שיעור 18 - אותות

  • הרב עזרא ביק

אותות

א. התפילין, המזוזה והציצית כ"אותות"

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (דברים, פרק ו', פסוקים ח' - ט') .

...וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט).

שני הפסוקים הראשונים מתארים את מצוות התפילין והמזוזה, והפסוק השלישי מתאר את מצות ציצית. התפילין והמזוזה מכונים במפורש כאות, ועל אף שהפסוק השלישי אינו מגדיר במפורש את הציצית כ"אות", הרי שהוא כן אומר שמטרת המצווה היא ראיה וזכירה, שלדעתי הם מאפיינים של "אות", דהיינו להראות ולסמל משהו עבור הרואה אותם.

קיימות מצוות אחרות שניתן לתאר אותן כ"אותות", אך רצוני להתרכז באלו שהזכרנו, לפחות בתחילה, ולנסות להבין את מטרת האותות ואת אופיין הייחודי.

ב. משמעות התפילין כ"אות"

נתחיל עם התפילין. הנוהג היום הוא לקשור את הקופסאות הקטנות הללו לתפילה בלבד, אך זו תפיסה שגויה. באף מקום בתורה או בגמרא אין החיבור על תפילין מוגבל רק לתפילה. התורה אומרת בפשטות שצריך לשים אותן, וההבנה הפשוטה היא שהם חובה לאורך כל היום. אולם, השימוש הנפוץ, המגביל את הנחתן לזמני התפילה (ובעצם, לתפילת שחרית בלבד), תרם לשינוי משמעותי באופן הסתכלותנו עליהם ובתפקידם בחיינו, כך שהוא מטעה. לכן, עלינו להבין כיצד הגבלה זו התרחשה.

התפילין מכילות ארבעה קטעים מהתורה, הכתובים על קלף על פי ההלכות המיוחדות של כתיבת ספר תורה. למעשה, בחינת הפסוק המצוטט לעיל תראה שאין אזכור מפורש בתורה לקופסאות כלל - הפסוק אומר שיש לקשור את "הדברים" לזרועך. מכיוון שהתפילין הן במהותן "דברים", דהיינו התורה שהיא דבר ה' - הן תשמישי קדושה. בסופו של דבר, כל תשמישי הקדושה מקבלים את קדושתם מהקשר ל"דברים", דהיינו לדבר ה'. ביקור בכל בית כנסת ימחיש כיצד צריך להתייחס לתשמיש קדושה: ספר תורה שמור בארון מיוחד, מוגן ומקושט בחזית בית הכנסת. כאשר מוציאים אותו מהארון כולם עומדים. קדושת התפילין דומה ביסודה, ופירושו של דבר שגם לתפילין יש להתייחס בכבוד רב. יתרה מזאת, משום שמניחים אותן, קיימות דרישות מיוחדות לגבי נקיות הגוף. יש אפילו דעה שאומרת שיש להרהר בתפילין כל עוד מניחים אותן. מסיבה זו, ובהתחשב באופיים של חיינו היומיומיים ופעילויותינו הגשמיות, נהוג להניח תפילין רק בזמן שאנו שקועים באופן טבעי בקדושה ובעבודת ה' - דהיינו בתפילה - כדי להמנע מאפשרות של חילול החובה להתייחס לתפילין בכבוד ובקדושה.

כלומר, למהות התפילין אין קשר לתפילה או לכל פעילות דתית מסוימת: האדם צריך להניח תפילין במשך כל היום, עטוף כביכול בקדושה, עוטה אות של מסירות לדבר ה'. המשמעות של הדבר היא - וזה נכון גם לגבי אלו מאיתנו שמניחים תפילין רק שעה ביום - שמצות תפילין אינה לעשות משהו, אלא להיות במצב של הנחת תפילין בזמן שאנו עושים דברים אחרים.

ג. משמעות המזוזה כ"אות"

נקודה זו ברורה אף יותר ביחס למצות מזוזה[1]. בית יהודי זקוק למזוזות: כמו התפילין, הן מכילות פרשיה מהתורה כתובה על קלף, בהתאם להלכות כתיבת סת"ם, והן נמצאות על המשקוף הימני של כל דלת - או בתוך או מחוץ לבית. הגדרת המצווה היא שהבית יהיה במצב כזה, ולא חובה לעשות מעשה ולקבוע מזוזות, וזו הסיבה שאם אדם עובר לבית שכבר קבועות בו מזוזות, הוא אינו צריך לעשות דבר. האדם אינו צריך לעשות משהו באופן פעיל - המזוזה היא האופן בו נראה בית יהודי. בדומה לכך, תפילין אינם מצווה לעשות משהו באופן פעיל; התפילין הם חלק מהאופן בו אדם יהודי (זכר, במקרה הזה) נראה.

ד. משמעות הציצית כ"אות"

לכך עלינו להוסיף את מצות ציצית:

...דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... (במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח).

גם כאן, המצווה אינה לעשות ציצית, אלא שיהיו ציציות על כנפות הבגדים. מבחינה הלכתית, רק בגדים בעלי ארבע כנפות מחויבים בציצית. המילה "טלית" פירושה "בגד", ובימי קדם כך כונה הבגד החיצוני (כמו טוגה יוונית). מכיוון שבימינו אין לנו פריט לבוש רגיל שיש בו ארבע כנפות, הטלית המיוחדת הפכה למעין תשמיש קדושה, כדי שנוכל לקיים את המצווה. הפרשן הספרדי מימי הביניים, אבודרהם, טוען שהתורה הדגישה כי המצווה היא "לדורותם" כדי להתייחס לתקופה בה לא יהיו נפוצים בגדים בעלי ארבע כנפות: התורה, במבט לעתיד, אומרת לנו להשתדל ללבוש בגד כזה, כדי שתמיד תהיה ציצית בבגדינו.

גם כאן, מנהג יהודי יצר חיבור מיוחד בין התפילה לבין מצווה זו, שלא היה קיים מלכתחילה: המנהג הוא שלובשים את ה"טלית גדול" בתפילת שחרית בלבד. אך במקרה הזה, למרות ה"מלאכותיות" שבלבישת בגד בעל ארבע כנפות, אורח החיים היהודי מסרב להגביל את המצווה לשעה ביום, ולפיכך המציא את ה"טלית קטן", אותה לובשים בדרך כלל מתחת לחולצה במשך כל היום.

ישנם כמה זמנים מלבד בתפילה, בהם נהוג ללבוש טלית גדול על הבגדים. האחד מהם הוא ברית מילה - אביו של הרך הנימול, המוהל והסנדק (האדם שמחזיק את הילד) לובשים טלית בברית. יהודי נכנס לברית עם ה', (הברכה בברית המילה היא "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"), ולכן אנו מתלבשים בצורה המיוחדת ליהודי. הזמן השני בא מאוחר יותר - יש לקבור גברים יהודים בטלית. נראה שבשלושת המועדים הללו - ברית מילה, תפילה ומוות - אנו רוצים להדגיש את זהותנו כיהודים, כי בהם אנו עומדים לפני ה'. זו הסיבה שבמקרים רבים בשואה, אנשים לבשו טלית לפני שהלכו אל מותם. ישנו גם סיפור מפורסם, שאיני בטוח אם הוא אגדה או עובדה, אודות המצור על נמירוב ב-1648[2]. מרד הקוזקים בפולין פגע בכל עיר ועיר. העיר נמירוב היתה עיר עתיקה ובצורה שעמדה בפני המצור, והפולנים והיהודים היו שותפים בהגנתה. ביאושם, החליטו היהודים באחד הימים להסתער ולהתקיף. מתוך ציפייה למות, הם לבשו טליתות ויצאו מהעיר אל עבר הקוזקים, שראו לתדהמתם דמויות בגלימה לבנה הרוכבות לעברם על גבי סוסים ובעקבות זאת, לפחות באותו יום, ברחו[3].

ה. האותות כמגדירים את היהודי

בכך שאנו מנתקים את עצמנו מהחיבור לתפילות, ומוסיפים את המזוזה לרשימה, יש לנו שלוש מצוות המתארות כיצד יהודים נראים: כיצד הם מתלבשים, דהיינו טלית ותפילין; וכיצד המגורים שלהם נראים, דהיינו מזוזה. אלו האותות - לא דברים שאנו עושים, אלא דברים שהם חלק מהרקע, מהתפאורה כביכול, של הקיום היהודי[4].

מצוות סבילות, המתייחסות למה שאנחנו ולא למה שאנחנו עושים, הן מרומזות ובה בעת בעלות עוצמה יותר ממעשים ספציפיים. דווקא משום שהן לא דורשות להתרכז באופן ישיר בקיומן, יש בכוחן להגדיר "מי אנחנו" באופן ש"מה אנו עושים" אינו יכול לעשות. בחברה מתבוללת, אפילו אם היא פלורליסטית, דבר זה מציב קושי מיוחד. אין קושי ליהודי להכריז, אפילו בפומבי, שהוא הולך לעשות מצווה עכשיו. אין זה מפתיע למצוא משרד עורכי דין או אפילו ישיבות ממשלה הכוללות הפסקה לתפילת מנחה. אך לבישת ציציות בחוץ היא הגדרה מובהקת לחוסר השתייכות, ביטוי של יציאה מהכלל, של זרות, מכיוון שהיא משדרת שלא רק שאני עושה דברים 'מוזרים', אלא גם אני בעצמי מוזר ושונה. ואכן, למרות שהתורה מציינת שיש לראות את הציצית, יהודים רבים מכניסים אותן בפנים, ולא רק מחשש לתגובה אנטישמית: זה פשוט נראה כמו יוהרה מוגזמת שנועדה להפגין זרות. חשבו איך היה מתקבל אדם שהיה הולך עם תפילין על הראש ברחובות עיר מערבית. עם זאת, חז"ל דורשים את הפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים, פרק כ"ח, פסוק י') לגבי תפילין של ראש[5].

ו. ההבדלים בין האותות

קיים הבדל חשוב בין מצות התפילין לבין מצות הציצית. לתפילין יש תוכן מפורש - הקופסאות מכילות ארבע פרשיות מהתורה. כפי שראינו לעיל, התורה אינה כותבת במפורש שיש לכלול את הפרשיות, כך שרובד המשמעות הראשון של התפילין הוא שדבר ה', תוכן התורה, יהיה לאות על זרועותינו ובמרכז ראשנו. ארבע הפרשיות הן ארבעה מקומות בתורה בהן מוזכרת מצות תפילין, וסקירה חטופה תספיק כדי לגלות שכל ארבע הפרשיות מבטאות את ההתחייבות ותחושת השייכות לה':

א. פרשת "שמע" (דברים, פרק ו', פסוקים ד' - ט'), הפותחת במילים "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". פרשה זו כוללת את הבעת האמונה באל אחד, לא רק מבחינה מטפיזית, אלא שהוא אלוקינו, אליו אנו מתעלים את האהבה בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו, כפי שכתוב בהמשך הפרשיה. חז"ל קוראים לפרשיה זו "קבלת עול מלכות שמיים".

ב. פרשת "והיה אם שמוע" (דברים, פרק י"א, פסוקים י"ג - כ"א). תוכן פרשה זו הוא הברית עם ה' - אנו מקבלים עלינו את המצוות, וה' כאלוקינו יגן עלינו וידאג לנו.

ג. פרשת "קדש לי כל בכור" (שמות, פרק י"ג, פסוקים א' - י'), שמשמעותה היא שאנו שייכים בעצם לה', כפי שהבכור מוקדש לה' מאז שבכורי ישראל ניצלו ממכת בכורות ויצאו מעבדות לחירות[6].

ד. פרשת "והיה כי יביאך" (שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א - ט"ז). משמעות פרשה זו היא שה' הוציא אותנו ממצרים ומבית עבדים, לכן אנו מקדישים את חיינו לעבודתו.

פרשיות אלו אינן נאמרות על ידינו, אלא נקשרות על זרועותינו וראשינו כאות המסמל מהו יהודי - כוחו (הזרוע) ושכלו (הראש) מוקדשים לה'. הפסוק המצוטט לעיל דיבר על שם ה' הנקרא "עליך", ואכן על תפילין של ראש מתנוססת מבחוץ האות "ש" המסמלת את שמו של ה'.

מצד שני, לציצית אין תוכן מילולי. התורה אומרת שעלינו לראות הציציות ולזכור את כל מצוות ה', אך אין בכך יותר מרמז[7]. ניתן להציע הסבר לרמז זה: חוטי הציצית הם הקצוות ההולכים מאחורינו. הציצית אינה פריט לבוש כשלעצמו, אלא תוספת הרחוקה מהמרכז והמשתרכת בעקבותינו כצל. אם הציצית מייצגת את "כל המצוות", אז על ידי לבישתה אנו נושאים עמנו, כביכול, את כל המצוות: כל המשא המצטבר הכרוך בלהיות יהודי שומר ברית נמצא איתנו בכל אשר נלך, והוא יהיה במוקד תשומת לבנו.

נקודה זו מחוזקת על ידי מאפיין אחר של הציצית, מאפיין כה מרכזי עד שהגמרא קוראת לציצית בשם זה, על אף שכיום הוא נדיר. התורה כותבת שאחד מחוטי הציצית צריך להיות צבוע ב"תכלת", ובגמ' מפורש שהכוונה היא לצבע כחול הנלקח מבעל חיים ימי[8]. חז"ל אמרו ש

תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, הרקיע דומה לאבן הספיר, ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד

(חולין פט.)

הציצית מבטאת את ההשתקפות של ההשתקפות של כסא הכבוד. בעודנו חיים את חיינו הגשמיים, אנו נושאים רמז לים ולרקיע. התכלת משקפת את בהירות ועומק הים הרחב והשמיים האין-סופיים, שהם עצמם משקפים את טהרת מלכות השמיים. נגיעה מאותה תכלת, חוט קשור בבגדי, מלוה אותי בכל אשר אלך.

המזוזה, מגילת הקלף הקבועה על המשקוף, היא בעלת מעמד דומה לזה של התפילין, אך היא אינה על גופנו אלא בבתינו (במזוזה יש שתי פרשיות בלבד, שתי הפרשיות בהן מוזכרת מצות המזוזה בתורה - שתי הפרשיות הראשונות ברשימה לעיל). המנהג האמריקאי לענוד שרשרת עם מזוזה על הצוואר תמיד נראה בעיני תמוה מאוד (היה לי מורה שנהג לומר שאתה צריך לשים עליך מזוזה רק אם אתה עמוד של בית), והוא נובע לדעתי מבלבול עם תפילין (וכן חיקוי מובהק של סמל דתי אחר אותו עונדים הקתולים). המזוזה אינה מגן דוד, ואינה אומרת "אני יהודי". היא אומרת, בדומה לתפילין, שבית זה שייך לה', והוא נועד לא רק להיות מקלט אלא גם ליצירת קהילת אמונה.

מעניין לראות שהמזוזה אינה ממוקמת במרכז החדר אלא על הדלת. אולי זה מקביל לחוטי הציצית, אך לדעתי הטעם יסודי יותר: תוכן החדר שלך זקוק ליותר מאות, כפי שתוכן ראשך זקוק ליותר מתפילין. אך כאשר מישהו עובר מחדר אחד לשני, כאשר אנו נעים ממקום למקום, אז עלינו לזכור שעלינו להכנס לחדר החדש בכך שלפני הכל נראה את המזוזה. המזוזה מקודשת בכך שהיא לפני החדר, בכך שהיא פוגשת אותנו לפני שאנו נכנסים לחדר חדש. המזוזה מבקשת את מעברי הזמן ובכך ממלאת אותם במהות.

ז. הרצוי והמצוי באותות

ניתן לטעון שהלכות קדושת התפילין שהזכרתי בראשית השיעור, המגבילות אותם לשעות מסוימות, עומדות בסתירה להבנתי. נראה כאילו התורה מצפה שהנחת התפילין תעיד על היות האדם שרוי בקדושה - וזו הסיבה שבסופו של דבר היהדות הפרידה את המצווה מהחיים הגשמיים.

לדעתי ההפך הוא הנכון. זהו מקרה מרתק בו הרצוי והמצוי חיים בהרמוניה הלכתית. התורה אינה דורשת מאתנו להניח תפילין כל היום משום שהיא מאמינה שעלינו לבלות את ימינו בבית הכנסת, אלא משום שעלינו לשאת את שם ה' אל תוך חיינו הגשמיים. למען האמת, הדבר דורש רמה מסוימת של מודעות למשמעות שם ה' שרובנו אינם מסוגלים לעמוד בה, ולפיכך הגבלנו את מאמצנו; אך אידאל התפילין הוא לחיות את החיים הגשמיים כששם ה' נקרא עליך. זה לא שהעולם גשמי מדי בשביל התפילין, אלא שמחשבתנו, המשובשת, הלא ממוקדת והבלתי מרוכזת, איננה יכולה לשאת את התפילין בעולם הגשמי. לכן, נאלצנו להסתפק בחוט לבן המחליף את פתיל התכלת המשקף את השתקפות כסא הכבוד. התורה מאמינה בקדושה בעולם החומר - אך גם דורשת שבאמצעות טהרת המחשבה ונקיון הגוף, נשמר ונתחזק את המתח הדינמי הזה.

לעת עתה, התפשרנו - ציצית חלקית, מזוזות על הדלת, והתפילין על ראשינו וזרועותינו למשך כחצי שעה ביום בלבד. העולם, כך נראה, עודנו שם, ממתין לנו שנכבוש אותו ונקדש אותו.



[1] כאן המקום להעיר שחל שוני במשמעות המילה "מזוזה" בין התורה לבין ימינו: בתורה, משמעות המילה היא העמוד בצד הפתח, ובימינו משמעות המילה היא הקופסה והקלף שבתוכה, אותם אנו שמים על אותו עמוד. כמו כן, בלשון ההלכה בדרך כלל המילה מזוזה מציינת רק את הקלף, ולא את הקוספה.

[2] מצור זה והפוגרום שבעקבותיו הם המאורעות שפתחו את מה שאנו קוראים "פרעות ת"ח-ת"ט".

[3] הסיפור לא נגמר באותו אופן - הקוזקים הגיעו להסכם עם הפולנים שהסכימו לפתוח את השערים ולבגוד ביהודים, אשר רובם ככולם נטבחו בבית הקברות. הקוזקים הרגו בסוף גם את הפולנים.

[4] א. לרשימה זו נוכל להוסיף עוד מצווה סבילה שהיא פחות או יותר אות, על אף היותו פרטי - ברית מילה. המצווה נוגעת למראהו של יהודי אך לא ללבושו.

ב. אני מניח שרובכם הבחנתם בכך שמשלושה מתוך ארבעת האותות נשים פטורות - רק מזוזה היא כלל מגדרית. כלומר, אותות שקשורים לאדם היהודי מוטלים רק על גברים, ואילו האות הקשור לכלל הציבור היהודי - בתיהם ומגוריהם, כולל שעריהם - מוטל גם על הנשים. אני מאמין שההבחנה חשובה יותר להבנת ההבחנה המגדרית במצות מהחיפוש לגורם קשור הזמן - אך אשאיר את הנושא לפעם אחרת. לעת עתה, ברצוני להתייחס לנושא הכללי של אותו מבלי לעסוק בהבחנה המגדרית ודי לציין שבאופן כללי יש אותות ליהודים.

[5] תפילין יכולות לגרום למתח בכמה אופנים. לפני שנים רבות, לאחר רצף של חטיפות מטוסים, טסתי מבנגור שבמיין חזרה לניו יורק. שדה התעופה של בנגור הוא בינלאומי, ובאופן טבעי היו שם אמצעי זהירות מוגברים כדי למנוע העלאת חומרי נפץ למטוס. כשהאבטחה הגיעה לתפילין שלי, מיד הבנתי שהולכת להיות כאן בעיה. לאחר שהסתכלו בהן מכל צד, הם דרשו לדעת מה זה הדבר הזה. ההסבר המלומד שנתתי, שכלל מראה מקום, לא הצליח להפיג את חששותיו של הבודק והוא התעקש לפתוח אותן, משהו שלא הייתי מוכן להרשות בשום פנים ואופן. הסיפור הסתבך עוד יותר, ודי לומר שהייתי האחרון לעלות למטוס, כשהתפילין - בשלמותן! - איתי.

[6] אך לאחר מכן (עוד בנדודי בני ישראל במדבר), במקום הבכורות נבחר שבט לוי לעבודת ה'.

[7] נוהגים להסביר זאת כרמז מספרי - הערך של המילה "ציצית" בגימטריה הוא 600. אם מוסיפים לו את שמונה הפתילות וחמשת הקשרים, מקבלים 613, כנגד מספר המצוות שבתורה.

[8] זיהוי בעל החיים הספציפי והתהליך המדויק של הכנת הצבע אבד במהלך דורות, וזו הסיבה שהציציות כיום בצבע לבן.