שיעור 18 - איסור המלאכה בשבת

  • הרב חיים נבון

איסור המלאכה בשבת

א. איסור מלאכה בשבת

שלא כהרגלנו, נתחיל בדיון קצר בפסוקי המקרא. הפעם הראשונה שבה התוודעו בני ישראל לשבת הייתה בפרשת המן:

"ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העֹמר לאחד, ויבֹאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם: הוא אשר דִּבֵּר ה' - שבתון שבת קֹדש לה' מחר... אכלוהו היום כי שבת היום לה'; היום לא תמצאֻהו בשדה. ששת ימים תִּלְקְטֻהו, וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות ט"ז, כב-כו).

אופייה של השבת כאן הוא הפסקת כל הפעילות האנושית המיועדת להשגת פרנסה (יסוד המודגש גם בדברי הנביאים)[1]. בני ישראל, כצפוי, לא נענים לציווי, ויוצאים ללקוט מן גם בשבת. כמענה, גוער בהם ה', ומנסח צו כללי יותר:

"אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי" (שם, שם, כט).

כידוע, המלאכות האסורות בשבת לא נשנו במפורש בתורה, חוץ משתיים. כאן מצטווים בני ישראל על מלאכת הוצאה, ולהלן הם מצטווים על מלאכת הַבְעָרָה (שמות ל"ה, ג). שתי המלאכות הללו מייצגות באופן סמלי את כל הפעילות האנושית היוצרת, על גווניה השונים: הוצאה מסמלת את ההתפשטות והכיבוש, והבערה מסמלת את ההתפתחות הטכנולוגית. האיסור שהוטל על שתי מלאכות אלו מבטא באופן רחב וכללי יותר את המסר שמצאנו כבר בפרשת המן - השבת תובעת מהאדם לחדול מפעילותו היוצרת.

כעת מובן מדוע בשבת יש דין מיוחד של 'מלאכת מחשבת', הקובע שחייבים רק על מלאכה שנעשתה בכוונה ובמודעות מלאות. בשבת, מלאכה שנעשתה שלא באופן מכוון לחלוטין - אינה אסורה, ולפחות - אין חייבים עליה. הקטגוריה הזו כוללת כמה סוגים של פטורים - אינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מתעסק - שחלקם ייחודיים דווקא למלאכות שבת. האיסור בשבת הוא רק על מלאכות שמבטאות את יצירתו העצמית של האדם. האיסור אינו על חרישה או קצירה כשלעצמן, אלא על מלאכה יוצרת. מלאכה שנעשתה במקרה ולא במכוון אינה מלאכת יצירה מובהקת.

האם יש כאן רמז שהתורה רואה בעין רעה את היצירה האנושית? נראה שלא. שהרי מצאנו מדרש באבות דרבי נתן, הגורס להיפך בדיוק:

"גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך [...ויום השביעי שבת לה' א-להיך']" (אדר"נ, מהדורת שכטר, נוסח ב', פרק כ"א).

המדרש לומד על החיוב לעשות מלאכה, מאותו פסוק השולל עשיית מלאכה בשבת. ברור שאי אפשר לומר שבאותו פסוק מביע הקב"ה שני מסרים סותרים - גם את החיוב לעשות מלאכה, כצו המוטל על האדם, וגם את שלילת המלאכה, המתבטאת באיסור מלאכה בשבת. המסר של התורה הוא שהיצירתיות האנושית היא חיובית, אלא שיש לה גבולות. יש ערך וחשיבות מיוחדים ליכולת להסתייג ולפרוש במידה מוגבלת מהקיום הטבעי הנורמלי. היכולת להקריב לקב"ה חלק מקיומנו הטבעי מקדשת את הקיום הטבעי הזה כולו.

כדי להבהיר את יחסה של התורה לפעילות האנושית בעולם, נעיין במדרש מפורסם:

"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמיים והארץ - יכול אתה לעשות כהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכן הקדמתי ואמרתי לך - מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביאו לי שיבולים וגלוסקאות (= מיני מאפה), אמר לו: אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה בשר ודם. אין אלו נאים?!" (מדרש תנחומא, מהד' בובר, תזריע ז').

מה משיב רבי עקיבא לטענתו המתריסה של טורנוסרופוס? הנכרי הקנטרן טוען שהעולם הטבעי, מעשה ידיו של הקב"ה, הריהו מושלם ומתוקן, ואינו צריך עיבוד ושינוי. בחושו החד מבין טורנוסרופוס את משמעותה המיוחדת של ברית המילה בהקשר זה: המילה מסמלת את חוסר השלמות שבטבע כמות שהוא, את הצורך לתקן את הטבע ולשפרו. בעולם העתיק אכן נתפשה המילה כהטלת מום באדם, כפגיעה בשלמותו הטבעית המוּלדת; לכן סלדו ממנה כל כך בני התרבות ההלניסטית.

ורבי עקיבא משיב בלי להסס: מעשי בשר ודם נאים! כדרך שפת לחם, מעשה ידי אדם, נאה יותר משיבולים שגדלו בשדה, כך גם האדם המהול נאה יותר מהאדם הערל. הקב"ה ברא את הטבע פגום וחלקי, ועל האדם לתקן ולפתח אותו. ונדגיש: לא להילחם בטבע - אלא לשפר אותו. ועומק ההבדל הוא כעומק ההבדל שבין קרבן אדם, השנוא על ה' והמתועב בעיניו, לבין ברית המילה. הסרת העורלה היא המשחררת את האדם משעבודו לטבע האדיש: גופו אינו כבול עוד לתבנית שקבע לו הטבע. הוא ויתר על חלק מגוף זה למען הקב"ה, ובכך עיצב מחדש את גופו, והוכיח שאין הוא כפוף לטבע - אלא לבוראו. ההבדל בין המהול לבין הערל אינו בעורלה שהוסרה - אלא בגוף שנשאר: גופו של המהול אינו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה', שקיבל דמות חדשה, ולא נשאר כבול לצורה שעמה נולד.

השבת היא מילת הזמן. המסר שמצאנו במילה הוא גם המסר של השבת, כפי שהוא מובע באופן ברור במדרש באבות דרבי נתן. אנו מכבדים את השבת על ידי הימנעות מפעילותנו הטבעית כיוצרים וככובשים: "וכבדתו מעשות דרכיך" (ישעיהו נ"ח, יג). וכשם שהקב"ה מאשר את קיומו של הגוף האנושי, אך תובע ויתור על חלק ממנו והשבתו אליו באמצעות המילה, כך הוא גם מאשר את הפעילות האנושית היוצרת, ותובע רק ויתור על חלק ממנה - על הפעילות בשבת - כביטוי לריבונותו. ולכן "כשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה": השבתת המלאכה בשבת מקדשת את הפעילות בימי החול, ומוכיחה שגם היא נעשית לשם שמים. האדם השובת ממלאכתו ביום השביעי ומוותר למען הקב"ה על פעילותו היוצרת ביום זה, מוכיח בכך שגם בששת ימי המעשה היצירה והפעילות אינן בעיניו תכלית לעצמה, והן - יחד עם שאר ההיבטים של אישיותו - כפופות למחויבותו העליונה של האדם לבורא העולם.

לשבת יש מסר חינוכי וערכי, הנוגע להיבטים העמוקים ביותר של חיינו. מהמבנה שהצגנו אנו למדים שהקב"ה רוצה שנחיה חיים טבעיים, ונפתח את אישיותנו הטבעית ואת תכונותינו ויצרינו הטבעיים. אך מצד שני, הקב"ה רוצה שנקדש ונתקן את הנטיות הטבעיות שלנו, על ידי הקרבת חלק מהן לקב"ה. היכולת לכבוש את היצר, להפעיל לפעמים איפוק וריסון, מקדשת את האישיות הטבעית, ומוכיחה שאנחנו לא חיים לשם החיים, אלא לשם ה'. במכלול הזה תפקידה של השבת הוא לרסן ולקדש את שאיפתנו ליצור, לכבוש ולהתקדם.

לאור הבנה זו אפשר להסביר ששביתתנו בשבת אינה רק חיקוי לשביתתו של הקב"ה בימי הבריאה, אלא השלמה שלה. כאשר הקב"ה שבת מכל מלאכתו הוא סיים את הבריאה, והתחיל את עידן הטבע. שבת בראשית הייתה היום הראשון בו התקיימו חוקי הטבע, היום הראשון שבו התנהג העולם כישות אוטונומית-כביכול. שביתתו של הקב"ה מכוננת את הטבע; בשביתתנו שלנו אנו מוותרים על חלק מהטבע, וכך מממשים את יכולתנו להתנשא מעל הטבע ולתקנו. כשאנו שובתים ממלאכה אנו מראים לקב"ה שלא נשתעבדנו לטבענו הפנימי, ואנו מכירים בעליונותו של הצו הא-להי עליו. השביתה הכפולה - של א-להים ואדם - הולמת את מודל המילה: הטבע רצוי, אך רק בתנאי שמוותרים על חלק ממנו, ועל ידי כך יוצקים בו מגמה ותכלית.

ההתעלות מעל לטבע באה לידי ביטוי גם בעצם מועדו של יום השבת. המחזור בן שבעת הימים מנותק לחלוטין מכל זיקה למערכת המועדים הטבעית - מחזור השמש ומחזור הירח. ואף החוקרים החדשים, שניסו למצוא קשר בין השבת הישראלית לsapattu- האשורית, לא יכלו להתעלם מכך ש"השינוי הישראלי הבולט ביותר הוא ניתוק השבת ממחזור הלבנה, שינוי מתמיה ביותר לאור מקומה המרכזי של הלבנה בלוח הישראלי"; ואף הציעו הסבר הדומה באופיו למהלך שאנו מציעים פה: "ושמא נותקה השבת ממחזור הלבנה מתוך תחושה שראוי לא-להים על-טבעי שיהיה יום קדשו בלתי-קשור בטבע"[2].

ב. השבת והמשכן

בפרשת ויקהל ישנה סמיכות מעוררת עניין בין הציווי על השבת לבין מלאכת המשכן. חז"ל והראשונים לומדים שני דברים מהסמיכות הזו:

א. הגמרא בשבת קובעת שהמלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שהיו במלאכת בניין המשכן:

"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן: הם זרעו - ואתם לא תזרעו, הם קצרו - ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה - ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד" (שבת מט:).

רש"י מסביר את טעמה של הקביעה הזו:

"וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי כדלקמן, מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן" (רש"י שבת ה.).

כלומר - רש"י מסביר שהציווי הסתום לא לעשות מלאכה בשבת מתפרש על פי הסמיכות בין שבת למשכן כמתייחס למלאכות שהיו בבניין המשכן.

ב. הרמב"ן מפרש, על פי חז"ל, שהסמיכות בין מלאכת המשכן לשבת מלמדת אותנו גם שמלאכת בניית המשכן עצמה אינה דוחה את השבת:

"אמר: 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות' על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו. והקדים השבת, לאמור כי ששת ימים תעשה מלאכת אלו הדברים, ולא ביום השביעי שהוא קודש לה'. ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת" (רמב"ן שמות ל"ה, ב).

כלומר - לא רק מלאכות המשכן ביישומן החילוני אסורות בשבת, אלא גם בניית המשכן בעצמה נאסרה בשבת.

מה פשר הזיקה הזו שבין שבת למשכן? רש"ר הירש עמד על המשמעות העמוקה של הסמיכות הזו:

"בניית המשכן היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפיים, ואם לא מבחינת האמנות, הרי בודאי מבחינת החזון והתכלית הגלומה במשכן: 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'. שלטונו של האדם על העולם הגשמי, הבא לידי ביטוי בהפקתם, בייצורם ובעיבודם היצרני של החומרים, מגיע במקדש אל ייעודו הנעלה ביותר. האדם משעבד לעצמו את העולם כדי לשעבד את עצמו ואת עולמו לבורא העולם, וכדי להפוך את עולמו למקום שבתה של מלכות שמים, למקדש שבו ישכון כבוד ה' עלי אדמות. בניית המשכן הריהי קידוש פועלו של האדם, והכתוב מציין אותה כאיחוד כל המלאכות היצרניות השונות של האדם, והן מהוות - על ידי השביתה ממלאכה - את סעיפי המסכת של קבלת עול מלכות שמים, שעליה אנו מצווים בשבת" (רש"ר הירש, שמות ל"ה, ב).

מלאכת בניין המשכן היא שיא השיאים של היצירה האנושית הטכנולוגית והאמנותית. בפרטי פרטים מתארת לנו התורה כל כלי וכל קרש במשכן, וכולם מעוצבים ומיוצרים בהקפדה ובאהבה, כמיטב יכולתם של בני האדם. כאן אנו רואים את אישורה המוחלט של היצירה האנושית - שהרי בה בחר הקב"ה לעטר את משכנו. אך דווקא משום כך מלאכות המשכן נאסרו בשבת: אותן מלאכות המהוות את פסגתה של היצירה האנושית הן המלאכות שאנו נתבעים לוותר עליהן בשבת, ולבטא בכך קבלת עול מלכות שמים. כאן מתייצבות זו לצד זו שתי הדרכים המשלימות בעבודת ה': הקדשת הפעילות האנושית למען ה', וההינזרות מפעילות אנושית למענו.

אמנם, מסמיכות שבת למלאכת המשכן נלמד גם האיסור לבנות את המשכן עצמו בשבת. כאן אנו למדים עיקרון חשוב ויסודי בעולמנו הרוחני: לא רק בתחום החול תובע מאיתנו הקב"ה נסיגה ואיפוק, אלא גם בתחום הקודש. גם מלאכת המשכן עצמה, הרותמת את היצירה האנושית לשירותו של הקב"ה, גם היא נאסרה בשבת. זהו המסר שבני אהרן לא השכילו להפנים, וב"קרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא ט"ז, א).

גם בקרבה לה', גם בשאיפותינו הרוחניות, אנו מכירים בגבולות ובסייגים שהציב הקב"ה. אדם שמתפלל תפילה שלא בזמנה בגלל שהוא מרגיש יותר "רוחני" בשעה הזו - עליו לבדוק היטב האם הוא עובד את הקב"ה, או את עצמו; האם התלהבותו הבוערת היא שלהבת י-ה, או אש זרה. וגם זה חלק מהקורבן שאנו מקריבים לפניו תמיד - הקורבן של האיפוק והנסיגה שתובע מאתנו הצו הא-להי: קרבן המילה, קרבן השבת.

ג. שבת ותפילין

לדעת רבי עקיבא - שנפסקה להלכה - אין מניחים תפילין בשבת:

"רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? תלמוד לומר: 'והיה לך לאות על ידך', מי שצריכין אות; יצאו אלו שהן גופן אות" (עירובין צו.).

מה פשר הטעם הזה - שמניחים תפילין רק בימים שצריכים 'אות', ושבת ויו"ט הם 'אות' בעצמם? על דרך שמא, ייתכן שנוכל לקשר זאת לענייננו. אך לשם כך נזדקק להעמיק מעט בדיני תפילין.

הגמרא בברכות דנה בשאלה מדוע בשירותים אין מקנחים ביד ימין אלא ביד שמאל. אחד הטעמים שם קשור לענייננו:

"מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל?... ר' שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה תפילין" (ברכות סב.).

דבריו של ריש לקיש קשים להבנה: אמנם ביד ימין קושר את התפילין; אך לכאורה ודאי שעדיף לבזות אותה מאשר את יד שמאל, שהתפילין נקשרים עליה! נראה שכדי להבין את דבריו של ריש לקיש בנוגע לקינוח בשירותים, עלינו להסביר שהמוקד בהנחת תפילין של יד אינו במציאותם על היד, אלא במעשה הקשירה. האקט המשמעותי והמרכזי ביותר בתהליך הנחת תפילין של יד אינו התוצאה, אלא מעשה הקשירה עצמו. עיקר משמעות תפילין של יד היא במעשה הקשירה, שנעשה בימין. מוקד דין תפילין של יד אינו בעובדה שהם מונחים בצד שמאל ("כנגד הלב", לפי הסברה המקובלת), אלא בכך שהם נקשרים ביד ימין. למעשה, כך נוכל להבין מדוע באמת התפילין מונחים על יד שמאל, ולא על יד ימין, כפי שהיה לכאורה מתבקש:

"רבי נתן אומר: 'וקשרתם וכתבתם' - מה כתיבה בימין אף קשירה בימין; וכיוון דקשירה בימין, הנחה בשמאל היא" (מנחות לז.).

אם כן, הדין היסודי הוא הדין של 'קשירה בימין', כפי שאכן משתמע מפשטות הפסוקים: "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו'). העובדה שהתפילין מונחים על יד שמאל היא רק נגזרת הכרחית מכך שהקשירה נעשית ביד ימין. משמעותו הרעיונית של דין תפילין של יד מובן לאור מהלך זה: תפילין של יד מבטאים את קדושת המעשה. האדם מקדיש את עשייתו - המתגלמת בקשירת התפילין - לקב"ה[3]. כך גם נבין את שיטת הר"ש משאנץ (מנחות לה: תוד"ה משעת), הפוסק שתפילין של יד חייבים להתיר את קשרם ולקשרם מחדש בכל יום, בעוד בתפילין של ראש אין חובה כזו. הר"ש נימק שבתפילין של יד כתוב "וקשרתם", ומשמע שבהם יש הדגשה מיוחדת על מעשה הקשירה, כאשר הוא מבין שהכוונה לא להנחה על הזרוע, אלא לבניית הקשר עצמו.

ונשוב כעת לענייננו. מה פשר המיעוט של תפילין בשבת? הרא"ש מסביר מהו אותו 'אות' שיש בשבת ובתפילין:

"ונפרש ימים טובים דומיא דשבתות, דאות שלהם היא שמירת שבת מעשיית מלאכה" (רא"ש, הלכות תפילין, סי' ט"ז)[4].

הרא"ש מציע שה'אות' היא איסור המלאכה שבשבת ויו"ט. לפי הצעה זו הדברים מתיישבים כמין חומר: המסר של תפילין של יד הוא הקדשת המעשה לקב"ה. מבחינה זו, המסר שגלום בתפילין של יד דומה למסר שמצאנו בעבודת המשכן. לעומת זאת, השבת מגלמת את הפן השני, המשלים, של המסר הזה: הנכונות לוותר על חלק מהעשייה האנושית, למען ה' ובציוויו. לכן ה'אות' של התפילין מיותר ולא שייך ביום שבו מתקיים ה'אות' של השבת: שני ה'אותות' מתייחסים למעשה האנושי, וכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של יחסנו אל יצרי העשייה והכיבוש הכבושים באופי האנושי. לכן אין להניח תפילין בשבת.



[1] עיין - נחמיה י"ג, טו-כב; ירמיהו י"ז, כא-כז.

[2] אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', ערך 'שבת', עמוד 513. על נקודה זו העירני ר' איתמר אלדר.

[3] מהלך זה מפותח במאמרו המצוין של ר' יוני גרוסמן, 'שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך', דף קשר 410 .

[4] ועיין גם תוס' עירובין צו. ד"ה ימים.