל ישראל', כי כל ישראל היו עתה אנשיו, וכיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלים ללכוד מצודת ציון, לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל, ועד היום לא נתקיימה מלכות ישראל, כי שאול לא קמה מלכותו" (רד"ק על שמ"ב ה', ו).

הרד"ק מתייחס לשאלה השניה שהצגנו בתחילת הפרק, והיא מדוע לא נכבשה ירושלים למן כיבוש הארץ בימי יהושע ועד ימי דוד. הרד"ק משיב כי קבלה הייתה בידם שהמקום הזה יילכד רק על ידי מלך שימלוך על כל ישראל.

בעוד שהרמב"ם הדגיש את הקשר בין המלכות לאחדות כתנאי להגעה לבית הבחירה בהר המוריה, לדעת הרד"ק המלכות על כל ישראל הינה תנאי לכיבוש העיר.

הצד השווה שבפירושיהם של הרמב"ם ושל הרד"ק הוא התניית ההגעה לירושלים, או לבית הבחירה שבהר המוריה, במלכות ובאחדות. התניה זו קשורה להבנה כי מקומות אלו הם עצמם מקומות של מלכות: ירושלים הינה בירת מלכות ישראל, והמקדש - מקום מלכותו של הקב"ה.[22] קשר זה מאפשר לצרף את פירושי הרמב"ם והרד"ק, אף על פי שכל אחד מהם מתייחס לנושא אחר.

לסיום חלק זה נעיר כי מדברי הרמב"ם נראה כי בני ישראל לא ידעו את מקום המקדש, וזאת על אף שניתן היה להבין מן הפסוקים כי המקדש ייבנה במקום העקדה. וכדברי רבנו בחיי:

"...ולכן העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו. ואין צורך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אף על פי שידעו הכל מעלתו של הר המוריה, לא היו יודעים כי הוא המקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ב, ה).

6 .המקום הוא אחד והקב"ה הוא הבוחר בו

כותב האברבנאל:

"המקום המקודש צריך שיהיה אחד כאחדות הא-לוהי יתברך השוכן בו ולא יהיו רבים כמקומות הגויים... עוד צריך שתהיה בחירתו מאת ה' ועל פי נביא ולא כרצון העובדים כאשר יעלה על רוחם וזהו 'אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם' עוד צריך שגם באותו מקום לא תהיו אתם העובדים והזובחים כמו הגוים. אבל יהיה המוטל עליכם שלשכנו תדרשו ובאת שמה. ר"ל שאתם תדרשו אל הנביא על מקום משכנו לא שאתם תבחרו אותו" (דברים י"ב, ד).

האברבנאל מדגיש כאן שתי נקודות: א. שהמקום אשר יבחר ה' צריך להיות אחד, ולא כמקומות העבודה הזרה, שהם רבים; ב. שהמקום ייבחר על ידי הקב"ה.

אמנם גם לדעת האברבנאל המקום נבחר על ידי הקב"ה וימסר לעם על ידי נביא, אולם על העם מוטל לדרוש את המקום, ואת קרבת א-להים.

7. המקום הוסתר כדי שלא ינהגו בזיון בתחנות המשכן הקודמות

הכלי יקר בפירושו לדברים י"ב, ד כותב:

"קרוב לשמוע שלכך לא גִלהו - שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון כשיידעו בבירור שלא זו המנוחה והנחלה".

לפי הכלי יקר, המילים "המקום אשר יבחר ה' " מתייחסות לירושלים - התחנה הקבועה והסופית - בלבד, והתורה לא גילתה מהו המקום הזה על מנת למנוע זלזול ותחושת ארעיוּת ביחס לתחנות שבדרך, דהיינו: ביחס למקומות הזמניים שבהם ישב המשכן קודם שבאו לירושלים.[23]

* * *

המסקנה הכללית של פרק זה היא שהעלמת הבחירה בירושלים הינה מכוונת, ולא מקרית. בנוסף, ראינו כי העלמה זו יכולה להתפרש באופנים שונים: שלא ייהפך המקום למקום עבודה זרה; שעם ישראל יעבור תהליך רוחני וממלכתי שיכין אותו לגילוי שכינה קבועה במקום אחד; מניעת מריבה או השחתת המקום בידי אומות העולם; רצון להגיע למקום מתוך אחדות פנימית; הגעה למקום מכוחו של מי שימלוך על כל ישראל; הצורך בחיפוש המקום ודרישתו על ידי עם ישראל; הבלעדיות של הבחירה הא-לוהית; והרצון למנוע זלזול בתחנות שבדרך לירושלים.

כל אחד מהגורמים מדגיש צד אחר של הדברים, ואין הם עומדים בסתירה זה לזה כי אם משלימים זה את זה. מכוחם של כל הנימוקים הללו בולטים ירושלים והמקדש כמקום של אחדות כלל ישראל, כמקום של מלכות וכמקום שיש לדרוש אותו,[24] מקום המיועד לעבודת ה' ולא לעבודה זרה, מקום שעם ישראל יגיע אליו מכח בנית הממלכה במובן השלטו ואכן, כוללת ירושלים את כל אלו.