שיעור 20 - אגדת נחוניא חופר שיחין, חלק א

  • הרב יונתן פיינטוך

בשיעורים הקרובים נשוב לסיפורים המצויים בהקשרם של דיונים הלכתיים בדיני ממונות, והפעם – דיני נזקי בור במסכת בבא קמא.

במשנת בבא קמא פ"ה מ"ח שנינו:

"החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ברשות היחיד ופתחו לרשות יחיד אחר חייב"

הסוגיה התלמודית על משנה זו בבבלי[1] מורכבת מארבעה חלקים, שכל אחד מהם פותח בציטוט ברייתא במונח 'תנו רבנן':

  1. מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בברייתא בחיוב ופטור בבורות במיקומים שונים. בעקבותיה מובאת מחלקות אמוראים, רבה ורב יוסף, בפרשנות הברייתא הנ"ל, שמתפרשת בסוגיה כמחלוקת אודות הגורם המחייב תשלומים על נזקי בור.[2]: הבעלות על הבור או מעשה חפירת הבור (או פתיחתו). לאחר הבאת מחלוקת האמוראים מעמתת ה'סתמא דגמרא' את דעות האמוראים הנ"ל עם שתי ברייתות ('מיתיבי') שנראות קשות לרב יוסף, ומתרצת את הקשיים שעלו.[3]
  2. דין חופר או פותח בור ומוסר אותו לרבים – פטור
  3. אגדת נחוניא חופר שיחין[4]
  4. דין סיקול לרשות הרבים וסיפור החסיד והמסקל.

הדיון בברייתא הראשונה, מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע, ובמחלוקת האמוראים שבעקבותיה, מחלוקת רבה ורב יוסף ב'מחייב' בנזקי בור, מתקשר באופן טבעי למשנה, הן בשל העיסוק המשותף בבורות הנמצאים ברשויות שונות, והן בשל הדיון היסודי שהוא מכיל, שראוי לו לשמש כפתיחה תלמודית לעיסוק בנזקי בור במסכת.

בדיון זה, משתלבת בטבעיות גם הברייתא הבאה המובאת בגמרא, שדנה ב'חפר בור ומסר לרבים', שהוא מקרה נוסף בדיון בבעלות כגורם 'מחייב' בנזקי בור.[5] כדוגמא לדין 'חפר ופתח ומסר לרבים' מביאה הברייתא את המקרה של נחוניא חופר שיחין. בהמשך להזכרתו של נחוניא חופר שיחין מובא, בברייתא השלישית, הסיפור שעוסק בדמות הנ"ל.

לסיפור נחוניא קיימת מקבילה כמעט זהה, בבבלי יבמות קכ"א ע"ב, בסוגיה שעוסקת בנושא של עגונות. בפרק ט"ז ביבמות נידונו מצבים שונים לגבי אישה שבעלה נעלם. סיפור נחוניא מובא שם בהקשר לדברי ר' מאיר במשנה ד':

"אמ' ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלושה ימים".

 

להלן נבחן את היחס בין המקבילות, וההשלכות של יחס זה על פרשנות האגדה בבבא קמא.

להלן אגדת נחוניא, כשלפניה הברייתא ההלכתית שעוסקת ב"חפר ופתח ומסר לרבים":

ת"ר: חפר ופתח ומסר לרבים – פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים – חייב. וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא? אלא אימא אף הלכה זו.

1 תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול,

2 באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא.

3 שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה.

4 אמרו לה: מי העלך?

5 אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו.

6 אמרו לו: נביא אתה?

7 אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי,

8 אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?[6]

9 אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם[7] סביביו אפילו כחוט השערה.

10 ר' נחוניא[8] אמר, מהכא: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו.

11 אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו,[9] שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

12 א"ר חנא,[10] ואיתימא ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתיב: ארך אפים ולא כתיב ארך אף? ארך אפים לצדיקים ולרשעים.

ניתוח ספרותי

אגדת נחוניא חופר שיחין בבבלי נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון (ש' 1–8) הינו הסיפור על בתו של נחוניא, חופר השיחין עבור הרבים, שנפלה לבור ועלתה. חלק זה מסתיים בהצהרתו הדרמטית של ר' חנינא בן דוסא: 'דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?'. הצהרה זו באה להסביר את בטחונו של ר' חנינא, שלא ייתכן שיאונה כל רע לבת באותו בור שהוא מעשה ידי אביה לטובת הרבים. ברם, במעבר חד פותח החלק השני (ש' 9–12) במימרת ר' אחא על בנו של נחוניא שמת בצמא. מימרא זו נראית כסותרת את המסר של הסיפור שקדם לה, ואכן המעבר בין שני חלקי האגדה הוא באמצעות המילה 'אף על פי כן'. בעקבות דברי ר' אחא באות מימרות נוספות שדנות בדרכיו של הקב"ה בתחום הגמול.

לאגדה זו על חלקיה השונים, מקבילה בירושלמי שקלים[11]. נעמיד את המקבילות זו מול זו:

 

ירושלמי שקלים

בבלי

נחונייה חופר שיחין שהיה חופר שיחין ומערות, והוה ידע היי דין כיף מקורר מיא, והיי דין כיף אית ביה שרברובי, ועד {מטי} הן שרברוביתיה מטייה

 

 

 

 

 

 

 

 

אמר ר' אחא ומת [בנו] בצמא

אמר ר' חנינה מאן דאמ' דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה

אמר ר' אחא כת' וסביביו נשערה מאד, מדקדק עמהן כחוט השערה

אמר ר' יוסה לא מטעם הזה, אלא מן מה דכת' (וסביביו נסערה מאד) [ונורא [הוא] על כל סביביו] מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים

ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להינשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה, בעיין מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. עאל ר' פינחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה. אמ' לון דין הינו חסידיכון. אמרין ליה ר' כך וכך היה עושה וכך וכך אירע. אמ' איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים. מיד נפלה הברה בעיר (ו?)באת בתו שלאותו האיש. אית דאמרין בשוכתא איתעריית, ואית דאמרין מלאך ירד כדמות ר' פינחס בן יאיר והצילה.

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין

שנפלה לבור גדול,

באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא.

שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה.

אמרו לה: מי העלך?

אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו.

אמרו לו: נביא אתה?

אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי,

אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?

אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.

ר' נחוניא אמר, מהכא: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו.

אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

א"ר חנא, ואיתימא ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתיב: ארך אפים ולא כתיב ארך אף? ארך אפים לצדיקים ולרשעים.

 

 

 

המקבילה בירושלמי

מעיון משווה בין המקבילות, הדבר הבולט ביותר שעולה הוא שבירושלמי, בניגוד לבבלי, האגדה מופיעה כשני סיפורים נפרדים, שכל אחד עומד בפני עצמו.[12] בתחילה, קיים תיאור על נחונייה חופר שיחין,[13] שבא בסוגיה בהקשר הופעתו ברשימת הממונים במשנה, והתלמוד מרחיב מעט בעניינו. בהמשך לתיאור זה מובאים דברי ר' אחא, שבנו של נחונייה מת בצמא, ומכאן עובר הירושלמי לסדרת מימרות דרשניות-תיאולוגיות על מידת הדין, שדומות או זהות לאלו שבבבלי. לאחר מכן מובא על ידי ר' חגא בשם ר' שמואל בר נחמן סיפור נפרד ב'חסיד אחד', שדומה לסיפור על נחוניא ובתו בבבלי, אמנם עם הבדלים מסוימים בפרטי העלילה, אשר אליהם נתייחס בהמשך. בפיו של ר' פנחס בן יאיר, אשר ממלא בסיפור זה את התפקיד המקביל לר' חנינא בן דוסא[14] בגרסה הבבלית, מוצעת האמירה התיאולוגית ששוללת אפשרות שאדם ייענש בהקשר דומה לזה שבו קיים מצווה או מעשה טוב.

כאמור, לאחר התיאור הקצר בירושלמי על נחונייה מובאות שלוש מימרות. תחילה מובאים דברי ר' חנינה על כך שהקב"ה אינו ותרן, אלא דוחה את 'גביית' החוב. יתכן שבהבאת דברי ר' חנינה בצמידות לדברי ר' אחא[15] טמון רמז לכך שנחונייה היה ראוי לעונש כבד (על חטא שאיננו יודעים מה טיבו) אלא שהעונש נדחה, והתבצע על ידי מות בנו.[16] שתי המימרות הבאות, של ר' אחא ושל ר' יוסה, מציגות זוית ראיה שונה. לדבריהם, מידת הדין קפדנית יותר כאשר מדובר בקרובים לקב"ה, המכונים 'סביביו'. אם דבריהם בסוגיה מכוונים (על ידי אומריהם או על ידי עורכי הסוגיה) אף הם כלפי נחונייה, הרי שמדבריהם נובע שבשל קירבתו של הלה לקב"ה נגזר עליו עונש כבד, אולי בשל חטא קטן שאינו ידוע לנו, ושעליו נענשים 'סביביו' של הקב"ה בחומרה יתירה.[17]

אמנם, אין כל בטחון ששלוש המימרות התיאולוגיות נאמרו בהקשרו של נחונייה. מימרות אלה מופיעות במקומות נוספים, למשל בירושלמי ביצה, שם מופיעות המימרות בהקשרו של סיפור אחר:

תני מעשה ביר' לעזר ביר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שהיו חנוונים בירושלם... פעם אחת חלה, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמ' לון אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילה בקושטא [אמר להם: בואו ראו (יד) ימין זו שהייתה מודדת באמת (המדידות בחנות נעשו ביושר)]. אמר ר' חנינה מאן דאמ' דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמ' ר' אחא כת' וסביביו נשערה מאד, מדקדק עמהן כחוד שערה. אמ' ר' יוסה ביר' בון לא מטעם הזה אלא ונורא על כל סביביו, מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים.

(ירושלמי ביצה, פ"ג ה"ו, ס"ב ע"ב)

קשה לקבוע בוודאות אם המימרות נאמרו במקורן לגבי אחד מן הסיפורים, או שהן נאמרו יחד במקור שאינו לפנינו,[18] ונערכו בירושלמי בסמיכות לסיפורים הנ"ל. יתר על כן, יש להסתפק לגבי התאמת המימרות של ר' אחא ור' יוסה לדמותו של נחונייה, כפי שהיא מוצגת בירושלמי שקלים.

בניגוד לדמויות בירושלמי ביצה, שצדקותם מוכחת מהסיפור המובא שם, דמותו של נחונייה לא הוצגה בירושלמי בהכרח כדמות של צדיק או חסיד. פעילותו בתחום המים לא הייתה אלא חלק מתפקידו כ'ממונה' בבית המקדש, ולא כמפעל התנדבותי לטובת הרבים, יעיד על כך הניגוד בין התיאור שלו לתיאור הדמות בסיפורו של ר' חגא, המובא בהמשך.  הגיבור המכונה 'חסיד', מתואר שהיה חופר 'לעוברים ושבים', ומעיד עליו ר' פנחס בן יאיר 'שהיה מכבד את בוראו במים'. עצם היותו של נחונייה ממונה בבית המקדש אינה מוכיחה דבר אודותיו, שכן בתחילת הסוגיה שם[19] הוזכרו מספר ממונים שנמתחה עליהם ביקורת חריפה ביותר. אמנם, נחונייה אינו מופיע במפורש ברשימת אלו שנאמר עליהם "ושם רשעים ירקב", אך קיומה של הרשימה מראה שמתוקף המעמד עצמו, אין להסיק דבר על הממונים על תחומים מקצועיים במקדש.

על כן, מסתברת ההשערה כי שלוש המימרות הועתקו כמקשה אחת ממקור אחר, שאינו בידינו, אל שתי הסוגיות, בשקלים ובביצה.

תהיינה אשר תהיינה הנסיבות המדויקות של היווצרות סוגיית הירושלמי, הרי שהיא מכילה שני תיאורים נפרדים, זה של בנו של נחונייה שמת בצמא לעומת זה של בת החסיד שניצלה מטביעה, ואין בהכרח כל מתח ביניהם.

ניתן לקרוא את הסוגיה כאן כעוסקת ראשית בנחונייה, שחטא חטא (קל או חמור) שאינו ידוע לנו, והפורענות נדחתה ובאה על ידי מות בנו. ואילו החסיד, שחפר בורות עבור הרבים כמעשה מצווה, גמלו לו מידה כנגד מידה, ובתו ניצלה מטביעה במים, שכן טביעתה הייתה נתפסת כניגוד תיאולוגי חריף מדי למפעלו של אביה.[20]

לעומת זאת, בבבלי שני הסיפורים מופיעים כסיפור אחד מאוחד, וממילא נוצר בתוכו מתח בין צדקותו של נחוניא למה שמתרחש, ועל כך נדון, אי"ה, בשבוע הבא.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

[1] מ"ט ע"ב – נ' ע"ב.

[2] להלן: 'המחייב'.

[3] מ"ט ע"ב – נ' ע"א: 'ת"ר החופר בור... בחופר לאושין ודברי הכל'.

[4] להלן נשתמש בביטוי 'אגדת נחוניא' לציון כל הקטע האגדי העוסק בנחוניא חופר שיחין, ובביטוי 'סיפור נחוניא' או 'הסיפור' לציון הסיפור על נפילת הבת לבור והצלתה בלבד, ללא המימרות שנאמרו בסוגיה לאחריה.

[5] אף בתוספתא מופיעה ברייתא כזו בסמיכות לברייתא שמקבילה למשנתנו (תוספתא ב"ק ו', ה, מהד' ליברמן עמ' 21–22).

[6] ביטוי זה אינו נהיר כל צרכו. 'יכשל' יכול להתפרש כ'ייענש', ואז לא ברור אם הכוונה לחטא של 'זרעו' של נחוניא, או חטא של נחוניא עצמו. מאידך ניתן לפרש 'יכשל' כ'יחטא', וממילא גם ייענש, ואז אשמת החטא מופנית כלפי ה'זרע'. כמו כן, תיתכן משמעות נוספת, שגלומה כ'כפל משמעות' יחד עם אחת האפשרויות הקודמות, 'יכשל' במובן הפיזי, בהקשר של הנפילה לבור. אמנם בהמשך, כשמסופר שהבן מת בצמא נראה שמדובר בחטא של האב: מימרת ר' חנינא מדברת על מות הבן כדחייה של העונש, ומימרות אחרות מדברות על 'סביביו', והכוונה בהקשר זה לנחוניא, שכונה 'אותו צדיק'. נראה שהגמרא מתייחסת אף לעונש, מיתת הבן, כעונש לאב, השוכל את בנו. גם בירושלמי (ראו להלן) משמע כך, הן לגבי הבן, והן לגבי הבת, שכן כאשר ר' פנחס בן יאיר אומר: 'איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים', המוקד הוא באב: מדובר על מעשיו, וטביעת הבת הייתה נחשבת ש'בוראו' 'מקפחו'. נראה שיוצרי הסיפורים בשני התלמודים קיבלו בפשטות את העובדה שבן יכול למות בחטאו של אב, כעונש לאב, ולהיפך, צדקתו של אב מונעת את מות זרעו, כשכר לו. אמנם, לא ניתן להסיק מכאן מסקנות כלליות לגבי השקפה כזו בתלמודים, והעניין דורש בדיקה מקיפה יותר, שאין כאן מקומה.

[7] בכתבי היד הטובים מופיע: "על סביביו" (ונוסח זה מתאים יותר לפסוק שמובא מיד – 'רבה ונורא על כל סביביו').

[8] בכתבי היד הטובים מופיע: ר' חנינא/חנינה.

[9] בכתבי היד הטובים מופיע: "יתותרון בני מעיו, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה".

[10] בכתבי היד הטובים מופיע: "ר' חגא". וראו להלן בהשוואה למקבילה בירושלמי.

[11] פ"ה ה"א, מ"ח ע"ד.

[12] מעין סיוע לכך, אף אם לא הוכחה מוחלטת, ניתן לראות בכך שקיימת במקום אחר בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג, כ"א ע"ד) מקבילה לסיפור החסיד, ללא הזכרת עניין נחונייה כלל. מקבילה זו היא מעניינת בשל דבר נוסף: הסוגיה בירושלמי שקלים שנדונה כאן דנה בממונים שהיו במקדש. בתחילת דיונה היא מביאה את סיפור ר' פנחס בן יאיר וחמורתו, וכהמשך, אגב הזכרת נחונייה חופר שיחין, היא מביאה את סיפור החסיד הנ"ל. שני הסיפורים הללו על ר' פנחס בן יאיר הם חלק מקובץ סיפורים גדול יותר על אותה דמות, שמופיע בירושלמי דמאי הנ"ל. יתכן שהקובץ הנ"ל, או קובץ דומה לו, הוא המקור לשני הסיפורים בסוגיה בשקלים.

[13] להלן, בדיון על גרסת הירושלמי נכנה את האיש 'נחונייה' כפי הכתיב בירושלמי, ובדיון על הבבלי: 'נחוניא'.

[14] קיימת לפעמים תופעה של החלפה בין דמויותיהם של שני האישים–חסידים הללו, ואף בסוגיית הירושלמי הנ"ל עצמה. ייתכן שמעבר לתופעה הרגילה של החלפה בין הדמויות מקיים במקרה זה הגיון, שכן כשמספרים את סיפור ההצלה על נחוניא, שחי בשלהי זמן הבית, סביר להחליף את ר' פנחס בן יאיר בר' חנינא בן דוסא, שיכול להיות בן דורו של נחוניא.

[15] אם מדובר בר' חנינה בן הדור הראשון לאמוראי א"י (ראה אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 155), הרי שלא התייחס בדבריו לדברי ר' אחא, בן הדור הרביעי (אלבק, שם, עמ' 316). ברם, כפי שמציין אלבק (עמ' 155) במקומות רבים בירושלמי קשה לקבוע בוודאות לאיזה ר' חנינה הכוונה.

[16] ראו לעיל הערה 6.

[17] כפי שנעלה להלן, נחונייה אינו מתואר כצדיק, ועדיין ייתכן שבתור ממונה בבית המקדש חלה עליו ההגדרה של 'סביביו' במובן פיזי יותר מאשר רוחני, כלומר כמי שמשרת בקרבה פיזית לשכינה, בבית המקדש, הוא מוגדר כ'סביביו' שמקפידים איתם.

[18] ייתכן שמקור קדום לחלק מדרשות אלה נמצא אצל התנאים במכילתא דר"י מס' דשירה פר' ח': "ד"א נורא תהלות מדת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים אבל הקב"ה אינו כן אלא מוראו על קרוביו יותר מרחוקיו שנאמר בקרובי אקדש ואומר וסביביו נשערה מאד ואומר א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו ואומר ה' א-להי צבאות מי כמוך חסין י-ה ואמונתך סביבותיך..."

[19] מ"ח ע"ג.

[20] אמנם בשיירי קרבן על אתר העיר על סתירה בין המעשים, ברם, כאמור לעיל, אין כלל סתירה הכרחית בין הדברים, נחונייה לחוד והחסיד לחוד. אם אחר כל אלה יחוש הקורא מתח בין התיאורים בשל מותו של בנו של נחונייה במיתה שמזכירה מדי את עיסוקו, הרי שניתן לקרוא את הסוגיה כמחלוקת תיאולוגית בין האמוראים שמתייחסים למות בנו של נחונייה לבין המסורת של ר' חגא בשם ר' שמואל בר נחמן על בת החסיד.