שיעור 17 - מאכל בהמה

  • הרב משה טרגין

17 - מאכל בהמה

בשיעור מס' 15 עסקנו באיסור הפסד פרות שמיטה ובחיוב (ולדעת רמב"ן אף במצווה) לאכלם. בפ"ח מ"א דנה המשנה בהבדלים בין מאכל אדם ובין מאכל בהמה. הבדלים אלו עשויים לחשוף תובנה כללית יותר ביחס לקדושת שביעית.

על אף שמאכל בהמה קדוש גם הוא בקדושת שביעית, מותר להשתמש בו לרפואה. הגמרא במסכת סוכה (מ ע"א) קובעת כי לרוב הדעות (ואפילו לדעת רבי יוסי, המתיר שימוש בפרות שביעית לניקיון, עיין שיעור 13) אסור להשתמש ביבול שמיטה לרפואה, שנאמר "לכם לאכלה". ברם, מן המילה "לכם" (כלומר, לבני האדם) שלפני המילה "לאכלה" אנו למדים כי מותר להשתמש לרפואה במה שאינו ראוי למאכל אדם (כלומר, במאכל בהמה). מה מלמדנו דין זה על ההבדל שבין קדושת השביעית שבמאכל אדם ובין זו שבמאכל בהמה, ומה ניתן ללמוד ממנו על קדושת שביעית ככלל?

הגישה הפשוטה היא להשוות לחלוטין בין קדושת שביעית שבמאכל אדם ובין זו שבמאכל בהמה ולהתייחס רק להבדלים הטכניים שבין שני סוגי המאכל. שימוש במאכל בהמה לצורכי רפואת אדם הוא שימוש נאות ומכובד, שאינו פוגע בקדושת הפרות. אולם ניתן להציע גם גישה שונה. הירושלמי (פ"ח ה"א) שואל אם מותר לצבוע בהמה במאכל בהמה הקדוש בקדושת שביעית. ההווה אמינא של הירושלמי בנויה על הבנה כי למרות קדושת השביעית שיש במאכל בהמה - האוסרת את הפסדו - עדיין יש מקום להתיר כל שימוש שיש בו תועלת. בהיתר רפואה במאכל בהמה מייסדת התורה, למעשה, קטגוריה חדשה של קדושת שביעית, שבה יש מגבלה אחת בלבד על השימוש בפרות: שתהיה בו תועלת כלשהי.

למסקנה הירושלמי אוסר שימוש כזה, משום שבצביעת בעלי חיים אין קדושה. מכל מקום, אנו למדים מהלכה זו כי על אף שיש להשתמש בפרות שביעית למטרות הקשורות באופן כלשהו לקדושה, הרי שקשת המטרות הללו רחבה מאוד. שלא כמאכל אדם, שחייב להיאכל, השימוש במאכל בהמה מוגבל רק ביחס לשימושים שאין בהם מרכיב של קדושה וביחס להפסד. חלות הקדושה על מאכל אדם מעודדת שימוש ראוי בפרות, ומכאן נובעות ההגבלות החמורות על אופני השימוש בפרות אלו. הקדושה במאכל בהמה היא אבסולוטית יותר, ועל כן אסור השימוש בפרות אלו רק אם אין בו קדושה כלשהי.

בהמשך מעלה הירושלמי הלכה נוספת החשובה לענייננו. המשנה דנה בדברים המשמשים לעתים כמאכל לאדם או לבהמה ולעתים להסקה. ביחס למקרים מיוחדים אלו המשנה פוסקת כי כוונת האדם היא שקובעת איזו קדושה תחול: אם בשעת האסיף חשב בעל היבול להשתמש בו למאכל (אדם או בהמה), חלות על היבול המגבלות הכרוכות במעמד זה ("חומרי אדם וחומרי בהמה"); אם חשב להשתמש בתוצרת להסקה - אין היא מתקדשת בקדושת שביעית. הירושלמי שואל מהם "חומרי בהמה" - המגבלות המיוחדות החלות על מאכל בהמה שיש בו קדושת שביעית - והוא משיב כי הכוונה לאיסור לבשלו, שכן בהמות אינן אוכלות מאכלים מבושלים. הלכה זו מעלה את האפשרות כי גם במאכל בהמה יש הקדושה המוכרת לנו ממאכל אדם, המחייבת, בין השאר, שימוש בתוצרת באופן הרגיל והמקובל; שאם לא כן, מדוע ייאסר בישול מאכל בהמה? הלוא הבהמה אוכלת אותו ממילא, וכנראה גם נהנית ממנו באותה מידה!

ברם, לאחר עיון נוסף נוכל להסביר את הירושלמי (שנפסק להלכה ברמב"ם) באופן שונה. אפשר שהאיסור לבשל מאכל בהמה אינו נובע מכך שזהו שימוש לא מקובל בפרות אלא מאיסור לשנות פרות שביעית באופן שאינו חלק מתהליך של בישול (שכן רק בבישול נחשבת הפעולה כחלק מאכילה, ולא כשינוי היבול). ואכן, ערוך השולחן אוסר צביעת מאכל אדם בפרות שביעית או הפיכתם ממוצק לנוזל גם אם אין בפעולות אלו משום הפסד לפרות; כל עוד אין השינוי מוגדר כחלק מתהליך בישול - הוא אסור. אם נקבל את הסברה כי שינוי בפרות שביעית אסור כשלעצמו, וכי שינוי במהלך בישול מותר רק משום היותו הכשר לאכילה, נוכל להבין את האיסור לבשל מאכל בהמה, על אף שהבהמה תיהנה מן המאכל המבושל לפחות כהנאתה ממנו ללא בישול. הקדושה החלה על מאכל אדם היא קדושה המחייבת שימוש נכון בפרות - ואפילו שימוש מיוחד; והיות שהבישול מאפשר את השימוש המיוחד הזה (אכילה), הוא מותר. במאכל בהמה, לעומת זאת, הקדושה מתרכזת במניעת ההפסד. קדושה זו אוסרת את בישול היבול בגלל היותו אופן של הפסד; בישול מאכל בהמה אסור אפילו אם הוא מקדם אכילה, מפני שקדושתו היא אובייקטיבית ואבסולוטית.

המקור לאיסור לשנות יבול שביעית הוא מחלוקת רבי יהודה וחכמים בעניין בישול יין תרומה (תרומות פי"א מ"א): תנא קמא אוסר בישול יין, היות שהבישול משנה אותו, בעוד שרבי יהודה מתיר - משום שהבישול משפר את היין. מסברה מתקבלת על הדעת שיטת רבי יהודה: מדוע ייאסר שינוי שיש בו משום שיפור? הירושלמי מסביר כי תנא קמא אוסר בישול יין משום שהוא מפחית את מספר האנשים שעשויים לשתותו (שכן לא הכול שותים יין מבושל). הסבר זה מעלה את סברתנו כי השינוי ביבול שמיטה או בתרומה אסור מצד עצמו, ומותר רק אם הוא נחשב לחלק מתהליך הכשרת הפרות לאכילה. לדעת רבי יהודה, עצם העובדה שהבישול משפר את טיב היין מספיקה להגדירו כחלק מתהליך ההכשרה לאכילה. תנא קמא, לעומתו, טוען שלא ניתן להגדיר פעולה המפחיתה את כמות הצרכנים כחלק מתהליך ההכשרה לשתייה. [הערה: איסור בישול יין שביעית אינו מופיע במשניות ואף לא ברמב"ם; אולם לדעת פאת השולחן יש להרחיבו גם ליבול שמיטה.]

ייתכן שנוכל לעמוד על אופייה של קדושת שביעית במאכל בהמה מן המקור שממנו נלמדת הלכה זו. הירושלמי (שם) מציין שני מקורות: האחד - שהיקש "לכם" ו"לאכלה" מלמד כי רק מאכל אדם אסור בשימוש לרפואה; השני - שהופעת השורש אכ"ל פעמיים בפסוק מלמדת כי יש לרבות שימוש לרפואה, על פי הכלל "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות": כשהתורה כותבת "לאכלה" בפעם הראשונה, היא ממעטת שימושים אחרים, אולם מכך שהיא נוקטת שנית באותה לשון אנו למדים כי למעשה אין כאן מיעוט אלא דווקא ריבוי - אנו מרבים מאכל בהמה לרפואה. מובן שהלימוד הראשון תומך באפשרות שמאכל בהמה הוא קטגוריה נפרדת של קדושת שביעית. ייתכן שהתורה מציבה בפנינו שני מודלים של קדושת שביעית בכך שהיא מטפלת בנפרד במאכל אדם וקובעת כללים אחרים למאכל בהמה. מאכל בהמה קדוש בקדושה האוסרת להפסיד אותו, ואילו מאכל אדם קדוש בקדושה המצריכה הנאה ממנו. מותר להשתמש במאכל בהמה לצורכי רפואה אך אסור לבשלו, בעוד שאסור להשתמש במאכל אדם לצורכי רפואה, אך מותר לבשלו אם הדבר מכשירו לאכילה.