שיעור 2 - מבשל - הגדרה (1)

  • הרב ברוך גיגי

מבשל - הגדרה (1)

א. בישול מאכלים

ברשימת המלאכות האסורות בשבת הנמצאת במשנה עג. הוזכרה מלאכת האופה. הגמרא אומרת שהמשנה בחרה בשם זה למלאכה אף על פי שכל מלאכות שבת נלמדות מהמשכן, והיה ראוי לִשְנות את המבשל שהיה במשכן בבישול סממנים[1], כיוון שהתנא ביקש לנקוט סידורא דפת (שבת עד:)[2]. מבואר, אם כן, שאפיה ובישול אסורות בשבת, והוא הדין לצלייה, טיגון ועישון[3]. כללו של דבר, כל העושה פעולה המכשירה דבר לאכילה, על ידי מים, שמן או ישירות על האש בצלייה חייב משום מבשל. זאת בניגוד לאיסור בשר בחלב, שם אפשר שלא אסרה תורה אלא בישול דווקא ולא צלייה או טיגון[4], שהרי הפסוק אומר: "לא תבשל גדי בחלב אמו". לעומת זאת בשבת - בישול נאסר במסגרת רחבה יותר של ט"ל מלאכות, ו'מלאכת מחשבת אסרה תורה', לפיכך בשבת נאסרה כל הכשרה לאכילה.

ב. בישול מתכות ועוד

מסוגיות הגמרא (עד:) יוצא שאיסור בישול בשבת שייך גם בדברים שאינם אוכל, כגון מתכות, דונג ושעווה. כל עוד מדובר באוכל, ניתן לומר שהגדרת המלאכה היא הכשרת הדבר לאכילה. אולם לעניין בישול דברים שאינם אוכל כותב הרמב"ם (הל' שבת פר' ט הל' ו):

"המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל; וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל וחייב; וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. כללו של דבר - בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל ".

שתי נקודות מודגשות בלשונו של הרמב"ם:

· החיוב הוא על הרפיה או הקשיה של גופים, אף על פי שאינם אוכל.

· הפעולה צריכה להתבצע באמצעות האש דווקא.

בהמשך נדון בשתי הנקודות הללו ונבדוק האם הן מוסכמות ומהי משמעותן ההלכתית. עתה נדון בנקודה הראשונה, ובנקודה השנייה נעסוק בעז"ה בשיעור הבא.

הרפיה או הקשיה

וזה לשון הסוגיה בעד ע"ב:

"אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא - חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא - לשרורי מנא קא מיכוין, קא משמע לן: דמירפא רפי, והדר קמיט. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא - חייב משום מבשל. פשיטא! - מהו דתימא: כיון דהדר ואיקושא - אימא לא, קא משמע לן".

מפשט הגמרא יוצא שהחיוב בשבת הוא על ריכוך ולא על ההקשיה. כך משמע גם מדברי רש"י על אתר:

" 'לשרורי' - לחזק, ואין כאן בישול; 'דמרפי רפי' - על ידי חום האור והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו 'קמיט' - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו".

על סמך זה, הלחם משנה הקשה על הבנת הרמב"ם שגם על הקשיה חייבים, ותירץ:

"ויש לומר דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל, אע"פ שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה. ומה שאמרו בסיכתא... מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר, קמ"ל שחייב על הבישול מפני שבתחילה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח"כ מקשה אותם ומשום הכי חייב, אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו".

לדבריו, כיוון שמצאנו באב המלאכה באוכלים בישול גם בריכוך, כבישול בשר וירקות, וגם בהקשיה, כאפיית לחם - הרי שגם בדברים שאינם אוכל יש לחייב כתולדות על שני התהליכים, של ריכוך והקשיה, כאשר בסוגייתנו החיוב הוא על ההקשיה שנעשית לאחר הריכוך הראשוני.

במחלוקת זו נראה שרוב הראשונים[5] מסכימים עם פירוש רש"י, וכמשמעותה הפשוטה יותר של הסוגיה. אולם ניתן לומר שאף לדעה זו יש באופן עקרוני חיוב גם על הקשיה, ורש"י לא שלל זאת אלא לגבי סיכתא שהיא יתד של עץ לח שלא תיתכן בו הקשיה משמעותית. אולם במקרה של 'מבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס' אפשר שאף הוא יודה שיש לחייב על ההקשיה, שהרי כאן ההקשיה גורמת לכך שנעשה לכלי גמור[6]. ומכל מקום הפוסקים נקטו כדבר פשוט כשיטת הרמב"ם, וממילא יש להיזהר מכל פעולה של ריכוך והקשיית מוצרים על ידי האש.

האם בייבוש בגדים מול האש שייך בישול?

כתב המרדכי (שבת סי' תלד):

"יש לאסור לנגב הבגדים ששרויים במים סמוך לאש בשבת משום מלבן... ועוד יש לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל".

קשה להבין את הדמיון שבין ייבוש בגדים סמוך לאש לבין מקרה הסיכתא. אמנם דין זה נפסק להלכה בשו"ע (סי' שא סעיף מו):

"בגדים השרוים במים, אסור לנגבם סמוך לאש".

בהגהות רעק"א שם נראה שהבין שהבישול הוא מצד המים הספוגים בבגד שמתבשלים בחום. ומעין זה מצאנו ב'יראים' ובפסקי הרי"ד שפירשו כך את הסוגיה של סיכתא - שאף שם החיוב הוא מצד בישול המים. אך לענ"ד פירוש זה נראה קשה ביותר - לא ברור איך אפשר לחייב מדאורייתא על פעולת אידוי המים שאין בה שום שימוש במוצר המבושל. ועיין בהגהות מרדכי (שבת פ"א):

"...דכל דבר המתייבש, בתחילה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה, כדאמר בפרק כלל גדול האי מאן דשדא סיכתא...".

כך משמע גם מביאור הגר"א, שהחיוב הוא משום הריכוך הראשוני של הבגד שמתקשה לבסוף כשהוא מתייבש, וכמו שפירש רש"י בעניין סיכתא[7].

ג. היחס בין בישול מאכלים למתכות

בישול אחר בישול

כאמור, גם המסת דונג והתכת מתכות הינן בכלל בישול. ואף על פי שבמוצרי אכילה אין בישול אחר בישול (כפי שנראה בשיעורים הבאים), הסכימו האחרונים שבמתכות יש לחייב גם על התכה חוזרת, שכיוון שנתקשה נתבטל הריכוך הקודם, והבישול הראשון אינו ניכר בו כלל[8]. אולם בשומן שנתבשל ונימוח וחזר ונתקשה - הדין הוא שאין בישול אחר בישול, שאף שנתקשה לא חזר לקדמותו שהרי נתבשל. וכך מפורש בספר 'כלבו', ששומן שנתקשה מותר להפשירו, ואין בזה משום בישול.

הרפיה או הקשיה באוכלים

ועוד אומר ה'כלבו':

"וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי, דיש לומר אפילו נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור - מפשירו, דהפשרו לאו זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיות נקפא".

נראה שסברתו היא שאין לחייב על המסה בדבר שקפא במקרה אלא רק בדבר שבמהותו נמצא במצב צבירה מסויים והוא בא לשנותו, וכיוון שהשמן אינו כן - הרי שאין לחייב על הפשרתו. ולפי גישה זו נראה שיש לחייב על המסת חמאה ואף שתחילתה מן החלב הניגר, מכל מקום בתורת חמאה טבעה להיות מוצקה, וממילא אין להמיס אותה בשבת. וכן כתב בספר 'כלכלת שבת' (לבעל ה'תפארת ישראל' על המשניות, בחיבור שחיבר בהקדמה לפירושו למשנת שבת) שהממיס חמאה חייב, שהרי מרכך גוף קשה, והסכים עמו 'שביתת השבת'. לעומת זאת, מדברי ה'אגרות משה' (חלק או"ח ד', סימן עד, ד"ה תשובה) משמע שסובר שאין איסור מצד ריכוך והקשיה בהמסת חמאה. בתשובתו הוא עוסק בחילוק בין חמאה מחלב מפוסטר לאינו מפוסטר מצד בישול אחר בישול, ומדמה את דין החמאה לדין שומן שנתבשל וקפא שאין איסור להפשירו כפי שהבאנו לעיל מן הכלבו[9]. ויש לעיין בהשוואה זו, שהרי השומן התבשל כבר פעם אחת והומס, ולכן אף שנתקשה שנית אין לחייב על הפשרתו משום בישול, מה שאין כן בחמאה, שבתורת חמאה לא הומסה מעולם. נראה שלדעת ה'אגרות משה' שיטת הכלבו היא שאין לחייב כלל משום ריכוך והמסה במוצרי אכילה. זאת על פי מה שבארנו לעיל, שקיימים שני סוגי בישול: הכשרת דבר לאכילה, וריכוך או הקשיה. ומעתה יש לברר האם גדר ריכוך והקשיה שייך באוכלים, כגון המסת חמאה או גבינה לתוך מרק או לתוך תפוחי אדמה מצד אחד, או מאידך עשיית צנימים מפרוסות חלה. נראה אם כן שה'איגרות משה' סבר שבאוכלים יש לחייב רק על הכשרה לאכילה, ובזה קיי"ל שאין בישול אחר בישול.

ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג' סי' כב) כתב:

"ואף על פי שהגאון בעל 'שואל ומשיב' במהדורא תליתאה (חלק ב' סימן כ') פסק שאסור לתת לחם אפוי על גבי התנור בשבת כדי שיתקשה יותר ויעשה צנימים, והביא ראיה ממה שפסק הרמב"ם שאסור לרפות דבר קשה או להקשות דבר רך, וכאן הרי הופך את הלחם הרך לצנימים קשים. אולם אף אם נניח שיש להשוות דין ביצה ללחם, מכל מקום נראה שאין דברי ה'שואל ומשיב' מוכרחים להלכה, שדברי הרמב"ם שאסור לרפות דבר קשה או להקשות דבר רך, אינם שייכים לגבי דבר מאכל, שהוא דרך אכילה, וכמו שמותר לשרות במרק רותח לחם יבש כדי לרככו, וכמו שכתב ב'כנסת הגדולה' (סימן שי"ח), וכן העלה הגאון מהרש"ם בספר 'דעת תורה' (בסימן שי"ח סעיף ה'), שמדברי הפוסקים שסתמו להתיר באפיה אחר אפיה, מתבאר שאין שום איסור להקשות לחם רך, ושדברי הרמב"ם שאסר להקשות דבר רך אינם שייכים לענין אוכלים, כיון שזהו דרך אכילה ע"כ".

בטעמם של המקילים יש לומר, שאין לחייב על ריכוך והקשייה של אוכלים לאחר שכבר נתבשלו משום שאינו אלא תיקון אוכל בלבד, ואינו דומה להתכת מתכות או דונג שיש בהם הכשרת החומר לעבודת היוצר, לעיצוב כלים וצורות חדשות.

וראה גם ב'שמירת שבת כהלכתה' (פר' א, הע' קעג) הדן באריכות בדין זה ובספקותיו של הגרשז"א ז"ל בעניין. ולעניין הלכה, כיוון שיש כאן מחלוקת בדין תורה, כאשר לדעת 'שביתת השבת' וה'כלכלת שבת' וה'שואל ומשיב' יש איסור ריכוך והקשיה גם באוכלים ואילו לדעת ה'אגרות משה' ו'יחווה דעת' אין איסור, והגרש"ז הסתפק בדבר, נראה שיש להשתדל להימנע מהמסת חמאה ועשיית צנימים בשבת, והמקילים יש להם על מי שיסמוכו.

ד. פסקי הרמב"ם בעניין חימום מתכות - החילוק שבין בישול להבערה

נבאר עתה את פסקי הרמב"ם השונים בעניין חימום מתכות והתכתן.

כך הוא כותב בפר' ט הל' ו:

"המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל".

ויש להבין את ההבדל שבין 'המתיך' לבין 'המחמם'. ניתן היה להציע שהמתיך חייב על הרפיית הקשה ואילו המחמם חייב על עצם החימום של המתכת גם ללא הריכוך (ועפי"ז היה מקום לדון האם יש לחייב משום מבשל על הבערת חוט להט של מנורת חשמל, שהרי גם שם אין לכאורה ריכוך של המתכת, אלא חימומה עד שנעשית גחלת). אולם קשה לקבל הסבר זה בדברי הרמב"ם, שהרי בפירוש המשניות (פר' ז מש' ב) הוא אומר:

"עניין הבישול הוא רפיון העצמים הקשים, ולפיכך מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותן הוא תולדות האופה".

עולה מדבריו ששני החיובים, גם על ההתכה וגם על החימום, הינם משום 'רפיון העצמים'. לפיכך יש לומר שהמתיך הופך את המתכת לנוזל, כאשר המחמם גורם לריכוך בלבד וזה מהווה הכנה לריקוע כלי כלשהו.

על פי זה נוכל לפרש הלכה שהתקשו בה רבים. בפרק י"ב הלכה א' פסק הרמב"ם:

"המבעיר כל שהוא חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב".

וכתב הראב"ד בהשגה:

"ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט?"

ועיין בלחם משנה שם שכתב שלדעת הרמב"ם חייב שתיים, משום מבעיר ומשום מבשל. הקושי הוא, כמובן, שהדבר הזה אינו מפורש ברמב"ם. הדרך המחוורת בעניין היא דרכו של החזון אי"ש (סימן נ' ס"ק ט') - לדעתו יש לחלק בין המגמות: אם המגמה היא ריקוע ועשיית כלי ולצורך כך הוא מרכך את המתכת, הרי זה מבשל, אבל כשהמגמה היא חיזוק הכלי וחיסומו אין לחייב משום מבשל, שהרי עושה המלאכה אינו מעוניין בריכוך ואין לו שום משמעות לגביו. על חיסומו וחיזוקו של הכלי גם אין לחייב מצד מקשה גוף רך, שהרי ההקשיה נעשית על ידי הצירוף במים, וחייב משום מכבה לדעת הרמב"ם.

בפרק ט' הרמב"ם אינו מזכיר חיוב משום מבעיר, אף שחימם את המתכת עד שתיעשה גחלת. נוכל להבין את הדבר אם נתבונן ביסוד החיוב של מלאכת המבשל, שאף שהאדם אינו עושה את מעשה הבישול עצמו ורק נותן את הדבר על האש והוא מתבשל מאליו, הוא חייב, כיוון שזו דרכה של המלאכה (וכן הוא גם בזורע, ויידון אי"ה במקומו). לעומת זאת במבעיר המלאכה נעשית בידיים ממש. לכן, אפשר שהרמב"ם סבור שרק כשעיקר מגמתו של האדם היא עשיית חום וגחלת כדי לצרף את המתכת אנו רואים אותו כמבעיר בידיים, אבל במקום שעיקר מגמתו היא ריכוך - אין אנו רואים את המתכת הבוערת כפרי מעלליו, וממילא אין לחייבו על הבערה אלא על בישול, ודו"ק.

מסקנות להלכה משיעור זה

1. אין לבשל, לטגן או לצלות, וכן אין לאפות דבר מאכל בשבת.

2. אין להתיך מתכות או להמיס שעווה ודונג ועוד, וכן אין להקשותם.

3. נחלקו הפוסקים אם מותר להמיס חמאה וגבינה צהובה וכן אם מותר לעשות צנימים בשבת, וטוב להחמיר, והמיקל יש לו על מי שיסמוך.

4. אין לייבש בגדים בסמוך לאש בשבת.

יש לשים לב לכך שהמסקנות להלכה מנוסחות בקצרה, ואינן מתיימרות להקיף את כל הנאמר בגוף השיעור. תפקידן הוא תוספת הבהרה בלבד.


[1] בבבלי עד: שאלו: "שביק תנא דידן בישול סממנים ונקט אופה?" ובירושלמי שם שאלו בנוסח אחר: "את חמי אפייה תולדה לבישול ואת אמר הכין?". בירושלמי נאמר בפירוש שאפיה היא תולדה של בישול, ואילו בבבלי לא ברור אם מדובר באב או בתולדה. ואכן הראשונים נחלקו בנקודה זו, כאשר לא מדובר במחלוקת נקודתית בעניין אופה ומבשל אלא בשאלה עקרונית הנוגעת למלאכות שונות - האם לראות אב רק בפעולה המרכזית ואילו שאר הדברים הם תולדות, או שיש לראות את הפעולות המקבילות כאפיה ובישול או זריעה ונטיעה כאבות מקבילים -עיין ר"ח עג: לדעה הראשונה, ולעומתם רש"י עג: ורמב"ם הל' שבת פרק ז' לדעה השניה.

בעניין אפיה שלא היתה במשכן, אע"פ שהיתה בלחם הפנים - עיין בהקדמת ה'אגלי טל' שביאר העניין.

[2] על פניו, נראה שמדובר בעניין טכני להקל על הזיכרון ע"י סידור המלאכות עפ"י 'סידורא דפת'. אולם אפשר שיש כאן עניין מהותי יותר, וסידורא דפת הוא עניין עקרוני ברשימת המלאכות. עיין למשל תוספתא דברכות (מהד' ליברמן, פרק ו'): "כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני". אפשר שלפנינו תפיסה של רשימת המלאכות כדבר הקשור לפעולות היסודיות הנדרשות לקיום האנושי, ועיין ב'יראים' שלדעתו מסר הכתוב לחכמים לברור את המלאכות, ואכמ"ל .

[3] עיין ירושלמי שבת פר' ז הל' ב: "הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל".

[4] קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם טיגון בשר בחלב אסור מן התורה - עיין רש"י ותוספות סנהדרין ד:. כמו כן, יש ספק לעניין צליית בשר בחלב - עיין ר"ן חולין קח. בסוגיית טיפת חלב.

[5] עיין בתוספות, רמב"ן וריטב"א בסוגיה זו - מדברי כולם משמע בפירוש כשיטת רש"י שאין לחייב משום בישול אלא על ריכוך ולא על הקשיה.

[6] וכן כתב ה'מנחת חינוך' במוסך השבת בדעת רש"י. אולם הדברים אינם מוכרחים, שאפשר שגם כלי אדמה מתרככים תחילה ושוב מתקשים, וחייבים על הריכוך דווקא, וכפי שהבין ה'לחם משנה' בדעת רש"י שהוא חולק על הרמב"ם.

[7] ונסתפקתי האם איסור זה שייך גם בבגדים שלנו - אמנם לפי הבנת רעק"א שהוא משום בישול המים המתאדים, אין סיבה לחלק, אולם לפי המשתמע מהגהות מרדכי שהבעיה היא בריכוך והקשיה של הבגד, אפשר שהדבר נכון רק בבגדים של ימיהם שהיו גסים, כאשר בבגדים שלנו קשה לתאר כ"כ ריכוך והקשיה, וצ"ע. ולמעשה, בודאי שאין להקל.

[8] עיין חזון איש סי' נ ס"ק ט, ובהר צבי, טללי שדה, אופה עמ' רסב.

[9] וז"ל: "הנה חמאה במדינה זו שנעשה מחלב שמבשלין תחלה שנקרא פעסטערייזער (פיסטור), אם היה במדת יד סולדת הרי נעשה החמאה מחלב מבושל, ומכיון שנקרש הוא כדבר יבש שאין בו משום בשול שוב כמפורש במג"א סק"מ לענין שומן שנקרש, דנעשה עתה יבש ואין בו שוב משום בשול ואף שנמוח ונעשה לח לא איכפת" .