שיעור 2 - פשיטות (א)

  • הרב איתמר אלדר

שיעור 2 - פשיטות (א)

בשיעור הקודם ראינו כיצד מציע ר' נחמן לאדם 'מסלול עוקף' לחכמה ולרציונליות בדרך אל הקודש במדרגתו הגבוהה ביותר. בשיעור זה נתמקד יותר במושג הפשיטות והתמימות, כפי שהוא עולה מתורתו של ר' נחמן. נקודת המוצא לדיוננו תהיה סיפורו של ר' נחמן: 'החכם והתם' ולהלן קטעים נרחבים ממנו. (הרוצה לעיין בסיפור בשלמותו ימצא את הסיפור בכל קובץ של סיפוריו של ר' נחמן).

מעשה שני בעלי בתים היו בעיר אחת, והיו גדולים בעשירות, והיה להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו השני בנים היו אחד מהם בר הבנה, והאחד היה תם (לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו השני בנים היו אוהבים זה את זה מאד; אף על פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומוחו היה נמוך, אף על פי כן אהבו זה את זה מאד: לימים התחילו השני בעלי בתים הנ"ל לירד, וירדו מטה מטה, עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם. והבנים התחילו להתגדל. אמרו האבות הנ"ל להבנים: אין בידינו לשלם עבורכם להחזיק אתכם; עשו לכם מה שתעשו. הלך התם ולמד מלאכת רצען: והחכם, שהיה בר הבנה לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, וישב בדעתו, שילך בעולם ויסתכל מה לעשות... הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים. ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא. התקחו אותי לשם? הן. וקבלו אותו לשם, ומשם הפליג לאטליא, משם לשפאניא. בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות. וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית: והתחיל לחשב עם פילוסופיא שלו מה לעשות, ויישר בעיניו ללמוד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה. והוא היה בר הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קבל את האומנות ונעשה אומן גדול מאד, והיה בקי במלאכה יותר מן האומן שלמדו. אחר כך ישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יוחשב דבר אחר. והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידער [=לוטש אבנים], ומחמת הבנה שלו, קבל אומנות הזאת גם כן בזמן מועט, ברבע שנה. אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יוחשבו שניהם; טוב לי ללמוד אומנות, שהיא חשובה לעולם. וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמד דאקטיריי, שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד. ודרך למוד דאקטיריי שצריכין ללמוד מקדם לשון לטיין והכתב וללמוד חכמות פילוסופיא. והוא מחמת הבנתו למד גם זאת בזמן מועט, ברבע שנה ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות: אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלֹא, כי מחמת חכמתו שהיה אומן גדול כזה וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלֹא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולישא אשה, ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשו באתי לגדולה כזו! והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה: והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם: התם הנ"ל למד מלאכת רצענות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שקבל, ולא היה בקי בהאומנות בשלמות. ונשא אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי בהמלאכה כל כך על כן היה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפלו לאכול כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מחמת שלא היה יכול האומנות בשלמות, רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל: ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה! וכן היה מצווה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה: וכן היה מצוה: אשתי, תן לי שכר לשתות! ונתנה לו מים. והיה משבח כמה יפה השכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין וכו' כיוצא בזה! ונתנה לו מים, והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאלו הוא שותה אותה ממש: וכן במלבושים היה להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ [= אדרת] אחד. והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק. והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפ לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה! כשהיה צריך לקאפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבש יופא, היתה נותנת לו גם כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת, כנ"ל, וכן בכיוצא בזה. והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד: כשהיה גומר המנעל ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא היה יכול האמנות בשלמות, כנ"ל היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג מאד ממנו והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וצוקיר המנעל הזה! והיתה שואלת אותו: אם כן מפני מה שארי רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי טאלער (הינו זהוב וחצי)? השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!, ועוד: למה לנו לדבר מאחרים? הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו' בכך, ושארי דברים כיוצא בזה בכך, לאפקיס בכך; ועתה אני מרויח מיד ליד עשרה גדולים, ומה אכפת לי רוח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד: ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קבל דבריהם והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם, וכשהיה רואה, שכוונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני? הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב?! וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה! (כל זה היה דרכי התם. ועתה נחזר לענין ראשון)

בקטעים אלו נחשפת העוצמה של הביטוי 'מוסיף דעת מוסיף מכאוב'. יש לשים לב כי במעבר שעושה ר' נחמן בסיפור מקורותיו של החכם לקורותיו של התם, הוא מחדד את ההבדלים ביניהם ונעמוד על העיקריים שבהם:

א. לכאורה, מתואר החכם כאיש רחב אופקים, איש העולם הגדול. הוא אינו דורך במקום ולו לרגע אחד. הוא מתקדם ממקום למקום וממלאכה למלאכה, בעוד שהתם מוצג כאדם שלא יצא לעולם מד' אמותיו, הוא אינו מתחדש, אינו מתקדם ואינו מציב לעצמו אתגרים ויעדים. אך מהר מאד מסתבר כי ההבדל נוגע דווקא לשאלה אחרת. העימות אינו בין רחבות אופקים לצרות אופקים, אלא בין ארעיות, חוסר מנוחה, העדר שלווה, אי הסתפקות ורעב שלעולם אינו יודע שובע, המאפיינים את החכם, לעומת השלמה, הסתפקות ושלווה, שהם מנת חלקו של התם. 'ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, ושמח כאילו היו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים'.

ב. ההבדל השני נוגע ליחסם של החכם והתם כלפי העולם, וכאן ישנו אבסורד מסויים. החכם מוצג כאדם המזלזל בעולם. הוא אינו מוצא שום ערך בעולם, והוא חש כי העולם כולו הוא כהבל לפניו, כדברי ר' נחמן 'כי מחמת חכמתו שהיה אומן גדול כזה וחכם ודאקטור כזה, היה כל אחד מבני העולם נחשב בעיניו כלא כלום'. היינו מצפים מאדם שיחסו לעולם הוא כזה, שלא יהיה מעוניין בשום קשר ובשום מגע עם העולם. מה לו להתייחס או לבקש יחס מדבר שבעיניו נחשב ללא כלום, אך במהרה מסתבר שאדם זה זקוק באופן אובססיבי ל'פידבק' מן העולם כלפיו, הוא זקוק ליחס ולתגובה החיובית, המשבחת. הוא קובע את תכניותיו על פי השאלה 'האם העולם יעריך אותי על כך או לא?'. הוא מתייסר כאשר מלאכתו לא מוערכת כראוי, והוא מתמלא צער כאשר העולם מתייחס להצלחותיו הרפואיות כמקרה או לכשלונותיו בהאשמות. לא כן התם. בפעם היחידה שאשתו מעלה בפניו את השאלה הנוגעת ליחס בינו לבין העולם, הוא מיד גודע את עצם הלגיטימיות לשאלה זו: 'מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד למה לנו לדבר על אחרים…'.

ג. ההבדל השלישי נוגע ליחסו של העולם כלפי החכם והתם. החכם זוכה לכבוד גדול על ידי כל הסובבים אותו. ובהמשך המעשה מסופר כיצד עם הגיעו לעיר מיד מתפשטת השמועה על כך שבא לגדוּלה וחכמה גדוֹלה, והוא נכנס לעיר בעגלת צב בגדוּלה. לעומת זאת התם הושם ללעג בעיני העולם כולו, והיה נדמה למשוגע בעיני כולם. עד כדי כך שנדרש בכל פעם שדיבר עם אדם אחר לבקש ממנו שלא יעשה ליצנות, בקשה שכמובן לא נענתה.

מתוך השוואות אלו, ר' נחמן מציג תמונה שונה מן המקובל ביחס למושגי החכמה והעדר החכמה, בכל מה שנוגע למישור האנושי של האדם והחברה.

החכמה מוצגת כאן על ידי ר' נחמן כמונעת מן האדם מנוחה. היא מדריכה אותו להשגיות אין סופית, מכרסמת בכל סיכוי לשלווה, ואינה מאפשרת לו ליצור דיאלוג אמיתי עם העולם, ומאידך יוצרת אצלו תלות מוחלטת בעולם וביחסו כלפיו. החכמה מונעת על ידי עולם של מושגים ואמות מידה, שקבלתם יוצרת שיעבוד מוחלט לחיים, ומביאה את האדם למרדף אינסופי אחרי עצמו.

דברים אלו גם באים לידי ביטוי בקטע אחר שר' נחמן כותב:

וצריך לחזק עצמו ביראת שמים גם בעת פשיטותו בכל מה שיוכל, ויוכל לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימותו ואמונתו, כי חכמות אין צריכין כלל, רק אמונה ותמימות ופשיטות, בלי שום חכמה כלל, כי חכמות מזיקים מאד להאדם, והחכמים נלכדים בחכמתן של עצמם, כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה, ומאותה החכמה לחכמה אחרת וכן מחכמה לחכמה יותר ויותר, עד שנלכד ונתעה בחכמות עצמו, בבחינת: לֹכד חכמים בערמם - בערמם דיקא, הינו בערמימות וחכמות שלהם בעצמם הוא לוכד אותם. אשרי ההולך בתמימות (ליקוטי מוהר"ן תנינא ע"ח).

התם לעומת בעל החכמה אינו מחפש את סיפוקו בהישגיות ובכיבוש. את סיפוקו ושמחתו הוא מוצא במחוזות הנפש. החכמה נדרשת רק כדי לאפשר לאדם לחיות ולא יותר מזה. וכשאין מרוץ מטורף אחרי ההישגיות, גם אין צורך קיומי בהערכת העולם את מעשיך ובהתייחסות הסביבה אליהם.

הסביבה, בסיפורו של ר' נחמן, מייצגת את הנורמה ואת הקונספציה המקובלת, בה החכמה מוערכת וההישגיות היא הערך המרכזי. התם, על אף חייו הנפלאים והמאושרים נחשב בעיניה כשוטה. הוא אינו מוערך ואף זוכה לזלזול מתמיד. במשפט אחד מבהיר התם ללועגים לו את טעותם הטראגית: 'מה יהיה כשתהיה חכם ממני, הלא אזי תהיה שוטה כי מה אני נחשב, וכשתהיה חכם ממני, אדרבה אזי תהיה שוטה'.

מה פישרה של התחכמות זו? בדברים אלו ישנו כשל לוגי מסויים שגורם לאבסורדיות שבאמירה זו. אם אנו תופסים את הטיפשות כהעדר חכמה, הרי שהשגת החכמה וריבוי בחכמה, מבטלת את הטיפשות, אלא שבתשתית דבריו של התם עומדת הנחת יסוד שונה.

אם נגדיר את הטיפשות לא כהעדר חכמה אלא כחכמה מועטה, אז נוכל לטעון שהמרבה בחכמה קונה בשלב מסויים כמות של חכמה העוברת את הסף המגדיר את האדם כטיפש. אולם התם בדבריו המתחכמים סובר כי מיעוט החכמה היא טיפשות כפשוטו. כלומר, שעצם החכמה היא השטות, ועל כן מי שיש לו חכמה מועטה הוא טיפש קטן והמרבה בחכמה הוא טיפש גדול, כלומר המרבה בחכמה מרבה בשטות. התם כופר ברציונאל של החברה כי הטפשות היא העדר חכמה או מיעוטה, וסובר כי החכמה עצמה היא שהופכת את האדם לשוטה, וממילא המרבה בחכמה מרבה בשטות.

אדם שיאזין לדברים אלו של התם, יעלה מיד על הכשל הלוגי, ורק תחזק דעתו כי העומד לפניו הוא טיפש גמור, שאינו יכול להוציא מפיו משפט מתוקן. אך המאזין לדבריו של התם ברוב קשב, ונותן בו אמון כי דבריו אינם סתם, ימצא את אשר מצאנו אנו בדבריו: תפיסה עמוקה ומחודשת של המושגים חכם ושוטה.

משפט זה עצמו של התם, שנראה כחסר הגיון למראית עין, אך בעל תוכן עמוק במבט אחר, משקף את דרך החיים עצמה של התם שלמראית עין נראית כשטותית אך במבט עמוק היא בעלת סגולות מדהימות הנעדרות לחלוטין מן ה'חכמים', וזהו גם התוכן עצמו של המשפט הנ"ל.

התם, כפי שר' נחמן מציגו, כופר במושגים הנורמטביים של החברה שנובעים מעולם של חכמה ודעת. חוסר מחוייבותו של התם לעולם החכמה וההישגים הוא המשחררו מהשיעבודים שהחכם כל כך כפוף להם. התם אינו משוה את הישגיו להישגי החברה, המשמעות היחידה של הישגיו היא - האם הם מאפשרים לו לחיות חיים מאושרים או לא.

עמדה זו היא גם המאפשרת לתם לחוש בלחם היבש את כל הטעמים שבעולם, ולראות בגלימתו הפשוטה את כל בגדי הפאר שבעולם. בעולם של חכמה, של נורמות חברתיות שנבנות על בסיס הישגי, בסולם ערכים שבבסיסו מונחים מושגי החכמה, נוצרות הגדרות המבדילות בין הטעמים השונים ובין הבגדים השונים. אך ללא הגדרות אלו חופשי האדם לחוש ולהרגיש כרצונו, אף אם מדובר בטעמים שונים באותו המאכל.

באותה המעלה שר' נחמן מתאר בתם, נתברכו גם גיבורי הסיפור המרכזי בסיפורי ר' נחמן שאותו עוד נפגוש במהלך שיעורנו - שבעה קבצנים.

ר' נחמן מתאר את בעלי המומים - הקבצנים הבאים בזה אחר זה לברך את הזוג שזה עתה נישא שיהיו כמותם. וכהרגלם של סיפורי ר' נחמן, במקום האבסורד שם תורף הענין. איזו מן ברכה היא מקבצן בעל מום שמברך את המבורך שיהיה כמותו. מסתבר, כך יש לשער, שמה שנראה מנקודת מבט 'נורמלית' כמום וכחסרון, אינו כך מנקודת מבט אחרת, ונסקור את השניים הראשונים מתוך השבעה. וכך אומר העיוור לזוג:

ואתם סוברים שאני עיוור, אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין (ועל כן הוא נדמה כעיוור כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל)

ואלו דברי החרש לזוג:

ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל, רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות כולם הם מן החסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון ששמח אדם על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי כל העולם כולו אינו עולה לכלום שיכנס באזני החסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון

הראיה והשמיעה, שני החושים המרכזיים ביותר בקשר של האדם עם העולם, נתפסים בעינינו כדרך לתפוס ולהכיר את העולם. העיוור או החרש, מנקודת מבט פשוטה, מנותקים מן העולם, יש להם פחות כלים לבוא במגע עם העולם ולהכילו. על כן החרשות והעיוורון נחשבים אצלנו כמום, כחסרון. אך לפתע באים הקבצנים של ר' נחמן והופכים את הקערה על פניה.

הראיה, לדעת הקבצן העיוור, דוקא מצמצמת את יכולת המפגש של האדם עם העולם. האדם שבוחר להפגש עם העולם דרך הפריזמה של ראות עיניו, מכריע שהכרותו עם העולם תגיע עד קצה ראות עיניו. מה שמאחוריו ומה שבאופק הרחוק לא נכנס לתוך טווח הראיה וממילא איתו לא יפגש האדם. מעבר לזה, מוגבלות הראיה היא לא רק במימד המקום כי אם גם במימד הזמן. האדם רואה לנגד עיניו את התמונה הנוכחית. הוא אינו רואה את מה שהיה ואת מה שיהיה, וגם זו, לדעת הקבצן, מגבלה רצינית שבעל הראיה נוטל על עצמו.

הנה, הופך הקבצן העיוור, את יחסנו לראיה מחוש המעניק לאדם את היכולת להפגש עם המציאות, לחוש המגביל את האדם במפגש זה.

וכשם שתפיסת הראיה נהפכת על פניה, כך גם לגבי העיוורון. הקבצן העיוור מתאר את יכולתו להפגש עם כל המציאות כהרף עין. ר' נחמן מתמקד ביכולתו של העיוור להתגבר על מוגבלות הזמן. העיוור אינו נוטל על עצמו את מעמסת הראיה, ועל כן העיוורון מזוהה על ידו עם היכולת להכיל את כל המציאות ואת כל הזמן.

כך גם החרש, וכאן כבר הדברים יותר מפורשים. הקולות המושמעים בעולם הם סמל החיים. הדממה נתפסת בעולם הנורמטיבי כקשורה למוות, "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", או לחילופין כמאמר השיר 'אם ציפורים אינן שרות המוות פה מולך'. וממילא, החרש בחוסר יכולתו להאזין לקול העולם, מנותק במידה מסויימת ממנו. אך שוב ר' נחמן הופך את הקערה על פיה.

הקול, אצל ר' נחמן, אינו סמל לחיים, כי אם סמל למוגבלות החיים 'כי כל הקולות כולם הם מן החסרונות כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו', וראוי להדגיש כי ר' נחמן אינו מתכוון דווקא לזעקת שבר או לבקשת עזרה, כפי שההמשך מעיד, שהרי 'כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון ששמח אדם על החסרון שחסר לו'.

הקול, אצל ר' נחמן מבטא את המפגש של האדם עם המציאות המוגבלת. כל אמירה שנאמרת מגבילה את הרוח שאותה היא רוצה לבטא. לכל אדם בעולם יש אמירה, אך כשם שאמירה זו מתארת את האדם, הרי היא גם שוללת את כל היש שאינו קיים באמירה זו. (בהמשך השנה נייחד מספר שיעורים לדיבור ושתיקה, לכן נתייחס כאן לנקודה זו בקצרה בלבד).

ושוב לפנינו אדם, שכל העולם כולו אינו עולה לכלום אצלו. ודוקא חרשות זו, היא מתארת את יכולתו של האדם להכיל את כל המציאות בשלמותה ללא חסרונותיה. הקול בהיותו ביטוי ספציפי, מביא את האדם למישור המציאות המוגבלת: 'תרי קלי לא משתמעי'. האדם השומע אינו יכול להקשיב לשתי קולות ביחד, כשהוא מקשיב לאחד, בהקשבה זו נשללת ההקשבה לכל דבר אחר, ממש כשם שהמביט לכיוון אחד ורואה הרבה, אפילו הרבה מאד, שולל בכך את ההבטה לכיוון אחר. אך האדם החרש שאינו מתמקד בקול מסויים, קונה יכולת להקשיב לכל הקולות כולם.

בהמשך מתאר ר' נחמן את ייחודו של אותו החרש. ייחוד המתבטא בכך שהוא חי חיים טובים יותר מכולם, ור' נחמן מסביר: 'וחיים טובים שלו היו שהיה אוכל לחם ושותה מים'.

את ההסבר לאמירה זו אנו מקבלים בהמשך. כאשר ר' נחמן מתאר מדינה שיש בה גן ובו פירות 'שהיה בהם כל מיני טעמים שבעולם, גם היו שם כל מיני ריחות שבעולם, גם היו שם כל מיני מראה כל הגוונין וכל הצורות שבעולם, הכל היה שם באותו הגן'. בשלב כלשהו אובדים כל הטעמים והמראות מגן זה, והאנשים שחשבו עצמם שהם חיים את החיים הטובים באמת, אינם מצליחים למצוא את הטעמים והמראות שאבדו, עד שמגיע הקבצן החרש ונותן להם מלחמו ומימיו והם חשים בהם את כל הטעמים והריחות 'וניתקן מה שנקלקל אצלם'.

דברים אלו מחזירים אותנו אל התם שלנו. היכולת להכיל את כל המציאות כולה, להתגבר על החסרון האובייקטיבי המצוי בה, נקנית על ידי וויתור על הכלים השגרתיים איתם אנו נוהגים להפגש עם העולם. אם זו הראיה אם זו השמיעה, ובמקרה שלנו - זו החכמה.

יכולתו של העיוור לראות את כל העולם כהרף עין, ויכולתו של החרש להכיל את כל המציאות ללא החסרונות שבה, ויכולתו של התם למצוא את כל הטעמים שבעולם ואת כל המראות שבעולם בלחמו הקלוקל ובלבושו המהוה, נובעים מן הוויתור שכל אחד מהם וויתר. וויתור שמנקודת מבט אנושית נתפס כמום, כשגעון, אך מנקודת מבט פנימית, בו טמון הסוד שיביא לאדם אושר ויפגיש אותו מפגש אינסופי עם המציאות המוגבלת.