דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 17

שהייה | 1

קובץ טקסט

שהייה (1)

הקדמה כללית

בשיעורים הבאים נעמוד על יסודותיהן של גזירות חז"ל בתחום חימום המאכלים לקראת השבת ובמהלכה. להלן הסוגיות שנדון בהן:

1. שהיית קדרות ותבשילים מערב שבת על האש לצורך השבת, או בקצרה: דין "שהייה".

2. החזרת קדרות בשבת אל האש לצורך שימוש נוסף בהמשך השבת: דין "החזרה".

3. חימום מאכלים בשבת: קדרות קרות מן המקרר לצורך חימומן: "הנחה לכתחילה".

4. כיסוי קדרות בעטיפות שונות - גדרי האסור והמותר: דין "הטמנה".

בכל אחד מן הנושאים יידונו מצבים שונים, ותוצע מסקנת ההלכה גם עבור המטבח העכשווי.

גדרי איסור שהייה

בעיקר דין זה, קיימת מחלוקת תנאים. כך שנינו במשנה בתחילת פרק כירה (לו:) :

"כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים - לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים, אף מחזירין".

מן הנ"ל עולה שכירה המוסקת בקש וגבבא, שאינם עושים גחלים ואין בהם חשש חיתוי בגחלים והבערתם, מותר להשהות עליה קדירה. אבל אם הכירה מוסקת בגפת ועצים, שעושים גחלים ויש בהם חשש חיתוי, צריך שיגרוף את הגחלים או שיקטום אותן[1]. ונחלקו בזה הדעות בגמרא בפירוש משנתנו:

"איבעיא להו: האי לא יתן - לא יחזיר הוא, אבל לשהות - משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום, ומני - חנניה היא. דתניא, חנניה אומר: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר לשהותו על גבי כירה, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום; או דילמא: לשהות תנן, ואי גרוף וקטום - אין, אי לא - לא, וכל שכן להחזיר. תא שמע, מדקתני תרי בבי במתניתין: בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. אי אמרת בשלמא לשהות תנן - הכי קתני: כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - משהין עליה תבשיל, בגפת ובעצים - לא ישהא עד שיגרוף או עד שיתן אפר, ומה הן משהין? בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. וכי היכי דפליגי בלשהות - פליגי נמי בלהחזיר, שבית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין"

לפי האפשרות הראשונה בגמרא משנתנו היא כשיטת חנניה, שסובר כי מרגע שהתבשיל הגיע למאכל בן דרוסאי מותר להשהות על כירה שאינה גרופה, ואינו חושש שיבוא לחתות בגחלים. המשנה שדורשת לגרוף את הגחלים עוסקת איפה בדין החזרה.[2]

לפי האפשרות השנייה משנתנו כשיטת חכמים שחוששים לחיתוי גחלים, גם בתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי, ואוסרים להשהות על גבי כירה אלא כשהיא גרופה או קטומה. לשיטה זו גריפה דרושה בשהייה וק"ו בהחזרה.

כדי לברר את יסודות המחלוקת בין חנניה וחכמים, עלינו להדגיש תחילה כי מדברי חנניה עולה שאם התבשיל אינו מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה שאינה גרופה אף לדעתו, ולא נחלקו אלא בתבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי, שחנניה מתיר וחכמים אוסרים עד שיגרוף.

נחלקו ראשונים אם בתבשיל שאינו כמאכל בן דרוסאי, יש להתיר שהייה כשהכירה גרופה או קטומה. רוב הראשונים סבורים שיש להתיר, מפני שבכירה גרופה אין חשש חיתוי ואין סיבה לאסור. אולם, יש ראשונים שסברו שקיימת בסוגייתנו בעיה נוספת חוץ מחשש חיתוי, והיא אינה נפתרת על ידי גריפת האש. לדעתם, כיוון שמדובר בתבשיל שאינו מבושל עדיין, הנחתו על האש בערב שבת[3] (לפני כניסת השבת) יש בה איסור מחזי כמבשל.

נסביר יותר: בדרך כלל אנו סבורים כשיטת בית הלל שמותר לעשות פעולות בערב שבת הנמשכות אל תוך השבת מאליהן, לפי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, ושלא כשיטת בית שמאי, כפי שמובא במשניות שבסוף הפרק הראשון. בעלי שיטה זו סבורים שמלאכת בישול יש לה מעמד שונה. מלאכה זו נעשית בדרך כלל על ידי אדם המניח קדירה על האש והתבשיל מתבשל מאליו, תוצאת הבישול מיוחסת לאדם. משום כך הם סבורים שיש להחמיר בתבשיל שאינו מבושל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שאם מניח אותו על האש לפני כניסת השבת, כיוון שיגיע לבישולו רק בתוך השבת והפעולה מתייחסת לאדם, הרי זה נראה כעושה אותה בשבת. לפיכך, יש להחמיר לדעתם, שלא להשהות שום תבשיל שלא התבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום, ואף על פי שהכירה גרופה.

וז"ל הרשב"א בסוגייתנו:

"והאי תבשיל דתנן במתניתין יש לי לומר דלמאן דאמר "לשהות" תנן אם הסיקוה בקש ובגבבה אפילו אינה גרופה ואי נמי בגפת ובעצים בגרופה וקטומה משהין עליה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי. דהא טעמא משום חתויי גחלים ובקש ובגבבא ואי נמי בגפת ובעצים כשגרף וקטם ליכא בכירה משום חתוי גחלים וכל שכן במאכל בן דרוסאי וכל שכן במצטמק ויפה לו. אבל למאן דאמר "להחזיר" תנן אבל לשהות משהין אע"פ שאינה גרופה ואינה קטומה - האי תבשיל דמתניתין דוקא בשהגיע למאכל בן דרוסאי וכדתני בהדיא חנניה כל שהגיע למאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, אבל בשיל ולא בשיל שלא הגיע בישולו למאכל בן דרוסאי לא[4] ".

כשיטה זו נראה שהסכימו רוב הפוסקים. שיטה זו מוכרחת היא לכל הפוסקים הסוברים שיש בישול מן התורה עד שיתבשל כל צרכו, וכיוון שברור שהתרנו לשהות קדירה שמבושלת כמאכל בן דרוסאי אם היא גרופה, ברור שיש להתיר גם בפחות ממאכל בן דרוסאי שהרי בכל מקרה אנו נמצאים בגבולות בישול דאורייתא, ועל כורחך שאין חילוק ביניהם לעניין זה.

שני ראשונים מצאנו שחולקים וסוברים שאסור להשהות תבשיל שלא התבשל כמאב"ד אפילו באש גרופה:

1. רבינו יונה (הובא ברא"ש שבת פרק ג' סי' א'):

"כתב ה"ר יונה ז"ל שאין בזה תמהון דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק ויפה לו דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי משהינן אותו על גבי גרופה וקטומה אבל ודאי אין צולין אותו אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואפילו לדעת שיגרוף ויקטום הגחלים"

2. בחידושים המיוחסים לר"ן (לח. ד"ה איבעיא) כתב:

"אבל בשיל ולא בשיל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור בין בשהייה בין בחזרה ואע"פ שהיא גרופה מפני שהוא כמבשל בשבת"

ברבינו יונה אמנם לא פירש את סיבת האיסור, אך בחידושים המיוחסים לר"ן פירש הטעם כפי שנתבאר למעלה. אמנם יש להקשות על שיטה זו מהסוגיה בסוף הפרק הראשון (יח:)

"והשתא דאמר מר: גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא[5] - שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא מאי טעמא - כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי גחלים".

כיוון שכך מותר להשהות קדירה חייתא גם בכירה או בתנור שאינו גרוף וקטום. לשיטה זו קשה להבין את ההיתר של קדירה חייתא, שהרי היא בודאי מתבשלת בשבת. ואע"פ שאין חשש חיתוי יש לאסור מצד שנראה כמבשל כשם שאנו אוסרים תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו באש גרופה.

ואפשר שמפני זה כתב הרשב"א לפרש שיטת רבינו יונה הנ"ל מטעם חשש חיתוי, וז"ל:

"ויש לחלוק ולומר דכל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין ואפילו בגרופה וקטומה ולא בשהסיקוה בקש ובגבבה, משום דכיון דבשיל קצת ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אפילו בקש ובגבבה יהיב דעתיה ומחתה. וכענין שאמרו בעססיות ותורמוסין דכיון דצריכין בישול גדול יהיב דעתיה ומחתה ואפילו בקש ובגבבה שייך חיתוי בכי הא".

פירוש זה קשה מסברה, שכן חושש לחיתוי גם בכירה גרופה, ואף הרשב"א עצמו דחה אותו:

"ומיהו הראשון[6] נראה עיקר משום דבגרוף מיהא בכירה ליכא למיחש ולמיגזר למידי".

בכל אופן חובה עלינו ליישב דברי החידושים המיוחסים לר"ן[7], שנקט בפירוש הטעם של נראה כמבשל. וכך נראה לפרש הדברים: קדירה שהתחילה להתבשל, והאדם מצפה לסיום בישולה תוך זמן קצר יחסית, הוא מלווה את התהליך ונראה כשותף לביצועו. ולכן חששו חז"ל שייראה כמבשל אע"פ שעושה זאת מערב שבת, כיוון שמלווה את התהליך בשבת. אבל בקדירה חייתא שאדם מניחה על האש ומסיח לגמרי דעתו ממנה, אין לחוש שייראה כמבשל מפני שאינו מלווה את הבישול, וגם אין לחוש לחיתוי מאותו הטעם, ולפיכך התירו להשהותה גם בכירה שאינה גרופה.

יודגש, שלהלכה הכריע הש"ע להתיר להשהות על כירה גרופה אפילו אם לא התבשל כמאב"ד, וכדעת רוב הראשונים. אולם בביאור הלכה העיר:

"עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה".

ונראה שהוא חושש לחומרא לכתחילה לדעה זו.

על פי האמור לעיל אם נחזור לסוגיית הגמרא נראה כי ניתן לפרש את מחלוקת התנאים באחת משתי הדרכים הבאות:

1. חנניה וחכמים מודים שעקרונית יש לגזור שלא להשהות קדירה מחשש חיתוי בגחלים, אלא שנחלקו בגבולות החשש. לדעת חנניה אין לחוש יותר אם התבשיל התבשל כמאכל בן דרוסאי, ולדעת חכמים החשש נמשך גם לאחר מאב"ד.

2. חנניה וחכמים חלוקים עקרונית על עיקר הגזירה של חשש חיתוי. לדעת חנניה אין גזירה של חשש חיתוי כלל, ומה שאסרו עד מאכל בן דרוסאי הוא מטעם אחר שנראה כמבשל. הסבר זה בדעת חנניה נוח יותר אם נפרש כדעת הראשונים האוסרים כל שהייה אם לא הגיע למאב"ד אפילו בכירה גרופה. אבל הוא אפשרי גם אם נתיר להשהותו בכירה גרופה משום שיש לומר שהגריפה מועילה גם לסלק החשש של מחזי כמבשל[8]. לאחר מאב"ד אין לדעתו שום חשש ומותר להשהותו[9].

חכמים יכולים להסכים עמו בגדרי האיסור עד מאב"ד, דהיינו שיש בעיית מחזי כמבשל לצד חשש חיתוי גחלים, ולאחר מאב"ד אין יותר בעיית מחזי כמבשל ונותר רק חשש חיתוי, ואפשר שלדעתם קיים רק החשש חיתוי בלבד, וזהו טעם האיסור לדעתם בכל שלבי הבישול.[10]

בירור שיטת חנניה

הגמרא בדף לז: הביאה את מחלוקת האמוראים בעניין תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן התיר להשהותו על כירה שאינה גרופה, ורב ושמואל אסרו. הדרך הפשוטה להסביר היא שהדיון בעניין מצטמק ויפה לו הוא רק אליבא דחכמים, שהרי לחנניה מרגע שהתבשיל מבושל כמאכל בן דרוסאי, כבר התירו להשהותו על כירה שאינה גרופה וקל וחומר אם נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו.

אמנם בעל המאור, שפסק כחנניה, וביקש להתמודד עם הדיון בעניין מצטמק ויפה לו, חידש את הגישה הבאה:

"ולדברי רבינו האי דעתנו נוטה דלא מפלגינן בשהיות.. אלא כולהו שריאן בכל שהוא כמאכל בן דרוסאי והני מילי במצטמק ורע לו אבל מצטמק ויפה לו לבני מדינחא (= אנשי המזרח) דמקרבי לרב ושמואל אין משהין ע"ג כירה שאינה גרופה ואינה קטומה אע"פ שבישל כל צרכו".

דהיינו לדעתו הדיון בעניין מצטמק ויפה לו רלוונטי גם לחנניה. על כך הגיב הרמב"ן:

"והנה בעל המאור ז"ל הוסיף לנו תימה בדבריו שהוא הורה דכל כמאב"ד אין משהין בכירה שאינה גרופה וקטומה במצטמק ויפה לו לדברי הכל, והכלל לדעת הזה כל מצטמק ויפה לו אסור[11] בבשל כל צרכו וכל מצטמק ורע לו מותר משנתבשל כבן דרוסאי. ואלה דברי תוהו שכל מאכל בן דרוסאי מתבשל ומצטמק ויפה לו עד שיתבשל כל צרכו כמאכל שאר בני אדם והוא צריך חיתוי הגחלים עד שיתבשלו ויסתלק משם יותר ויותר מן המבושל כל צרכו"

ונראה שיסוד מחלוקתם של בעל המאור והרמב"ן בשיטת חנניה תלוי בהבנת ההיתר במאכל בן דרוסאי. הרמב"ן הבין שמרגע שהתבשיל מבושל כמאב"ד אין בו יותר חשש חיתוי לחנניה. שכן הואיל וראוי כך לאכילת דחק, לא יבוא לחתות. וכך כתב במשנה ברורה בסי' רנג ס"ק לז:

"דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם".

כיוון שכך ברור שאין מקום לחשוש במצטמק ויפה לו, מקל וחומר, שהרי כבר ראוי לאכילה נורמלית. אולם בעל המאור סובר שחנניה רואה את חשש חיתוי בראייה מורכבת. יש בזה שילוב של שני פרמטרים: מוטיבציית חיתוי, ולעומתה הסיכוי והסיכון של תועלת החיתוי.

כל זמן שהתבשיל לא הגיע למאב"ד המוטיבציה לחיתוי גדולה, והסיכון של חריכת התבשיל קטן יחסית. אבל משנתבשל כמאב"ד, המוטיבציה קטנה, וממילא תיקח יותר בחשבון את הסיכונים, ולכן אם הוא תבשיל שמצטמק ורע לו יש להתירו כבר משעה שהוא כמאב"ד, מפני שחושש שייחרך על ידי החיתוי, ובנוסף קיימת האפשרות שגם בלא חיתוי יתבשל לגמרי[12], ואם הוא תבשיל שמצטמק ויפה לו יש לאסרו אפילו מבושל כל צרכו, מפני שאין בו שום סיכון, ויש בו סיכוי גבוה לצימוק יפה. אמנם, בזה נחלקו האמוראים מפני שלמרות הסיכוי הגבוה, המוטיבציה לחיתוי נמוכה מאוד.

נראה לי, שגם התוספות הבינו את חנניה כבעל המאור. בבואם להוכיח שרב חולק על חנניה הם כותבים (לז. ד"ה אא"ב):

"ורב דלא כחנניה דהא חנניה שרי במצטמק ויפה לו דהא דתנן אין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא כחנניה וביצה אמרינן לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ורב אסר לקמן במצטמק ויפה לו".

תוס' מוכיחים שחנניה מתיר מצטמק ויפה לו מפני שהתיר לצלות ביצה אם נצלתה מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי[13], אע"פ שביצה היא מצטמק ויפה לו. ומשמע מדבריהם שאינם מסתפקים בכך שהתיר מאב"ד כדי להוכיח שמתיר מצטמק ויפה לו, כדברי הרמב"ן, אלא כשיטה העקרונית של בעל המאור, שהיתר מאב"ד אינו מתיר בהכרח מצטמק ויפה לו.

שיטה קרובה לזו של בעה"מ, מצאנו בדבריו של רב האי גאון המובאים ברשב"א בסוגיין:

"והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן ונסתייעה בפירוש דאמר ר' ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו... וסייעיה עוד רבא תרוייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר' יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו... נמצא המותר בשני פנים שחמו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן"

מדברים אלה מסיק הרשב"א:

"אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן משמע שהוא ז"ל סבור דרב שמואל בר' יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמועינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי, אע"ג דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתי... דאלמא טפי אסיר נתבשל כל צרכו וצריך להצטמק ויפה לו מלא נתבשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין רע לו"

לשיטה זו חנניה מתיר כל תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אבל כשנתבשל כל צרכו יש לחלק בין מצטמק ורע לו שפשוט שמותר לבין מצטמק ויפה לו שיש מקום לאסור כיוון שמבושל כל צרכו וחיתוי מועט מועיל לו,יש לחשוש שיעשה כן. אז יש מקום להתיר כי המוטיבציה לחיתוי קטנה מאוד במבושל כל צרכו. זוהי המחלוקת של האמוראים בסוגיה לז: לדעה זו, האם מוקד החשש נעוץ בסיכויי התועלת או במידת הנחיצות של החיתוי.

הרמב"ן שהיה מודע לאפשרות זאת דחה אותה מכל וכל. לשיטתו, חנניה מתיר לגמרי ממאכל בן דרוסאי, וכל הדיון בעניין מצטמק ויפה לו הוא רק אליבא דחכמים. וז"ל בחידושיו (לז. ד"ה מהו לסמוך) :

"ואם יאמר לך אדם דלמא כמאכל בן דרוסאי שרי לשהות לפי שהוא מסיח דעתו מלאכול עד למחר ולמחר הרי כבר נתבשל ונצטמק, אבל כשהוא מבושל כל צרכו ואינו צריך אלא להצטמק ויפה לו אסור שהוא אוכלו בלילה ואתי לחתויי ... ודברי הבאי הן דבמאכל בן דרוסאי ללילה קבעי ליה ולא מסח ליה דעתיה מיניה כלל, וחנניא כלל גדול קאמר כל שהוא כמאכל ב"ד וממנו ולמעלה בין מצטמק בין מתבשל".

סיכום

לדעת חנניה יש להתלבט אם מתיר להשהות תבשיל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי בכירה גרופה, ספק זה הוא גם אליבא דחכמים.

בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש להסתפק בדעתו אם מתיר ממאב"ד לגמרי - כשיטת הרמב"ן. או שאף הוא מסכים שיש לאסור אח"כ אם מצטמק ויפה לו- ממאב"ד. ולא התיר ממאב"ד אלא במצטמק ורע לו, או שמא ממאב"ד יש להתיר בכל אופן ורק כשנתבשל כל צרכו יש לדון לאסור במצטמק ויפה לו.

 


 

[1] בשיעור זה לא נעמוד על דרכו הייחודית של רש"י בפירוש גזירת שהייה ויחסה להטמנה, שהראשונים עסקו בה רבות, והאריכו להקשות על דבריו. עמדנו על שיטתו במבט רחב על כל סוגיית דרכי חימום מאכלים לקראת השבת ובמהלכה בתוך עלון שבות 146 : "בגדרי שהייה והטמנה בשיטת רש"י".

[2] הצורך בגריפה בהחזרה יוסבר בשיעור של החזרה.

[3] בהזדמנות זאת נזכיר את המפורסמות (שמקצת אנשים טועים בזה בימינו): "ערב שבת" הוא יום ששי עד כניסת השבת. "ליל שבת" הוא משעת כניסת השבת ועד בוקרו של יום השבת.

[4] היינו באינו גרוף, אבל בגרוף מותר דלא גרע מחכמים.

[5] פרטי דין זה יתבארו בהמשך הדיון.

[6] כוונתו לפירוש הראשון שלו, שמתיר כל תבשיל בכירה גרופה.

[7] היה מקום להעלות הצעה אחרת: היתר קדירה חייתא נאמר בסוגיה רק לדעת חכמים שהאיסור הוא רק מפני חשש חיתוי אבל לסוברים שהאיסור הוא מצד מחזי כמבשל יש לאסור קדירה חייתא, ומדויקים הדברים בלשון הגמ' שם: "והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה ...". אולם, אי אפשר להעלות הצעה כזו בדעת בחידושים המיוחסים מפני שהוא פוסק מחד להתיר קדירה חייתא, ומאידך אוסר שהיית תבשיל שאינו כמאב"ד בכירה גרופה.

[8] עיין להלן בעניין החזרה על דעות הראשונים שסוברות שהדרישה לגרוף וקטום בהחזרה היא כדי לסלק בעיית מחזי כמבשל.

[9] גישה זו הרואה באיסור עד מאב"ד חשש מחזי כמבשל, סבירה מאוד לשיטות הראשונים שאיסור בישול הוא עד מאב"ד, ואין בישול לאחר מאב"ד, ואפשר שזוהי שיטת חנניה. כך נראה לכאורה מפשט הסוגיה שהוזכר שם השיעור של מאב"ד לעניין היתר שהייה ולעניין בישולי עכו"ם, וידוייק ברש"י שם שכתב: "וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן אם מתבשל והולך בשבת". נראה מדבריו שהבעיה עד מאב"ד היתה העובדה שהוא מתבשל והולך ולא בעיית חשש חיתוי.

[10] נ"ב שזוהי שיטת רש"י, עיין על כך להלן בפרק ג' - עמדת הראשונים להלכה.

[11] נראה בעיני שכוונת הרמב"ן היא שמצטמק ויפה לו, אסור אפילו במבושל כל צרכו.

[12] עיין תוס' לו: סוף ד"ה חמין: "דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן"

[13] עיין המשנה יט: והגמרא שם כ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)