שיעור 17 - דיונים שונים בפירות שביעית

  • הרב מתן גלידאי

דינים שונים בפירות שביעית

א. שימושים שונים בפירות שביעית

במשנה בשביעית נאמר:

"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך... וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר" (פ"ח, מ"ב).

המשנה מחלקת בין תרומה ומעשר שני לבין שביעית: פירות תרומה ומעשר שני ניתנו לאכילה ושתייה בלבד, וכן לסיכה שנחשבת כשתייה לעניין זה, כיוון שהשמן נספג בגוף, בדומה לשתייה[1], ואילו פירות השביעית ניתנו גם להדלקת הנר, שבה הפרי אינו נכנס אל הגוף, וההנאה ממנו מתקבלת באופן עקיף יותר.

למעשה, מהגמרא בסוכה (מ.) ובבבא קמא (קא:-קב.) עולה, שהדלקת הנר היא רק דוגמא, וניתן לנצל את פירות השביעית למגוון רחב של שימושים, בניגוד לפירות תרומה ומעשר שני. הדבר נלמד מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה": מצד אחד נאמר "לאֹכלה", ומשמע שפירות השביעית ניתנו לאכילה בלבד, ומצד שני נאמר "לכם", ומשמע שהפירות ניתנו "לכל צרכיכם". מכאן, קובעת הגמרא, שפירות השביעית ניתנו למגוון הנאות ושימושים, אולם רק כאלו הדומים לאכילה[2].

מהגמרא עולה, שכדי שהנאה תוגדר כדומה לאכילה עליה למלא שני תנאים:

א. היא צריכה להיות שווה לכל נפש, למעט הנאות המועילות לאנשים מסויימים בלבד. מסיבה זו אין להשתמש בפירות שביעית לצרכים רפואיים, כגון להכין מהם תרופות ומשחות, או לאכול אותם בדרך שבה נוהגים רק אנשים חולים, ולא אנשים בריאים.

ב. ההנאה צריכה לבוא יחד עם כילוי הפרי ("הנאתו וביעורו שווה"), כמו שקורה באכילה. מסיבה זו אין להשתמש בפירות השביעית להסקה, כיוון שההנאה מחומם של העצים אינה באה אלא לאחר שהתבערו ונעשו גחלים. וכך גם אין להשתמש בפירות שביעית לכיבוס, שכן עם שריית הבגד בחומר הכיבוס נפסד החומר ואינו ראוי למאכל, ואילו ההנאה מהכביסה תגיע רק מאוחר יותר, כשהבגד יהיה נקי, או כשילבש אותו.

מדברי הר"ש (פ"ד, מ"ז) עולה, שהאיסור להשתמש בפירות שביעית להנאות שאינן דומות לאכילה, הוא חלק מן האיסור להפסיד פירות שביעית ("לאכלה - ולא להפסד"). לאחר שהתורה מגדירה כיצד יש להשתמש בפירות, הרי ששימושים אחרים מסיטים את הפירות מייעודם, ונחשבים כקלקול הפירות.

למעשה, אין הרבה הנאות שימושיות העומדות בקריטריונים הללו. בגמרא נזכרות שלוש הנאות מותרות, מעבר לאכילה ושתייה: סיכה, צביעת בגדים, והדלקת הנר. כיום, סיכה בשמן אינה מקובלת כל כך אצל אנשים בריאים (עיין רמ"א או"ח שכ"ז, א ומשנ"ב שם סק"ד), ויש אחרונים שבאמת אסרו לסוך בימינו בשמן שביעית, מאחר שאין להשתמש בפירות שביעית אלא בדרך מקובלת, כפי שעולה מדברי המשנה (משפטי ארץ כ"ד, ה בשם הגריש"א). גם צביעת בגדים בפירות אינה דבר שכיח אצלנו, כך שמבחינה מעשית פירות השביעית משמשים לנו בעיקר לאכילה ושתייה, ולפעמים גם למאור (בעיקר כשמדליקים בשמן זית של שביעית)[3].

ב. קיום מצווה בפירות שביעית

האם מותר לקיים מצווה בפירות שביעית, כגון לעשות קידוש או הבדלה ביין של שביעית, או להדליק נרות שבת או חנוכה בשמן של שביעית? לכאורה מותר לנצל את פירות השביעית לכל שימוש המסב הנאה לאדם, ואין שום סיבה לומר, שכאשר פעולה זו מועילה בנוסף לכך גם לקיום מצווה, יש בכך בעיה כלשהי בהלכות שביעית.

אמנם, הירושלמי (שבת פ"ח, ה"א) הסתפק, האם יין של שביעית כשר לארבע כוסות, והאחרונים באמת התקשו להבין מהו שורש הספק. יש מי שהציע לומר, שמאחר שיש בכך גם קיום מצווה, ייתכן שהנאת האדם בטלה ביחס להנאת המצווה, ואין כאן הנאת אכילה רגילה (משמרת הבית (בסוף בית רידב"ז) דף כ"ד, ד"ה "ואולי"). אחרים הציעו, שבאכילת פירות שביעית יש קיום מצווה, ו"אין עושים מצוות חבילות חבילות" (הר צבי זרעים ח"ב, סי' נ"ג). ויש שתלו את ספק הירושלמי בשאלות אחרות, שאינן מענייננו (עיין פני משה, קרבן העדה, אור שמח הל' שבת פכ"ט, הי"ד ועוד). בכל מקרה, הירושלמי מסיק שניתן לקיים מצוות ארבע כוסות ביין שביעית, כך שלמסקנה אין מניעה לקיים מצוות בפירות שביעית, ובלבד שיש לאדם הנאה מכך, מעבר לקיום המצווה.

לכן, ניתן להשתמש ביין של שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות. הרידב"ז (ה', יח) אפילו המליץ להשתמש למצוות אלו דווקא ביין זה, ש"הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי" (ברכות לט:)[4]. אמנם, יש לשמור על היין מפני הפסד, ולכן אין למלא את כוס ההבדלה כך שתעלה על גדותיה ותישפך, ואין להטיף מן הכוס באמירת עשר המכות וכדומה, אא"כ מחזירים אחר כך את היין לתוך הכוס או הבקבוק, וכן אין לכבות את נר ההבדלה ביין[5].

באופן דומה, ניתן להדליק נרות שבת ויום טוב בשמן של שביעית. אמנם בדרך כלל מדליקים את הנרות במקום המואר ממילא ע"י חשמל, כך שלכאורה אין כאן הנאה מן האור אלא הנאת מצווה בלבד, אולם למעשה כל המצווה להדליק נרות לא נועדה אלא להאיר, ומה שאנו נוהגים להדליק נרות בברכה אע"פ שהמקום כבר מואר, הוא משום שבכל תוספת של אור יש משום שלום בית ושמחה יתרה (משנ"ב רס"ג, ס"ק ל"ה), וממילא כשם שסברה זו מועילה לברך על הדלקת נרות, כך היא מועילה להדליק נרות בשמן של שביעית (תורת הארץ ח', מז; ברית עולם ה', סח)[6].

האחרונים נחלקו האם מותר להדליק נרות חנוכה בשמן של שביעית. המחלוקת תלויה בשאלה, האם נרות אלו מסבים הנאה לאדם מעבר להנאת קיום המצווה. מרבית האחרונים פסקו לאסור, הואיל ואסור להשתמש באורם של הנרות, כך שאין כאן שום הנאה מעבר לקיום המצווה (הגהת רידב"ז על פאת השולחן ה', ט; אמרי יושר א', ק; תורת הארץ ח', מז). ואילו הגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ב) פסק להתיר, בטענה שהאדם נהנה מכך שנרותיו מפרסמים את הנס[7], ואף שהוא חפץ בפרסום זה משום המצווה שבדבר, אין מתחשבים בצורך שיש לו בהנאה זו, אלא רק בשאלה האם יש לו הנאה או לא, וכמו שמותר להדליק נרות שביעית כדי לעסוק ברפואה או כדי לשבור כלים לאור הנרות, כיוון שהאדם נהנה מן האור, אף שהוא זקוק לו לשם מטרות שאינן מצדיקות שימוש בפירות שביעית כשלעצמן[8].

ג. האכלת בעלי חיים בפירות שביעית

מן הפסוקים בפרשת בהר ניתן להבין, שאין חילוק בין אדם לבעלי חיים בנוגע לאכילת פירות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ברם, מן הפסוק בפרשת משפטים לומדת התורת כהנים, שאין הדבר כך:

" 'ואכלו אביוני עמך' - הראוי לאדם - לאדם, והראוי לבהמה - לבהמה" (בהר, פרק א', ז).

יבול השביעית בכללו נועד הן לאדם והן לבעלי חיים, אולם יש לחלק בין שני סוגים של יבול: מה שראוי לאכילת אדם ייאכל דווקא ע"י אדם, ומה שראוי רק לבעלי חיים ייאכל דווקא על ידם[9]. לכאורה, דין זה מובן ביחס לבעלי חיים שאינם שייכים לאדם, אולם יש לתמוה מדוע אסור לאדם לתת פירות שביעית לבהמה השייכת לו, הרי הוא מרוויח מכך, ופירות השביעית הרי נועדו לא רק לאכילה, אלא לכל הנאה שבאה יחד עם הכילוי, כפי שהתבאר לעיל. התשובה היא, שכאשר בהמתו של האדם אוכלת, הדבר אינו מסב לו הנאה, אלא רק רווח. 'הנאה' לעניין זה היא רק כאשר האדם נהנה בגופו מן הפירות, ואפילו בצורה עקיפה, כגון כאשר צובעים את בגדיו בפירות שביעית, אבל אכילת בהמתו אינה מסבה לו הנאה אלא רק מועילה לו מבחינה כלכלית, והתורה לא התירה אלא הנאה.

מדברי המשנה (פ"ח, מ"א) עולה עוד, שפירות שביעית הראויים רק לבהמה, מותר להשתמש בהם לצרכים רפואיים של האדם, אף שאסור לעשות כן בפירות הראויים לאדם, כפי שהתבאר לעיל. גם כאן הסברה היא, שכל הנאה של גוף האדם, אפילו עקיפה, חשובה יותר מאשר הרווח הקיים באכילת בהמה. לכן, כל שימוש לצורך האדם בפירות הראויים רק לבהמה, נחשב עילוי של הפירות ולא הפסדם, בתנאי שמדובר בשימוש מקובל בפירות אלו, ואילו שימוש לבהמה בפירות הראויים לשימוש האדם נחשב הפסד של הפירות ואסור.

ד. האכלת גויים

בפרשת בהר נאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (כ"ה, ו). וכך דורשת התורת כהנים:

" 'לכם' - ולא לאחרים... 'ולשכירך' - מן הגוי. 'ולתושבך' - מן הגוי. 'הגרים עמך' - לרבות את האכסניא" (שם, ו-ז).

הראב"ד והר"ש מסבירים, ש"אחרים" כאן הם נכרים. התורה אוסרת, אפוא, להאכיל נכרים בפירות שביעית, אלא אם כן הם סמוכים על שולחנו של היהודי, כמו פועל או אורח. הרמב"ם (פ"ה, הי"ג) מסביר, שההיתר לתת פירות שביעית לפועל נובע מכך שהוא נחשב כאחד מאנשי ביתו של היהודי, ולכן היתר זה מוגבל לפועל המועסק לתקופת זמן ממושכת של חודש לפחות. הרמב"ם אינו מנמק את ההיתר לתת פירות שביעית לאורח נכרי. מהר"י קורקוס מוסיף, שהאכלת גוי שאינו עומד בגדרים הנ"ל נחשבת כהפסד הפירות.

יש מקום לתלות את האיסור בקדושת הפירות: כשם שפירות תרומה מותרים לכהנים ולא לזרים, כך פירות שביעית מותרים ליהודים ולא לגויים. בפירות יש קדושה, ואכילת הגוי מחללת אותה. אולם לפי זה קצת קשה, מדוע מותר לתת פירות שביעית לפועלים ולאורחים.

לכן סביר יותר לתלות את האיסור בייעוד הפירות, ולא בקדושתם. התורה ייעדה את פירות השביעית לעם ישראל, כך שאכילת גויים מפספסת את ייעוד הפירות, וממילא נחשבת הפסד. ברם, כשם שהפירות נועדו לאו דווקא לאכילה, אלא "לכל צרכיכם", כך הם נועדו לאו דווקא לאכילת היהודי עצמו, אלא לכל צרכי האכילה של בית היהודי, לרבות אכילת הפועלים הנחשבים כבני בית. אורח אמנם אינו נחשב כבן בית, אולם כיבוד האורחים הוא ודאי אחד מצרכי האכילה של הבית[10].

ברם, החזון איש (י"ג, כו) והגרש"ז (מנחת שלמה, סי' מ"ו) לא קיבלו סברה זו, וטענו שלא סביר לחלק ברמה העקרונית בין אורח שבא לרגע לבין סתם גוי, ועל כורחנו שאין כאן דין עקרוני מן התורה, אלא איסור דרבנן בלבד, וחכמים הקלו באורח, משום איבה. מדברי החזון איש (י', יד) והמקדש דוד (נ"ט, ה ד"ה "אמרינן") נראה, שמדובר באיסור צדדי, הנובע מן החשש שהגוי לא ידע לאכול את הפירות כראוי על פי דיני קדושת השביעית. אמנם הגוי אינו מצֻווה על דינים אלו, אולם היהודי מצֻווה עליהם, וכאשר הוא נותן את הפירות לאדם שלא יאכל אותם על פי אותם כללים, הוא גורם בעקיפין להפסד הפירות.

ה. הוצאת הפירות לחו"ל

מקור האיסור וטעמו

המשנה אוסרת להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחו"ל:

"אין מוציאין שמן שרפה (=שמן תרומה שנטמא) ופירות שביעית מהארץ לחו"ל. אמר ר' שמעון: שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ" (פ"ו, מ"ה).

מקור האיסור במה שנאמר בפרשת בהר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (כ"ה, ז), כפי שדרשה התורת כהנים:

" 'אשר בארצך' - מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס. אמר ר' שמעון: שמעתי בפירוש שמוציאים לסוריא ואין מוציאים לחוצה לארץ" (פרק א', ט).

לפי פשטות דברי התורת כהנים, איסור זה הוא מן התורה, והוא נוגע קודם כל לאכילה: אין לאכול פירות שביעית בחו"ל, אלא רק "בארצך". לפי זה נראה, שהאיסור להוציא את הפירות מן הארץ נובע מן העובדה שאסור לאכול אותם שם, כך שהבאתם לשם פוגעת באפשרות לאוכלם, ויש בה משום הפסד. גם כאן ניתן להתלבט, האם שורש האיסור בקדושת הפירות או בייעודם. לפי האפשרות הראשונה, כשם שישנם דברים שחייבים לאכול דווקא במקדש או דווקא בירושלים, כך פירות שביעית, שיש בהם קדושה מסויימת, יש לאכול דווקא בארץ ישראל, הקדושה יותר מארצות אחרות. ואילו לפי האפשרות השנייה, הפירות שגדלו בארץ ישראל בשנה השביעית מיועדים דווקא לציבור הנמצא בארץ, כך שאכילתם בחו"ל מחטיאה את ייעודם.

הר"ש סיריליאו על המשנה הולך בכיוון דומה לאפשרות הראשונה, אלא שלדעתו הסדר הלוגי של האיסורים הוא הפוך: קודם כל קדושתם של הפירות מחייבת להשאיר אותם בארץ, ולא להוציא אותם לחו"ל, ומכאן נובע האיסור לאכול את הפירות שיצאו לחו"ל: כשם שקודשים שיצאו מן המקדש נאסרים באכילה, כך גם פירות שביעית שיצאו מן הארץ. לדבריו נראה שפירות שיצאו מן הארץ נאסרים באכילה עולמית, אפילו אם יחזירם לארץ ישראל. השוואה זו מעצימה מאוד את קדושתם של הפירות.

ברם, מרבית הראשונים והאחרונים פירשו את האיסור בדרך שונה לגמרי, וסברו שאין כאן אלא איסור דרבנן, ולא דין עקרוני[11]. לדעת הר"ש, הרא"ש, ברטנורא (שלושתם על המשנה) ואחרים, האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל מסתעף ממצוות הביעור. כפי שנראה בעתיד, כאשר מגיעים למצב שבו לא נותרים פירות בשדה, על כל מי שמחזיק פירות שביעית חלה מצווה לבערם. הראשונים נחלקו בשאלה כיצד מתקיימת מצווה זו, כשהדעה הרווחת היא, שיש להוציא את הפירות מן הבית ולהפקירם, ואחר כך יכול כל אחד לזכות בהם. בפשטות, מצווה בו באה לשמר את המצב שבו כולם יכולים לאכול מן הפירות במידה שווה. כל זמן שיש פירות בשדה, יכול כל אחד לקחת אותם משם, אולם משעה שאין פירות בשדה, אלא רק בבתי האנשים, ישנו חוסר שוויון בנוגע לאפשרות האכילה, ולכן מוטל על כל אחד להוציא את הפירות שבביתו החוצה ולהפקירם, וכך תהיה שוב הזדמנות שווה לכולם לאכול.

מצוות הביעור נלמדת מן הפסוק שהוזכר לעיל: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כפי שדרשה התורת כהנים: "מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת בשדה (=שיש פירות בשדה) - בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית" (שם, ח). ומכאן הסיקו כנראה הר"ש וסיעתו, שגם הדרישה של "בארצך", העולה מאותו פסוק, אינה נוגעת לאכילה אלא לביעור: הביעור חייב להיות בארץ, ולא בחו"ל.

למעשה, כך נראה מן התוספתא:

"פירות שביעית שיצאו חוצה לארץ מבערן במקומן, דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מביאן לארץ ומבערן בארץ, שנאמר 'בארצך תהיה כל תבואתה לאכֹל' " (פ"ה, ה"א).

בדברי ר' שמעון בן אלעזר ברור, שהמילה "בארצך" אינה מגבילה את האכילה, אלא את הביעור. וממילא ניתן להבין, שמה שנאמר בתורת כהנים, שאין לאכול את הפירות בחו"ל, נוגע רק למצב שהגיעה שעת הביעור, שאסור לאכול את הפירות עד שיבערם, ואסור לבערם בחו"ל אלא בארץ, אבל קודם שהגיעה שעת הביעור, אין איסור לאכול את הפירות בחו"ל.

לפי זה, התורה אינה דורשת שהפירות ייאכלו בארץ, אלא רק שהם יעמדו לרשות תושבי הארץ, שיוכלו לאכול אותם היכן שירצו. בשלב הראשון, כשהפירות עדיין בשדה, הם עומדים ממילא בפני תושבי הארץ, אולם החידוש הוא, שגם בשלב השני, שבו כולם מוציאים את הפירות מן הבית ומעניקים לציבור הזדמנות חוזרת לזכות בהם, צריך הדבר להיעשות דווקא בארץ, כך שהזדמנות זו תינתן דווקא ליושבי הארץ, ולא ליושבי חוץ לארץ.

כך הבינו כנראה הראשונים הנ"ל, ולפי זה כתבו, שהאיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל הוא רק גזירה מדרבנן, שמא יישארו הפירות בחו"ל עד זמן הביעור, ובעליהם לא ידאג לחזור לארץ כדי לבערם, וכך לא יקיים את מצוות הביעור כהלכתה.

דא עקא, שהגמרא בפסחים (נב:) מביאה את מחלוקת רבי ורשב"א, וקובעת שההלכה היא כדעת רבי, שפירות שביעית שיצאו לחו"ל מותר לבערם שם, ואין חובה להחזירם לארץ. לפי זה, לא רק שאין חיוב לאכול את הפירות בארץ, אלא מותר אפילו לקיים את הביעור בחו"ל, ואין חובה מן התורה להעמיד את הפירות לרשותם של תושבי הארץ דווקא. מדוע אפוא אסור להוציא את הפירות לחו"ל? הר"ש והרא"ש מסבירים, שגם לדעת רבי, יש בכל זאת עדיפות לבער את הפירות בארץ, ולכן אסור מלכתחילה להוציאם לחו"ל, ורק אם כבר יצאו לחו"ל, התירו חכמים לבערם שם, ולא חייבו להחזירם.

כך יוצא, שהאיסור להוציא פירות לחו"ל, לדעת הר"ש וסיעתו, הוא הרבה פחות עקרוני ממה שחשבנו בתחילה: מעיקר הדין אין איסור להוציא את הפירות לחו"ל, לאוכלם שם או לבערם שם. התורה לא ייעדה את פירות השביעית לתושבי הארץ דווקא, וגם קדושתם של הפירות אינה מחייבת לאוכלם בארץ ישראל. אולם חכמים קבעו שמלכתחילה יש לבער את הפירות בארץ, ולהעמידם בפני תושבי הארץ דווקא, ואסרו מלכתחילה להוציא את הפירות לחו"ל, שמא לא יחזירם לארץ בזמן הביעור. בדיעבד, אם הפירות כבר יצאו לחו"ל, מותר לאוכלם ולבערם שם.

הבנה אחרת של האיסור עולה מפירושי הראב"ד והמיוחס לר"ש על התורת כהנים (שם). לדבריהם, האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל אינו קשור כלל למצוות הביעור, אלא יסודו בחשש שפירות אלו יתחלפו בפירות חו"ל, וייאכלו בלא שמירה על דיני קדושת שביעית. לדעת הראב"ד, מאותה סיבה אסור גם לאכול פירות שביעית בחו"ל, אם משום מה יצאו לשם, כפי שמשתמע מפשטות דברי התורת כהנים. לדעה זו נראה שאיסור ההוצאה הוא רק מדרבנן, שהרי יסודו בחשש, ולא במשהו עקרוני.

היתרים שונים להוציא פירות שביעית לחו"ל

בדורות האחרונים מעמיד האיסור לייצא פירות שביעית קושי גדול בפני החקלאות בארץ. רבים מענפי הגידול של הפירות בארץ מייעדים אחוז ניכר מן התוצרת לשיווק בחו"ל. ויתור על ייצוא הפירות בשמיטה יגרום להפסד כספי ניכר, להפסד כמות גדולה של פירות שביעית שלא יימצאו להם קונים, וכן לאיבוד שווקים בחו"ל, שיעדיפו לקחת פירות מארצות אחרות גם בשנים הבאות. מסיבה זו ניסו פוסקי ההלכה למצוא היתרים שונים להוציא פירות שביעית לחו"ל.

הדיון בשאלה זו התעורר כבר בראשית ההתיישבות החדשה בארץ, כאשר השאלות המעשיות שעמדו על הפרק היו בעיקר ייצוא אתרוגים ויין. אחד הראשונים שנתן דעתו לבעיה זו היה הרידב"ז (ה', יח). לדעתו, מאחר שלדעת הר"ש וסיעתו, כל האיסור לייצא פירות שביעית הוא רק כדי שהביעור ייעשה בארץ, אין שום איסור לייצא את הפירות לאחר מועד הביעור. החקלאים יכולים, אפוא, להפקיר את הפירות ולחזור ולזכות בהם, כדי לקיים את מצוות הביעור, ולאחר מכן יוכלו להוציא את הפירות לחו"ל, ובפרט שיתגברו על איסור סחורה (ע"י הבלעה וכדומה).

אמנם, פתרון זה מועיל רק להבנת הר"ש, אבל לפי הראב"ד, שהאיסור נובע מן החשש שקדושת הפירות לא תישמר, אין משמעות לכך שזמן הביעור עבר. בעניין זה כותב הרידב"ז, שמאחר שלפי הראב"ד הבעיה בסופו של דבר היא החשש להפסד פירות שביעית, הרי שבמציאות הקיימת כיום לא שייך להחמיר בכך, שהרי אם לא נייצא את הפירות לחו"ל תלך לאיבוד כמות גדולה של פירות, ולא ייתכן שמתוך חשש לקדושת הפירות, נשאיר אותם להירקב[12].

ברם, הצעת הרידב"ז לייצא את הפירות לאחר זמן הביעור, היתה רלוונטית בנוגע ליין, שיכול להשתמר זמן רב, וכן בנוגע לאתרוגים, שהרידב"ז סבר שאין בהם חובת ביעור כלל, מאחר שכמות מסויימת של אתרוגים נמצאת על העצים כל הזמן. אולם הצעה זו אינה מועילה למרבית הפירות, המיוצאים היום כשהם טריים, ולא ניתן להמתין עד שיבוא מועד ביעורם. הצעה זו אינה מועילה היום אפילו לאתרוגים, כיוון שכיום המציאות היא שכל האתרוגים נקטפים לאחר סוכות, כך שיש בהם חובת ביעור.

אמנם, יש שכתבו, שכשם שהקל הרידב"ז לאחר שעת הביעור, כך ניתן להקל ולייצא פירות שביעית זמן רב לפני הביעור, אם ניתן להניח שעד הביעור כבר ייאכלו ולא יהיו בעולם (ספר השמיטה ח', א, ה ועוד). לפי זה, ניתן לייצא פירות טריים זמן רב לפני הביעור, ולייצא פירות המשתמרים לזמן רב לאחר מועד הביעור. ברם, הרבה אחרונים חלקו על הרחבה זו, או על סברת הרידב"ז בכלל (עיין משמרת הבית בסוף הרידב"ז, ובמשנת יוסף ב', כה), ולכן קשה לסמוך על סברה זו לבדה.

סברה אחרת להקל מבוססת על דבריו של תוס' בפסחים. הגמרא בפסחים (נב:) מספרת על רב ספרא, שהוציא חבית של יין שביעית מארץ ישראל לחו"ל, והתלבט היכן לבערה. תוס' (ד"ה "רב ספרא") תמהו איך נהג כך רב ספרא, הרי אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל. בתירוצם השני כותבים תוס', שרב ספרא נהג כך בטעות, וכן תירץ הר"ש על המשנה. אולם בתירוץ הראשון כותבים תוס', שהמשנה לא אסרה אלא להוציא פירות שביעית לאכילה, ואילו רב ספרא הוציא אותם לסחורה, על פי האופן שבו מותר לסחור בפירות שביעית[13]. שיטה זו פותרת, לכאורה, את כל הבעיה של החקלאות בימינו.

אולם האחרונים הרבו לתמוה על דברי התוס', שהרי אין סברה לומר שאסור לאדם להוציא מעט פירות שביעית לאכילת עצמו, אולם מותר לו להוציא כמות גדולה של פירות שביעית, שאותה יאכלו בסופו של דבר אנשים רבים. החזון איש (י"ג, ד) באמת נדחק וטען, שיש לגרוס בתוס' להפך: אסור להוציא לסחורה, אך מותר להוציא לאכילה. ויש שכתבו, שתוס' לא התכוונו לחלק בין אכילה לסחורה, אלא בין כמות קטנה לכמות מרובה: כיוון שממילא מותר לסחור רק בכמות קטנה, הרי שכמות כזו לא אסרו להוציא לחו"ל, ואפילו לאכילה (שמיטה כהלכתה ג', יז ועוד). ולפי זה מותר לאדם היוצא לחו"ל לקחת קצת צידה לדרך מפירות שביעית, וכן התירו לאדם החפץ בכך לקחת אתרוג מהארץ לקיום המצווה (שמיטה כהלכתה שם)[14], אולם אין בכך פתרון לבעיית החקלאים.

יש שהתירו לייצא פירות שביעית לחו"ל, במקרה שהעצים ניטעו מראש למטרה זו (הגר"ח ברלין, מובא ברידב"ז שם). הסברה בכך היא, שהאיסור לייצא מבוסס על ייעודם של הפירות לאכילת תושבי הארץ, וכאשר הייעוד הוא אחר, אין איסור. אמנם, רוב האחרונים חלקו על סברה זו (רידב"ז שם; מעדני ארץ י', ה ועוד).

מאחר שקשה למצוא סברה מרווחת להקל בסוגייה זו, רבים מן החקלאים המייעדים את פירותיהם לייצוא, משתמשים בפתרון של 'היתר מכירה'. לחלופין, יש הציעו פתרון ביניים, שעל פיו מוכרים לגוי רק את הפירות בתחילת גידולם, ולא את העצים. בדרך זו לא עוברים על איסור "לא תחנם", וגם לא מפקיעים את קדושת הפירות, ובכל זאת ייתכן שמתגברים על איסור הייצוא. הדבר מבוסס על שיטת המבי"ט (ח"א, סי' כ"א ו-של"ו), שאין חובת ביעור בפירות השייכים לגוי, כיוון שהגוי לא אמור להפסיד את ממונו. ממילא, אם איסור הייצוא נובע מחובת הביעור בארץ, איסור זה אינו קיים כאשר אין חובת ביעור. לפי הצעה זו, יש לעשות הסכם עם הקַניינים בחו"ל כבר בתחילת גידולם של הפירות, כך שהחקלאי יטפל בפירות בשליחותם של קַניינים אלו. רצוי גם שההוצאה לחו"ל תיעשה ע"י חברות תעופה וספנות זרות. כדי שההיתר יהיה מרווח יותר, רצוי גם לנהוג ע"פ הרידב"ז, ולייצא את הפירות לאחר הביעור, או זמן רב לפניו (עיין קטיף שביעית כ"ג, ה בשם הגר"א שפירא, ובמאמרו של הרב יעקב אריאל בתחומין ז').

פתרון זה מועיל רק לדעת הר"ש, שאיסור הייצוא מבוסס על חובת הביעור. לפי הראב"ד, שהאיסור נובע לחשש מפגיעה בקדושת שביעית, יש לסמוך על סברת הרידב"ז, שלא שייך לחשוש לכך כאשר האלטרנטיבה היא שהפירות יירקבו בארץ.

יש להוסיף, שמעבר לבעיית הייצוא, קיים גם איסור להאכיל גויים בפירות שביעית, כפי שראינו לעיל, והרי הייצוא נועד היום בעיקר לגויים. גם כאן אין ברירה אלא לסמוך על הסברה, שמאחר שהאיסור לתת פירות שביעית לגויים נובע מייעודם של הפירות ליהודים, או מן החשש שהפירות יגיעו לידי הפסד, לא שייך לחשוש לכך, כאשר הפירות יגיעו בכל מקרה לידי הפסד וריקבון.



[1] וכך לומדת המשנה בשבת (פו.): "מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים? - אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר 'ותבֹא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו' (תהילים ק"ט, יח)".

[2] בסוגייה זו כבר עסקנו בשיעור בעניין גדרי פירות שביעית, עיין שם. כאן נחזור על עיקרי הדברים בקיצור.

[3] בנוסף, ניתן להשתמש בפירות לצרכים שאינם מכלים אותם, כגון לקישוט או לריח.

[4] קביעה זו קשה, שכן הרידב"ז הוא מן הסוברים שאין מצווה באכילת פירות שביעית (בית רידב"ז ה', ו).

[5] לדעת הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון כ"ב), לכתחילה אין להבדיל על יין של שביעית כלל, כיוון שנהגו שנשים אינן שותות מיין הבדלה, ונמצא שהשימוש ביין למטרה זו ממעט את מספר האנשים הראויים לשתות אותו, ויש בכך משום הפסד. אולם, הרבה אחרונים חלקו על כך, הן משום שעצם ההנחה העקרונית, שמיעוט מספר השותים נחשב הפסד לעניין שביעית, שנויה במחלוקת (ראה מה שהבאנו בשיעור הקודם, הערה 4), והן משום שאין כאן הפסד בפועל, שהרי מה שלא יישתה יוחזר לבקבוק, ובכלל מה שנשים אינן שותות אינו אלא מנהג (עיין ברית עולם ה', ג; משפטי ארץ פרק כ"א, הערה 9; קטיף שביעית פרק ס"ג, הערה 30, ועוד).

[6] אמנם, עיין שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ג, הערה קעא, ובשמיטה כהלכתה פרק ג', הערה יב.

[7] הגרש"ז משווה את הדבר לבעל חנות שמדליק נרות שביעית סביב חנותו כדי לפרסמה, שהדבר ודאי מותר, כיוון שכל זמן שהנרות דולקים האדם נהנה מכך. הנאה מן הנרות יכולה להתקבל גם בלי עשיית פעולות לאורם.

[8] ובמנחת שלמה ח"ג, סי' קכ"ב הביא את דעת הרב עזרא אלטשולר, שכתב להתיר מטעם אחר על פי דעת הט"ז (או"ח תרע"ג, סק"ה), שכאשר מדליקים נר נוסף (שמש), מותר להשתמש באור כל הנרות, ולא רק באור הנר הנוסף, עיין שם, וראה גם שו"ת שבט הלוי ח"א, סי' קפ"ד.

[9] וכבר הזכרנו בעבר את פסיקת החזון איש (י"ד, י), שאסור לאדם לאכול דבר שראוי רק לבהמה ואין דרך בני אדם לאוכלו. עיין גם בשיעור בעניין הפקרת הפירות, שם התבאר שאע"פ שאין לתת לבהמה פירות שביעית הראויים לאדם, אין בכוחנו למנוע מבהמה האוכלת מעצמה פירות שביעית לעשות כן, שכן הפקרת הפירות צריכה להיות מוחלטת, ואין לנו בעלות על הפירות אפילו ביחס לבעלי חיים.

[10] אמנם, 'אכילה' לעניין זה היא רק אכילת אדם, שהיא חשובה, ולכן אין להאכיל בהמות בפירות שביעית הראויים לאדם, אף שאכילתן היא מצרכי האכילה של הבית.

[11] החזון איש (י"ג, ג) טען, שהעובדה שמותר להוציא פירות שביעית לסוריא, כמבואר במשנה ובתורת כהנים, מוכיחה שמדובר באיסור דרבנן, שהרי אזור זה נחשב מן התורה כחו"ל לכל דבר, ואילו היה איסור דאורייתא להוציא פירות לחו"ל, לא היינו מתירים להוציאם לסוריא.

[12] יש שכתבו שסברה זו מועילה לא רק לדעת הראב"ד, אלא גם לדעת הר"ש, התולה את האיסור בחובת הביעור, שהרי יש להניח שחכמים תיקנו לבער דווקא בארץ, מתוך רצון שהפירות ייאכלו ע"י יושבי הארץ - או מתוך הנחה שזהו קיום מובחר יותר של ייעוד הפירות ע"פ התורה, או מתוך דאגה לאנשי הארץ, שיהיה להם מה לאכול בשנה קשה זו. כך או כך, אין טעם להשתדל לקיים את הביעור דווקא בארץ, כאשר מדובר בכמות גדולה של פירות שאין מי שיאכל אותם בארץ (עיין 'שמיטה ממלכתית בארץ ישראל', פרק ט"ז, ובמאמרו של הרב יעקב אריאל בתחומין ז').

יש להוסיף, שבכל השנים ישנו איסור לייצא לחו"ל "דברים שיש בהם חיי נפש", כמו יינות, שמנים וסלתות, כמבואר בבבא בתרא צ:. כיום איש אינו חש לאיסור זה, כיוון שברור שהאיסור נועד להקל על יושבי הארץ, וכיום איסור כזה רק יכביד עליהם. השאלה היא, האם גם איסור הייצוא בשביעית נובע מאינטרס דומה, כך שניתן לבטל אותו באותו אופן. בניגוד לאיסור הקיים בשאר השנים, האיסור בשביעית אינו מתמקד רק בציבור, אלא גם בפירות עצמם, שיש בהם קדושה וייעוד, כך שקשה יותר לשנות את הדין על סמך השינוי באינטרס הציבורי.

[13] בעניין איסור סחורה והאופנים שבהם מותר לסחור בפירות שביעית נעסוק באחד השיעורים הבאים.

[14] יש להעיר, שלפי הראב"ד והר"ש סיריליאו, הסבורים שפירות שביעית שהגיעו לחו"ל אסורים באכילה, לא ניתן לצאת ידי חובה באתרוג של שביעית בחו"ל, כיוון שאתרוג האסור באכילה אינו כשר למצווה. ברם, החזון איש (י', ו), האג"מ (ח"ה, סי' מ"ב) ואחרים לא חששו לדעה זו, ופסקו שמותר לאכול את האתרוג, וממילא ניתן לצאת בו.