הצופן | 4

תפקיד האדם שברא את אושוויץ - אחרי אושוויץ

בשיעור הקודם למדנו שהשטן אינו בורא; האדם הוא שברא את אושוויץ, והוא שהמליך בה את השטן. היות שכולנו בני אדם; היות שהמאבק בשטן מתחיל, כמאמרו של בובר, בלבו של האדם; היות שהרשעה לא נולדה יש מאין, אלא היא תוצר של תרבות - הרי שתפקידו של האדם אחרי אושוויץ הוא להפוך את העולם לְמקום שמבחינה נפשית, רוחנית ותרבותית, לא תהיה בו עוד אושוויץ. ואין הדברים אמורים רק כלפי אושוויץ ממש, של מיליוני נרצחים וגזים ורעב, אלא כלפי כל הופעה של רוע בה מומלך השטני על האנושי.

המאבק הממשי בנאצים

ברם, שאלה נוספת עולה מתוך ההבנה שהאדם, ולא השטן או הא-ל, הוא שיצר את אושוויץ. לוּ בראהּ הא-ל או השטן, כי אז לא יכול האדם להיאבק בכך, ובמובנים מסוימים גם לא היה צריך לעשות זאת. את גזרת ה' יש לקבל ולהצדיק: ייסורים מתקבלים באהבה, ועל המוות אנו מצדיקים את הדין. את גזרת השטן איננו מקבלים, אך ספק אם יכולים אנו להיאבק בה. יתרה מזאת: כלום יכול אדם לדעת אימתי השטן הוא זה שמניע את המציאות? בפתיח של ספר איוב מתנגד איוב לבקשתה של אשתו "בָּרֵךְ אֱ-לֹהִים וָמֻת" בטענה "גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱ-לֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!" (איוב ב', ט-י). איוב אינו יודע כי השטן הוא שהביא עליו את כל הצרות, וגם אנו איננו יכולים לברר כאן, בעולמנו, בין גזרות ה' לגזרות השטן; בין כך ובין כך אנו אומרים "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (שם א', כא), שהרי גם מה שעשה השטן, לא עשה אלא ברשותו של מקום. אך מה באשר למעשי האדם? השטן שהומלך על ידי האדם - האם ראוי להשלים עמו? האדם שהמליך את השטן - כלום אין ראוי לקום כנגדו? טענות אלה מפנה קצטניק לרבי משיליוו:

למה הם צועקים ומניפים אלות מעל לראשינו? וכי לא מוטב היה לוּא הושיטו יד לעזרה לשלד המתאמץ לעלות אל המשאית והדבר קשה עליו? הפעם אני יודע כבר מה עתיד לבוא, את אשר יקרה לי. אני יודע שאתכנס להתחבא בתוך ארגז-הפחם שבעומק משאית-הענק. הפעם אני יודע הכל, רק אינני יודע מדוע. 'רבי, מדוע!?' בשתי ידי אני אוחז ברבי משיליוו. 'הלא תודה, רבי, שא-לוהי-הגלות עצמו הוא שיעלה עכשיו לתוך המשאית כמוזולמן...'

פני א-לוהים אני רואה מסתתרים בתוך הענן. ופני א-לוהים כפני הרבי משיליוו - מנומרים שחין משונה. עור שלדו קלוף ומפוצל כקשקשי-עץ יבשים. עכשיו אני רואה היטב את צבעיהם של הקשקשים: נגוהות של ירוק, ורוד וצהוב. 'מה אמרת, בני?' מרים הרבי משיליוו עיניו. 'אני אומר שלעולם לא תבוא עוד רוח-חיים בעצמות הללו. חטאנו, הרבי משיליוו. אתה התנגדת למרד בגיטו. הודה-והתוודה עכשיו: 'חטאנו!'' (הצופן, עמ' 20)

במשפט האחרון מעורר קצטניק את הבעיה הידועה של המרד. כידוע, בין יהודי מזרח-אירופה, , ובמיוחד בגטאות, ניטש בעניין זה ויכוח במשך כל שנות המלחמה. הזיכרון הציוני הפך את המרד לסמל השואה, כשקבע את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, בזיקה למרד גטו ורשה, וכשהפך את המרד עצמו למיתוס מכונן של ההתנגדות היהודית. אך רבים רבים התנגדו למרד בוורשה, וכך היה גם במקומות אחרים, עד שלעתים היו הלשנות מקדימות או איומים שמנעו את פרוץ המרד. החלק הגלוי של המניעים להתנגדות היה קשור לחשש מפני התוצאות השליליות העלולות לצמוח ממנה: הסיכוי הנמוך להצלחת המרד, והענישה הנאצית שתבוא לאחר כישלונו. יהודים הוזהרו שאי-שיתוף פעולה גרידא יגרור ענישה קולקטיבית והרג המוני, ומרד - על אחת כמה וכמה. רבים ממנהיגי הקהילות סברו שמרד הוא מעשה חסר אחריות, שיסב סבל עצום ואבדות רבות בנפש. ברם, כפי שרומז קצטניק, היו להתנגדות למרד גם מניעים עמוקים יותר. למעשה, על דעתם של יהודים רבים כלל לא עלתה אפשרות שכזו, אפילו במצבים בהם היה להם יתרון מספרי וסיכוי להצליח. מלבד גורמים נפשיים ופיזיים דוגמת פחד, דאגה לילדים, חולשה, בלבול, הכחשה, שקר ועוד, היה לשלילת המרד גם גורם רוחני מרכזי: אם הגלות היא גזרת הא-ל, והסבל בה הוא חלק מגזרתו - אם כן, עלינו לקבל, כמאמר איוב, גם את הרע! אם "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - אין אנו יכולים למנוע את עונשנו, וגם אסור לנו לעשות כן!

חטאנו, אומר קצטניק, בכך שהתנגדנו למרד. ומדוע חטאנו? מפני שלא הבנו שלפנינו דבר מה אחר, ושפטנו אותו על פי מושגינו הקודמים. א-לוהי הגלות, אומר קצטניק, עולה על המשאית. "א-לוהי הגלות", היינו: תפיסת הא-ל כמי ששופט ומעניש, ואנו מקבלים את גזרתו בהכנעה. הקונספציה הדתית הזו עולה על המשאית, מפני שבאושוויץ נשלחו לתאי הגזים לא רק בני ישראל, אלא גם א-לוהי ישראל. ומי ייאבק וישיב מלחמה שערה? הרבי משיליוו אומר לקצטניק:

'וכי אינך רואה, בני, איך נאבק עכשיו יעקב עם המלאך על גאולת עצמותינו? ובמאבק הזה אנחנו גיד-הנשה! התחזק, בני. ברגע הזה הֱיֵה חזק!'
(הצופן, עמ' 21)

זוהי התפיסה הקלסית: המאבק האמתי איננו כאן, בזירה העולמית-האנושית, אלא בזירה המטפיזית, ולכן עלינו להשאיר את המאבק ליעקב אבינו, ולקבל את מעמדנו כגיד הנשה, כלומר: לסבול. אלא שכששישה מיליונים עושים את דרכם לקרמטוריון, התשובה הזו אינה משכנעת עוד:

בשביל מי, רבי, נאבק עכשיו יעקב עם המלאך אם בניו יוצאים במשאיות לקרמטוריון? בשביל מי, רבי, בשביל מי? (שם)

אם אכן המאבק הוא של יעקב - היה עליו להסתיים מזמן. ואם כלל ישראל יוצאים לשרֵפה, הרי זה או מפני שיעקב אבינו נכשל במאבקו, או מפני שאין זה כלל המאבק שלו:

'רבי, על מי אתה משאיר אותנו? הרבי משיליוו, בידי מי אתה נוטש אותנו?...'

קצת מתיקות בדם, אמרו, עשויה להציל את הרבי. אני רץ, רבי! על החלון בחדר המקלפה של הקאפּוֹ ואצק בבלוק-המיטבח יש ספל מלא מרמלאדה של הקאפו ואצק. אני רץ, רבי, לגנוב את ספל המרמלאדה.

'מלחמה לא-דוני בעמלק!'[1] הם עולים להילחם בא-לוהי ישראל, ואתה שותק, רבי?! אתה יושב על הקרשים לפני הסלקציה כאביון מצורע ליד שער-טיטוס ברומי ושותק, רבי!? מלחמה לא-דוני בעמלק, ואתה כעץ מתקלף? (שם, עמ' 68)

קצטניק רומז כאן, כמובן, לדברי הגמרא (סנהדרין צח ע"א) כי המשיח יושב על פתחה של רומי כעני ידוע חולי, וממתין להיקרא לגאול את ישראל. משיח של אמת, אומר קצטניק, אינו יכול יותר לשתוק. אם המשיח עדיין שותק, אות הוא שאין זה המשיח. אולי היה זה משיח הגלות, ואולי זו כוונתו בקטע שהבאנו בשיעור 16 על משיח בן יוסף המובל לשחיטה. אך המשיח החדש מוכרח להתקומם כנגד האויב. ומדוע? מפני שעמלק נלחם בה', בשמים! מפני שהוא עושה לו שמים חדשים תחת שמיו, ואנחנו הדלק בתעשייתו.

המחשבה על חוסר התוחלת במאבקו של יעקב במלאך, מביאה את קצטניק למחשבה על המלאך גופו, תוך שהוא נפרד מהרבי המובל אל הקרמטוריון:

הסתכל, רבי! הבלוק מלא שלדים. עוד מעט יובילו אותנו במשאיות לקרמטוריון. האם בשבילנו נאבק יעקב עם המלאך? גלה לי מה טיבו של מלאך זה רבי. גלה לי מה רצה המלאך. עוד מעט יהיו גופותינו דלק ללב-התנור שבארובתו יעלה אשמדאי לשמיים להילחם בא-לוהי ישראל... מי יישאר...? רבי, מי יישאר?!...

בעומק המשאית אני רואה את ארגז-הפחם, ואתה, מורי ורבי, מסב את פניך ממני ומצטרף לזרם השלדים הנשפך מן המשאית אל הקרמטוריון... (שם)

בדחילו ורחימו, אני מבקש להצטרף כאן אל קצטניק ולומר שהשואה תבעה מעם ישראל שינוי יסודי של העמדה כלפי המציאות. לא עוד השלמה - כי אם מאבק. אי-ההבנה של הרבי נובעת מאי-ההבנה של עומק משמעותה של ההתגלות בשואה. מנקודת ראות זו, השואה איננה עוד שלב בגלות, אלא היא בבחינת התגלות חדשה, המטילה תפקיד חדש. אלי ויזל אמר שהשואה היא מעין מעמד הר סיני חדש.[2] מה תוכנו של מעמד חדש זה? ברצוני להציע, כי המצווה העליונה של ההתגלות החדשה היא להילחם על מלכות ה', המאוימת על ידי מלכות השטן, וכי למצווה זו משמעות כפולה: מלחמה בלב, שכן האדם ברא את ממלכת השטן מלבו; ומלחמה במציאות - מלחמה ממש.[3]

בדברים אלה אנו מצטרפים להשקפה הציונית על השואה מצד אחד, וחולקים עליה מצד שני. צדקה הציונות בהדגישה את המאבק בשואה - שגם לפי דברינו כאן, הוא המצווה הכתובה בראש 'לוחות העדות של השואה' - אך לא מטעמה. האתוס הציוני של המאבק לשם עצמאות ראה במרד בשואה הד, גם אם רחוק וקלוש, לערכיו ולדרכו. לפי אתוס זה, דרוש המאבק להשגת עצמאות מדינית בארץ ישראל ולחיסול הגלות, וזו המשמעות העיקרית של שינוי התודעה של העם היהודי מפסיביות לאקטיביות. התפיסה הציונית לא נזקקה לשואה כדי לגבש את תודעתה העצמית - השינוי קדם לשואה; השואה הייתה הוכחה לצדקת תזת המאבק הציונית. גם לפי דברינו נחוץ מאבק, אך אין זה מאבק לשם עצמאות, כי אם מאבק על האדם, ובאופן פנימי יותר: מאבק על מלכות ה'. השואה איננה הד למאבק הציוני אלא היא קודמת לו - לא רק בזמן, אלא גם במהות. ומדוע? מפני שהיא מגדירה את המשמעות החדשה של הקיום היהודי ממנה ולהלן: לא עוד קיום סביל, לא עוד קיום של קבלת הדין והצדקתו, אלא קיום של מאבק ברע, קיום גואל. כפי שכתבנו פעם, זוהי המשמעות המלאה של הקמת מדינת ישראל כניסיון: להוכיח שהניצחון על הרע איננו רק ניצחונו של החלש, אלא ניתן לגבור על הרוע גם מתוך עמדה של כוח.

אם נבחרנו על ידי משרתי השטן להיות מושמדים ולהבעיר את כבשני מלכותו, ממילא נועדנו אנו להילחם עמו. מי שהוא ההפך הגמור מהשטן נבחר בשל כך להיות האובייקט האולטימטיבי של שנאתו, אך מסיבה זו גופה יכול רק הוא להילחם בו ולנצחו.

מיהו המלאך

שני הלקחים העיקריים העולים מתוך "הצופן", לקח האנושיות ולקח המאבק, שרויים בינם לבין עצמם במתח דיאלקטי מסובך:

ואני עומד ומביט ואת פני אני רואה ברקיע, חובש כובע-ס.ס. מעל לפקעת צפעונים רוחשת. אני נבהל מפני איש-ס.ס. שהוא אני, וזועק:

'הרבי משיליוו, על מי השארת אותנו!? מי ייאבק עם המלאך?

'רבי, גלה לי את סודו של המלאך שלא רצה לגלות את שמו ליעקב! האם היה יעקב עצמו המלאך?...

'האם נאבק יעקב עם עצמו? וכמוני את שם-עצמו לא ידע? האם הפחד שנפל על יעקב במאבק עם עצמו הוא הפחד הנופל עלי כשאני רואה את עצמי בכובע-ס.ס.? גלה לי את הסוד הנורא הזה!...

'רבי, בשמי אושוויץ ניטשת המערכה. אני עולה לשם! מלחמה לא-דוני בעמלק! אני עולה! עולה!... עולה!...' (שם)

אם המלאך שאין לו שם הוא השתקפות של יעקב כשרו של עשו, הרי שהמאבק במלאך הוא המאבק של יעקב באפשרות שהוא עצמו יהפוך להיות עשו, שהרי 'אני והוא אותו דבר'. אלא שאם יעקב נאבק בצד השני, ההיפותטי, של אישיותו, ואם 'יכול הייתי להיות במקומו', אם כן, כיצד יכול אני להיאבק בו - להיאבק כפשוטו - בעולם הממשי? ואם אני מנהל נגד הרשע הנאצי מלחמת חרמה, כיצד אוכל להעלות על דעתי את האפשרות שהוא אדם כמותי?

זהו סיבוך שאינו פשוט, והוא משל כללי למתח שבין תפיסת המאבק הרוחני לתפיסת המאבק ההיסטורי-ריאלי. מי שרואה במאבק הרוחני עיקר, קשה עליו המאבק הגשמי. ובכל זאת, התביעה למאבק ברע היא תביעה למאבק דו-זרועי, בשתי חזיתות: מאבק בנאצי - ומאבק בשטן; מאבק בהיסטוריה - ומאבק בנפש. לכל מאבק דרכים אחרות, אך ניצחון בקרב אחד בלבד יהיה הפסד במלחמה. היהודי שניסה לנצח רק בממד הרוח - הועלה למשאית אל הקרמטוריון; היהודי שמנסה לנצח רק בממד החומר - עלול למצוא את מאבקו חסר משמעות.

משפטי סיכום

בסדרת השיעורים האחרונה, ובמידה מסוימת כבר מתחילת השנה, נאמרו דברים רבים והוצעו רעיונות שונים, ודומני שאין טעם להוסיף עוד מן הבחינות שנזכרו כבר. כמה סוגיות של מחשבת 'הרוע' נידונו מהיבטים שונים: היסטורית, רעיונית, תאולוגית וספרותית. אך ייתכן שהזמן הארוך, העדר קישור מיָדי בין הרעיונות, והקושי המהותי הקיים בהם, מקשים על גיבוש תמונה שלמה.

לאמתו של דבר, אינני יודע אם יש תמונה שלמה. ייתכן שכל מה שנוכל להציע הוא רסיסי תמונות ומחשבות, שאינם מצטרפים כדי ציור של ממש. וכפי שכבר כתבנו זה מכבר, השימוש בסמלים ומטפורות לביטוי רעיונות נובע מאבדן השפה המושגית הרגילה אל מול השואה, שהיא מעין 'שבירת כלים' מחשבתית.

ובכל זאת, אחרי ההתנצלות, אנסה לסכם את הרעיונות שדוברו כאן באריכות מתחילת השנה ברשימה של היגדים קצרים. להיגדים קצרים אלה יכולה להיות משמעות רק עבור מי שקרא ועקב מראשית השנה. למי שלא עשה זאת, אינני חושב כי הם יוכלו להועיל, ואפשר שאף יזיקו. הנה, אם כן, רשימה של משפטים קצרים בעלי משקל כבד:

1. לשואה אין משמעות במסגרת תורת הגמול.

2. השואה איננה עקדה במובן הרגיל של קרבן לה'.

3. באושוויץ קמה ממלכת השטן, שהגרמנים הם כוהניה, ויש לה שמים חדשים.

4. השואה היא מלחמה מטפיזית בין טוב לרע, בין הקדושה לסטרא אחרא.

5. בממלכת השטן ניתן לראות תמונת ראי של עבודת ה' ושל חוקיו.

6. לא השטן ברא את אושוויץ, אלא האדם המליך בה את השטן, עמו כרת ברית.

7. בני ישראל הוקרבו בשואה קרבן לשטן.

8. עם ישראל נבחר בשואה בפעם השנייה - בחירה מהופכת - כאויבו האולטימטיבי של השטן.

9. ושוב: לא עונש, ולא עקדה, אלא בחירתו של השטן.

10. מבחינה זו, ניתן לראות בשואה התגלות חדשה, מהופכת, שיש לה מצווה חדשה: להילחם בשטן - ברע.

11. המאבק בשטן הוא גם ריאלי וגם רוחני: גם בשטן ההיסטורי, וגם ברע שבלב האדם.

12. ההתגלות החדשה מייצרת עידן חדש - עידן שכבר איננו עידן של גלות - לא מפני שהוא בארץ ולא בחו"ל, אלא מפני שהוא תובע מעשה גואל.

13. מדינת ישראל היא מעבדת המבחן בה יתברר הסיכוי לנצח את הרע. היא איננה בריחה ממנו, ואיננה פתרון לו רק במישור ההיסטורי. לפיכך היא הזדמנות לתיקון השואה.

14. באופן פרדוכסלי, המצווה להשתתף בגאולה מן הרע קשורה דווקא בהקטנת הנוכחות הא-לוהית. בשואה ה' לא הגן על ישראל, וגם בהקמת המדינה הייתה נוכחותו בהסתר. ודאי שהשכינה נמצאת באושוויץ, אך בבחינת "וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים" (ירמיהו מ', א).

15. כל זאת מטה-היסטוריה ומטפיזיקה; אך לעולם יישאר דבר מותם של מיליון וחצי ילדים בתאי הגזים, בגטאות וביערות, כמו גם מותו של כל ילד יחיד, בגדר חידה, ולעולם תהיה ההתבוננות בו בלתי-נסבלת. שאלת הרבי מפיסצנה 'כיצד זה עומד העולם על עמדו ואינו חוזר לתוהו' - עדיין מתגלגלת, כאותה בת קול היוצאת מהר חורב ואומרת: אוי לו לעולם מעלבונה של שכינה.

לקראת השיעורים הבאים

השיעורים הבאים יעסקו בסוגיות מיוחדות הקשורות בשואה, באמונה ובמוסר: נקמה, חסידי אומות העולם ועוד.