ומה הלאה?

סיכום: ומה הלאה?

הדיון בנושא הקוגניציה משלים את סקירתנו בעניין הטכניקות והגישות המעשיות בעולם המוסר. מובן שדברינו רחוקים מלמצות את העניין; הרבה יותר ממה שיכולנו להעלות נמצא בכתובים. על כל פנים, תקוותי שהצגנו כמה מושגי מפתח בצורה נאמנה ומשכנעת, ושגם הצענו מסגרת שבה יוכלו סוגי הדרכה נוספים למצוא את מקומם. מעתה, בתקווה שהסדרה הזו הצליחה לצייר את ההתקדמות הרוחנית כיעד קרוב יותר להשגה, הגיע תורם של דברי הפרידה.

דרכנו הייתה מגוונת. קודם בחנו את הצורך בחתירה פעילה לתיקון מוסרי, ולאחר מכן התמודדנו עם המחסומים המקשים על המשימה, במיוחד בימינו אנו. בין התחומים שעברו תחת ידינו: סוגיות המעסיקות כל אדם בעל נטייה מוסרית, כגון ענווה, איזון נפשי וערכים אמוניים לעומת חילוניים; שאלות מתודיות, כגון התאמת הספר ללומד; לקחים מוסריים העולים מטקסטים לא-מוסריים; וטכניקות שונות ממורשתם של גדולי הדורות, העשויות גם להוליד דרכים חדשות. מעל לכל, הדגשנו את הקונפליקט שבין לימוד המוסר ויישומו לבין חיי המודרנה בכל מורכבותם. אני מאמין שכדי שהוא יהיה יעיל, חייב המוסר בימינו להתחשב בתכונות המיוחדות של העולם שבו אנו חיים.

כל מה שעשינו אינו יותר מפתיחה והצבעה על כיוון. נשאר הרבה לעשות כדי להתאים בחינות שונות של המוסר הדתי לחיים המודרניים, בלי שהערכים יטושטשו. אולי אתה, הלומד, הוא הראוי ביותר לנצח על מלאכה זו. ייתכן שהשיעורים שלנו סיפקו לך כיווני חשיבה שיעזרו לך בפיתוח דרכים מקוריות לטפל באתגרים העומדים בפניך. לקראת סיום, הייתי רוצה להתחלק אתכם בכמה הרהורים בעניין ההתמדה בדרך המוסר.

אין צורך לומר שלא טיפלנו כאן בכל תחומי הקיום הדתי המציבים אתגר בפני היהודי בימינו. הייתי רוצה להזכיר שניים מהם, וזאת כדי להציע שבלימודך ובעבודתך בעתיד, תקדיש להם מתשומת לבך. אחד מאלה הוא הביטחון בה', יחד עם המושג-התאום: אמונה. שוב עומדים אנו בפני הדילמה, כיצד מוציאים אל הפועל ערך רוחני במהותו בתוך עולם מודרני אדיש. לאחר שהאדם ככל הנראה השתלט על חוקי הטבע והפך אדון לקיומו היומיומי, כיצד ניתן לטפח את המודעות לכך ש"ה' רועי"?

תחום שני הוא תלמוד התורה. הלימוד הוא מרכזי בהשקפת עולמנו, ואם נתייחס אליו כאל מעשה מצווה, אין הכרח לקשור אותו באופן מיוחד לנושאים שהעסיקו אותנו כאן. בשלבים שונים של הדיון, עמדנו על כמה מן האתגרים המוסריים המתייחסים לתלמוד התורה, וכאן נוסיף עוד אחד. אם נעסוק בתורה מתוך מחוייבות מרכזית ואינטנסיבית, כפי שבוודאי רצוי, ובפרקי זמן קבועים של ממש, הרי שהתורה יוצאת מגדר מעשה מצווה בלבד והופכת לחלק מחיינו. או אז, השאלה היא - מן הבחינה הקיומית - האם יהיה הלימוד רק הפעלה שכלית? בוודאי שהגדרת המצווה היא "להבין ולהשכיל", אך מעבר למצווה עצמה קיימת החוויה. האם הלימוד יביא רק לידיעה, או גם ל"דעת" במובן החסידי - כלומר: לקשר עמוק יותר עם ריבונו של עולם? ומה לגבי תורה המדברת אל החושים הנפשיים, המעסיקה את הלב? לשאלות הללו אין תשובות פשוטות, ואני מציג אותן כנושא חשוב לדרישה וחקירה.

איך מתמידים במוסר? אכן, "התמדה" היא מילת המפתח. כדאי לחלק את הזמן המוקדש לעניין זה בין שני תחומים. ההשראה לחלוקה כזאת באה מן ההבחנה שעשה ר' ישראל סלנטר בין לימוד לשם הבנה לבין לימוד לשם התעלות, המנסה להפעיל את האישיות ולא רק את השכל. החלק השני הוא אישי מאוד, ועל כן ראוי שייעשה ע"י האדם בינו לבין עצמו, ללא חברותא. מובן שהחלק הראשון מתאים מאוד ללימוד בצוותא. הראי"ה קוק ז"ל החשיב מאוד את הלימוד לשם רכישת בקיאות במקורות הנוגעים למוסר ולמידות[1]. צבירת ידע בתחום זה, המעניק גישה לנקודות מבט מגוונות, עשויה להיות בעלת ערך שימושי לטווח הארוך.

המגוון הוא גדול. כנקודת פתיחה למקורות הראשוניים יש לציין בראש ובראשונה את חובות הלבבות, בעל הגישה השכלית והמסודרת. מי שמעדיף לפתוח בחומרים קרובים יותר לדורנו, יכול לפנות לספר מחוג תנועת המוסר, כגון "שיעורי דעת", או לכתביו המוסריים של הראי"ה קוק. "אורות התשובה" יצא בשנים האחרונות עם פירושים עדכניים. אם הזכרנו את הראי"ה, נזכיר בקיצור שהוא בעל גישה מוסרית מיוחדת בהשוואה לנציגי תנועת המוסר הכללית (למשל, הוא מתנגד מאוד ל"פחד").

על משאבים

רוב האנשים הרואים את עצמם כשוחרי מוסר בימינו נוטים להתרכז, מבחינת המקורות, במה שהיה מקובל בתנועת המוסר מן המאה התשע-עשרה והלאה, על הטקסטים שהיו חשובים לה ועל היצירה המקורית שהיא הולידה. מקורות כאלה תפשו מקום חשוב מאוד גם בדיונים שלנו כאן, אך ניסיתי לארוג בתוך הדברים מקורות מסוגים שונים. פנינו ליצירה דידקטית-מוסרית מעולם החסידות, לספרי הגות יהודית, וגם לטקסטים כלליים, לאו דווקא מסורתיים או יהודיים.

מהו הרעיון שמאחורי הרחבת בסיס המקורות? קודם כל, הרחבה זו משקפת את העמדה שלימוד מוסר מוגדר בראש ובראשונה על ידי מניעיו של הלומד, ולא על ידי סוג הטקסט. שנית, הרחבת המבט קשורה לתובנה שיעד ההתפתחות המוסרית צריך לחלחל בכל פינות הקיום האישי, כולל בעיסוקים האינטלקטואליים באשר הם. על כן, אין ספק שניתן ללמוד מוסר לא רק ממורי החסידות הגדולים, אלא גם מהוגי דעות אורתודוכסיים בני ימינו, כגון פרופ' אליעזר ברקוביץ'.

אבל אני טוען יותר מכך. מובן מאליו שאדם המקבל את פרנסת-רוחו מחוכמתם של כותבים מסורתיים בלבד, אינו חייב לחפש מעבר להם כאשר הוא עובד על התקדמותו האישית. אבל לדעתי, הטיפול בחובות הלבבות צריך להיות נחלת הכלל, ללא קשר לצרותם או לרוחבם של האופקים התרבותיים. טיפול זה חייב לחבוק את מלוא רוחבם של האופקים האלה, ועל כן כרוך העיסוק המוסרי בהקשבה לכל השפות השונות המדברות אלינו. הוא חייב לחדור את כל פניה המרובים של הנפש המודרנית הסבוכה והמורכבת. אם הוא לא יעשה כן, פירוש הדבר הוא שישנם שטחי-חיים שאין להם קשר למהותנו הרוחנית; וזוהי כפירה מודרנית, שעקירתה היא מטרתו של המוסר.

באופן עקרוני, הייתי מעודד אתכם, בלימוד ובעבודה, להמשיך לעשות את מה עשינו בשיעורים אלו. מצד אחד, ללמוד להכיר את המקורות "הקרובים לבית" מבחינה יהודית-אמונית; אכן לראות בהם "בית", להתחזק דרכם בגישה הבסיסית, ולהזדהות עם קריאתם למחויבות. אבל אם אתם מוצאים שחלק מן הגדול מן החיים הנכם שוהים "מחוץ לבית" במובן המטפורי, ושם עומדים אתם מול מציאות מאתגרת ומאיימת המשתלטת על קיומנו, הדשה בעקבה את דמותנו היהודית והאנושית - הרי שמחוייבות רצינית לעבודה רוחנית מחייבת את המשך ההתמודדות והחיפוש "בעומק השטח", כלומר - בעולם האידיאות הכללי.

את זה יש לעשות בצורה אחראית ובררנית. בוודאי שאין להעניק "הכשר" לכל, או אפילו לרוב, המצאי התרבותי הקיים. במשפט זה אין כל חידוש, לאור הדיונים שכבר קיימנו. אבל משמעות חיפוש מורחב זה הוא שאנחנו מתייחסים: אנחנו נבחן, ננתח, לעיתים נשפוט ונדחה, לעיתים נברור אוכל מתוך פסולת, ולעיתים נאמץ בשתי זרועותינו, תוך עיבוד הרעיונות לצרכים ולעולם המושגים שלנו.

רוחות החילוניות מאיימות על יציבותנו. ניצול רוחות אלו לטובה היא דרך אחת לשמור על שיווי משקל. כך, לדוגמא, ספרים שנכתבו על ידי כותבים כלליים הנוגעים לנושאים הקשורים למוסר, מסוגלים להאיר פרספקטיבות רוחניות על ידי נתינתן בהקשר חדש, שלא היה ידוע למחברים מסורתיים. המסגרת העדכנית עשויה להיות הדבר שהופך את המחשבה פתאום לרלוונטית. קשר כזה עשוי לחדור עמוק ולהיות משמעותי מאוד. אבל אולי העיקר כאן הוא התוצאה הכללית: עצם הסידור של כל צדדי הקיום שלנו ביחס הדדי, וכולם במסגרת החיפוש הרוחני, עשוי לקרב ולו במעט את היעד הנכסף של קיום מטוהר.

אני יודע שהמלצה זו עלולה לגבות מחיר, וייתכן שיהיה בה אפילו סיכון מסוים. דרך כלל, רצוי שתלמידי ישיבת מיר יתעלמו ממנה. אבל אם לדבר על מי שבכל מקרה חשוף ומקושר לזירה המודרנית, בין מתוך עיקרון או עקב מציאות קיימת, הייתי מעדיף את הדרך שציינתי. לדעתי, הסיכונים והנזקים הנובעים מהפרדת תחומי-חיים שלמים מתורה עלולים להיות גדולים עוד יותר.

אינני יכול לסיים בלי כמה דברים על המועקה המוסרית הכללית השולטת. "האמת נעדרת" היא מציאות המתחזקת מיום ליום.

- במאי הסרט "ההסדר" מתראיין ואומר שהסביבה האידיאולוגית בסרט אינה מהותית לעלילה. הסרט הוא על אנשים העושים למען עצמם, כפי שהדבר קורה בחיים "האמיתיים". הוא מבקר את דעתו של מורנו הרב ליכטשנשטיין שליט"א, שעבור תלמיד ישיבה, השרות הצבאי מבטא את ערך החסד והנשיאה בעול הציבור והעם. היום, הוא קובע, הדבר אינו כך כלל. האידיאליזם אינו מניע את החייל הדתי ביחידה הקרבית; כמו כל חייל, הוא פשוט רוצה לבלוט ולהגיע להישגים אישיים. הרעיון שאדם יצטיין במשימתו בגלל אהבתו ונאמנותו לארצו ולעמו, הוא שגוי. רבנים החושבים אחרת משלים את עצמם.

- פרשן פוליטי מראיין דמות ציבורית. תפקידו של הפרשן הוא להסביר את כל ההתרחשויות על פי שיקולי הנאה אישית גרידא, וללא כל קשר לעקרונות. העיתונאי מנסה להטות את השיחה ליריבות אישית, אבל המרואיין מוכיח שבעבר הוא פגע במעמד עצמו על מזבח טובת הכלל. לעיתונאי אין דרך לדחות את הטיעון הזה, אבל בתום הראיון הוא ממשיך את ניתוחו מנקודת מבט "אגואיסטית". הוא יודע שזה מה שהציבור רוצה לשמוע. האדם הממוצע מרגיש מאויים על ידי הרעיון שמנהיג ציבור באמת יקריב כוח ויוקרה לטובת הכלל. אילו דבר כזה היה אפשרי, מצפונו שלו היה עלול לדרוש שגם הוא יתנהג מתוך התחשבות באחרים, שגם הוא יממש את צלם הא-לוהים שלו. היותו של האדם מוג-לב ואגואיסט הוא מהדברים הצריכים חיזוק; העיתונות עושה את המירב להעניק שרות זה לציבור.

אנו חיים בתקופה שבה אפילו אין מנסים להעמיד פנים שהשחיתות והשקר הם עילה לבושה. במצב זה, של אנדרלמוסיה מוסרית כללית, אנו מבינים שבבירור דרכנו אי אפשר לסמוך על הסביבה, וחייבים להביט פנימה, אל התחום התוך-אישי. וכפי שכתב הוגה חסידי: "כי הענווה הוא במחשבה בלבד, שאינו יודע שום אדם אם הוא ענווה אמיתית, רק הוא לבדו יודע"[2].

מסופר בשם ה"חפץ חיים", שהוא שאף מלכתחילה לצאת ולתקן את העולם. ראה שקשה הדבר, ולכן החליט להצטמצם לתיקונם של יהודי פולין. גם זה היה יומרני מדי, ואז החליט להתרכז בעיירתו ראדין. לאחר שגילה שקהילה שלמה היא מעמסה גדולה, הקדיש את כל מאמציו לבית כנסת אחד בתוך הקהילה. גם זה לא עלה בידו, ומאז גמר אומר לעבוד על עצמו. המשיך כך במשך שנים, הגיע לאן שהגיע, ואז ראה שהיעדים הציבוריים, שמהשגתם התייאש, נפתחו מחדש בפניו, והוא זכה להצליח בהם יותר.

אם פעם היה מקום לטענה שהעבודה המוסרית האישית היא מיותרת, כיום המצב שונה לחלוטין. השאלה המאתגרת אותנו היום היא שונה: האם הדבר בכלל אפשרי? אבל אין לנו ברירה. דרך - חייבת להיות. מהי אותה דרך? הספרים יכולים לעזור לנו ולהציע כיוונים, אבל על פי הגדרה, הגילוי אפשרי רק עבור מי שמחפש. התורה מטילה עלינו את האחריות ואת הרישיון לחפש. יהי רצון שנזכה שיהיה ה' בעזרנו.